הפרק בהודעות, חלק א'.
היא נשכה את שפתיה בחזקה. ג'יימס פילס את דרכו באגריסיביות דרך קהל הצופים ולילי עקבה אחריו בהשתאות. סיריוס בלק, שניצב לא הרחק משם, פלט נחרה של בוז. אנחתן הקולקטיבית של לא מעט מתלמידות-הוגוורטס ליוותה את גבו המתרחק של סיריוס כאשר פנה לכיוון השני. דני לעומת זאת נראה המום. "אני צריכה ללכת לדבר עם פוטר... בקשר לבלק," שמעה את עצמה ממלמלת בחפזון. "סלח לי." לילי קיוותה שדני יאמין לתירוץ הקלוש שהציעה לו, או אולי... יעצור בעדה. היא העיפה בדני מבט אחרון, ומבלי לחכות לתגובתו, הסתובבה, ויצאה בעקבותיו של ג'יימס פוטר. כפי שנוכחה לילי, הספיק ג'יימס לעשות כברת דרך מכובדת. פוטר נעלם מאחורי חנות כלי הבית שנצבה בשולי הוגסמיד, צעיף גריפינדור אדום מתנופף מאחוריו, והיא החישה את צעדיה. הצמה שקלעה אותו בוקר טפחה על עורפה של לילי עם כל צעד, וקווצות-שיער ארגמני שהשתחררו מן הצמה הצליפו בפניה. היא שמעה את הרוח שורקת בחדות: צליל קר, גבוה ומלעיג. מגיע לך, חשבה לילי- כמה שהיית עיוורת. ג'יימס פוטר השתנה, כל כמה שניסתה להכחיש זאת- הוא השתנה. לילי נזכרה לפתע בפעם ההיא שהתנדב לסייע לה בשיעורי הבית. ג'יימס פגע בה, נכון, אבל הוא לא התכוון לכך. לא התכוון להכאיב לה. והיא סירבה לקבל את התנצלותו. היה הייתה... עוינת כל כך. אכזרית כל כך. פוטר לא סיפק לה שום סיבה אמיתית להתייחס אליו ברשעות. הוא נתן לה את הגלימה שלו...והוא הצטער. הוא בכנות אמר שהוא מצטער... 'איך יכולתי להתנהג בצורה כזו? להיות כל כך קרה... ומתנשאת?' היא רצה, מתנשפת, דמעות של תסכול צורבות את עיניה. הרחוב הסתיים ולילי פנתה ימינה, מוחה מתרוקן מכל מחשבה קוהרנטית ברגע שהבחינה בג'יימס. היא נעצרה ושפתיה נפשקו, קריאה חנוקה של בלבול וחוסר אמון נמלטת בעדן. ג'יימס נשען כנגד קיר לבנים אדומות, כתפיו שמוטות ביאוש. גשם דוקרני שהחל לרדת מהשמיים הקודרים, נפל על שיערו הפרוע. הוא הרים את מבטו כששם לב לנוכחותה, מתקשח באחת. זוג עיניים חומות, כבויות, הביטו בלילי. "אני מבטיח לך שלא עודדתי אותו להכות את סנייפ... לא הפעם." קולו היה ענייני וקר. הוא מעולם לא פנה אליה בנימה כזו. "אז לפני שאת מאשימה אותי," המשיך, "תדעי שעצרתי בעדו-" -"אני לא באתי להאשים אותך," אמרה לבסוף, מוצאת את קולה. למילים היה טעם מוזר בפיה. ג'יימס הרים את גבתו. "את לא?" שאל, נבוך מעט. לילי נדה בראשה לשלילה, נושכת את שפתיה. הוא מצמץ, מביט בלילי בספקנות. "אני באתי להגיד לך שאני..." לילי נשמה עמוקות. עיניו של ג'יימס נדלקו. אש נוזלית, חמימה, מרצדת בתוך האישונים הכהים. הוא נתן בה מבט שואל, מקווה, כמעט... נכסף. "אני מצטערת," אמרה בחפזון, חוששת שאם תתעכב ולו רגע אחד נוסף תאבד את אומץ לבה ותברח. "-על ה..אתה יודע.. בקשר ל.. שאני הייתי..." הוא הרצין לאט, והאפקט היה כמעט בלתי נסבל. המילים גוועו על שפתיה. חסרות ערך וחסרות משמעות; הן התנדפו באוויר החורף הקר. עיניה נלכדו במבטו. היא הבחינה בטבעת של זהב ענברי שהקיפה את האישונים השחורים. זהב מותך, עמוק, מרצד. עיניו ליטפו אותה, גמאו אותה בצמא. כל תו בפניו המזוותים התחדד לפתע. העיניים האגוזיות. האף הישר, האריסטוקרטי. השפתיים. רכות ועדינות ולא משורבטות. סחרור מתוק אחז בה- כמו לחזור מערב חורפי ומושלג ולמצוא אש עליזה בוערת בקמין. שפתיה התייבשו, והיא לחלחה אותן, מבחינה לפתע בקרבתו של ג'ימס. הוא היה קרוב... קרוב מדי. כה קרוב שיכלה להרגיש בחום העולה ממנו. לילי הסיטה את עיניה. "אני צריכה לחזור," גמגמה. לילי סבה על עקביה, כמעט מועדת בעת שיד נחושה, כמעט אגריסבית, נשלחה על מנת למשוך אותה בחזרה. היא מצאה את עצמה לחוצה אל חזהו של ג'יימס, לבה הולם בפראות, נשימתה מואצת. היא נרתעה קלות כשחפן את פניה בכף ידו, שפתיו נצמדות לשפתיה של לילי בנשיקה אלימה, מיואשת. היא נאנקה, אחר, אינסטינקטיבית, כרכה את זרועותיה סביב צווארו של ג'יימס, שוכחת כיצד לנשום, שוכחת כיצד לחשוב, כשאימץ אותה גופו. פיה נפשק ללחץ הקל ביותר של שפתיו, והיא הרגישה כיצד לשונו חומקת בין שפתיה, חוקרת את המתיקות של פיה בליטוף עדין. איש מעולם לא נישק אותה כך. איש מעולם לא הביט בה כמוהו, בכנות ובאינטנסיביות שחלחלו עד עמקי נשמתה וגרמו לה לרעוד. אצבעותיה נשלחו בהיסוס, מרפרפות על הקו החד של לסתו, בלבול ועונג וחוסר-אמון מתנגשים בתוכה. זה היה... כאילו נולדה על מנת שינשק לה. המגע של שפתיו, הקרבה של גופותיהם, המתיקות הרטובה של פיו, היו הדבר הכי טבעי, והכי נכון והכי הגיוני בעולם. אבל... זה היה ג'יימס פוטר...! היא אפילו לא חיבבה אותו! ולמה... למה זה הרגיש נכון כל כך? היא נתקה את עצמה מג'יימס, מבולבלת ונסערת מכפי שהייתה מימיה. גשם קריר צינן את פניה המלוהטים, כמו נשיפה של כפור על ורד שהתעכב לפרוח. "לילי-" ג'יימס קרא אחריה, אך היא כבר רצה במורד הרחוב, לבה דוהר בקצב מטורף. הגשם הפך את שביל העפר לבוצי, והבוץ נדבק לנעליה, מכתים את שולי חלוקה. צמתה התפרקה, גלים של שיער אדום מסתחררים סביב פניה, ראשה מזמזם ולחייה סמוקות. כרבע שעה לאחר מכן הגיעה לילי לטירה כשהיא מתנשמת ומתנשפת. 'האם אני, ליליאן ויולט אוונס, כרגע נישקתי את ג'יימס פוטר?' התרוצצו המילים בראשה. 'איך דבר כל כך מטורף הרגיש כל כך...' היא הייתה כה שקועה במחשבות, עד ששכחה לגמרי כי כי הוגוורטס איננה טירה תמימה. "אח!! הצילו!" המדרגה הזדונית שתחת רגליה נעלמה מבלי להשאיר סימן, ממעידה את לילי שרגלה הימנית שקעה עד מעל לברך ברווח שנוצר. "לכל הרוחות..." סיננה בשקט, מנסה לחלץ את עצמה. "יד, אוונס?" הציע קול קריר וחלקלק. לילי הרימה את ראשה והביטה באוגוסטוס אייברי. המבט הלעגני שבעיניו רמז כי לא ציפה ליותר מזה מבת-מוגלגים. מאחוריו הופיע טיטוס נוט, ארשת של בוז נסוכה על פניו. "יש לי שתיים, תודה," השיבה לילי בקפאון, גם שידעה היטב עד כמה טיפשי יהיה לדחות את הצעתו של אייברי. "את חוסמת לנו את הדרך למטה, בוצ-" החל נוט לאבד את סבלנותו, בדיוק בשעה שדמות שלישית הופיעה. "צֳהריים טובים לכם." אייוורי, נוט ולילי הרימו את עיניהם בהפתעה. בראש המדרגות ניצב פרופסור אלבוס דמבלדור, לבוש בגלימת חורף סגולה וצעיף מפוספס לצווארו. "צהריים טובים פרופסור," החזירו שלושתם כשמבט מלאכי על פניהם. דמבלדור הנהן. "אם תועיל לעזור למיס אוונס, מר אייברי, נוכל כולנו להמשיך בדרכנו," אמר בחביבות. אייברי הושיט את ידו ללילי, שתפסה בה באי-חשק גלוי. בלפיתתו של אייברי ניכר כוח של חובט, והוא חלץ אותה בקלילות מרשימה. השניים מהרו למשוך את ידיהם ברגע שהדבר נתאפשר להם. פקק התנועה השתחרר איפוא, ואייברי ונוט עשו את דרכם לעבר המדשאות שטופות הגשם. 'שיטבעו,' חשבה לילי. דמבלדור פנה אליה. "מדוע אינך נהנית עם השאר בהוגסמיד, מיס אוונס?" עיניו הכסופות נצנצו בשעשוע מעבר לחצאי הסהר של משקפיו. "אה...אני רק רציתי...אמ...ללבוש מגפיים חמות." שיקרה לילי במצח נחושה. מוטב לשקר, החליטה, מאשר לנסות ולהסביר כי היא מנסה להתחמק מן המדריך הראשי. "אז איך את וג'יימס מסתדרים?" 'לא יתכן שהוא ראה משהו...נכון?' חשבה לילי בפאניקה. 'לא, זה בלתי אפשרי.'
