מקום 83 - גברים בתחפושת
חמים וטעים (1959, בילי ווילדר) שיקגו, 1929. באותה התקופה חל איסור חוקי על מכירת משקאות אלכוהוליים בארה"ב, דבר שהוביל לפריחתם של מועדוני לילה ובארים שמכרו אלכוהול בסתר ובאופן בלתי חוקי, ולעלייתם של ארגוני פשע, שנשלטו בידי מאפיונרים וגאנגסטרים כמו אל קאפונה. ארגוני פשע אלו הם שעמדו מאחורי הסחר הבלתי חוקי באלכוהול - הם דאגו להבריח את המשקאות למדינה, והם ששלטו במועדוני הלילה שמכרו אותם, והכל תוך מאבק בלתי פוסק זה בזה - מאבק שהסתיים, פעמים רבות, בשפיכות דמים. ג'ו וג'רי הם שני נגני ג'ז עניים ולא מצליחים, שעובדים באחד מאותם המועדונים הבלתי חוקיים. בתחילת הסרט, המשטרה פושטת על מקום העבודה שלהם, סוגרת אותו, ועוצרת את בעל המקום, מאפיונר בשם קולומבו ספאטס. מי שהלשין על ספאטס היה צ'ארלי "הקיסם"; וספאטס, שיודע את העובדה הזו, דואג לחסל את צ'ארלי ו-6 מחבריו. לרוע מזלו של ספאטס, ג'ו וג'רי, לגמרי במקרה, עדים לחיסול של צ'ארלי. לרוע מזלם של ג'ו וג'רי, ספאטס מגלה אותם בזירת הרצח, ועומד לחסל אותם. ברגע האחרון שני הנגנים מצליחים לברוח; אבל, כפי שג'רי מציין -כל מאפיונר וכל גנגסטר בשיקגו מחפש אחריהם עכשיו ומבקש לחסל אותם. ברור, ששני הנגנים אינם יכולים להשאר בעיר. אבל גם מחוץ לעיר הם אינם בטוחים - מאפיונרים שיזהו אותם, יבקשו לחסל אותם, או שיסגירו אותם לידיו של ספאטס. לכן, הם חייבים גם להסתיר את זהותם, ולא לתת לאיש לדעת שהם שני נגני הג'ז המפורסמים שהיו עדים לרצח של צ'ארלי "הקיסם". הפתרון - להתחפש לשתי נשים ולהצטרף ללהקת ג'ז שכולה על טהרת הבנות, ושנוסעת לפלורידה לשלושה שבועות. ג'ו וג'רי ידעו על קיומה של הלהקה, ועל העובדה שהיא זקוקה לעוד שתי נגניות, עוד לפני שהיו עדים לרצח של צ'ארלי. אלא שאז ג'ו לא היה מוכן שהם ייתחפשו לנשים ויצטרפו ללהקה. אמנם מדובר בעבודה ובכסף - עובדה ששני נגנים עניים שבדיוק איבדו את מקום עבודתם הקודם שלהם לא יכולים לזלזל בה - אבל ג'ו היה בטוח שאין להם סיכוי "לעבור" בתור נשים. מעבר לכך, ג'ו מוצג כגבר שבגברים וכרודף שמלות שוביניסט. לכן, התחפשות והעמדת פנים שהוא אישה היא פגיעה בכבודו ובגבריות שלו - דבר שג'ו לא מוכן לקבל, עד שהוא מבין שהשרדותו והמשך קיומו הפיזי תלויים בהתחפשות הזו (ג'רי דווקא היה בעד העמדת הפנים הזו, עוד לפני שהיא הפכה להכרחית ולעניין של חיים ומוות). שני הגברים מתחפשים אם כן לנשים המכונות דפני (ג'רי) וג'וזפין, מצטרפים ללהקת הג'ז ונוסעים לפלורידה. וזוהי רק תחילתה של אחת מהקומדיות המצחיקות והנפלאות ביותר אי פעם. במהלכה של הקומדיה הזו, ג'ו יתאהב בזמרת של הלהקה, שוגר קיין (בגילומה המקסים של מרלין מונרו). וכדי להתקרב אליה, הוא יתחפש למיליונר, יורש לחברת נפט גדולה, ויסגל לעצמו מבטא בריטי מזוייף, בסגנון קרי גראנט - חברו הטוב של בילי וויילדר, ושחקן שוויילדר תמיד רצה שישתתף באחד מסרטיו, דבר שלא יצא לפועל. ואילו ג'רי/דפני יפול ברשתו של מיליונר זקן בשם אוסגווד, שכבר התחתן 7 או 8 פעמים (הוא לא זוכר כמה), אבל עדיין נשלט בידי אימו - שהרסה את נישואיו האחרונים, בגלל שהאישה הייתה מעשנת, ואמא מתנגדת לעישון... כמובן, שבסופו של דבר, האמת יוצאת לאור, מה שמוביל לאחד ממשפטי הסיום המפורסמים בתולדות הקולנוע, משפט שגם היום - אחרי שראיתי את הסרט הרבה מאד פעמים - עדיין מצליח להצחיק אותי, אפילו מאד. בדרך, ג'ו וג'רי גם ייתקלו פעם נוספת בספאטס, יהיו עדים לחיסול נוסף של המאפיה, ויטלו חלק בשורה של מרדפי סלפסטיק משעשעים במסדרונות המלון שלהם. היתרון הגדול ביותר של הסרט הוא בתסריט המצחיק, המשעשע והמטורף שלו. מלבד סיטואציות משעשעות למכביר, יש בו גם המון משפטים מצחיקים ביותר. כך למשל, כשג'ו מציע למשכן את כלי הנגינה של ג'רי, ובכך להשיג כסף שבו הוא מתכוון להמר, ג'ו אומר לו: "אנחנו שטים במעלה הנהר, ואתה רוצה לזרוק את המשוט..." או, כששני הנגנים מצטרפים ללהקת הבנות, ג'רי הנלהב מספר לג'ו שמה שקורה עכשיו - להיות מוקף בהמון בנות יפות, שלא חושדות בו שהוא גבר - הוא כמו התגשמות חלום ילדות שלו, שבו הוא נעזב לבדו בחנות ממתקים. כשהוא מתחיל למנות את סוגי הממתקים שהיו בחנות חלומותיו, ג'ו עוצר אותו במשפט: "We're on a diet"... אם אנחנו מדברים על סצינות מצחיקות בסרט, אין ספק שהסצינה האהובה עלי היא זו שבה ג'ו חוזר לחדר המלון שלו עם ג'רי, לאחר שבילה ערב עם שוגר קיין על היאכטה של אוסגווד (שבתורו, בילה את הערב על החוף, עם דפני/ג'רי). הסצינה הזו, שמתחילה בכך שג'רי שוכב על המיטה ומקשקש בקסטנייטות, ממשיכה בהכרזה שלו באוזניו של ג'ו - "אני מאורס", ובסיפור על האופן שבו אוסגווד הציע נישואין ועל תוכניותיו בהקשר לכך - תוכניות הכוללות גירושין מהירים והסדר מזונות נדיב - ומסתיימת בכך שג'ו מזכיר לו "אתה גבר...", מה שמוביל לתשובה: "I'm a boy, I'm a boy, I wish I were dead", היא סצינה כל כך מצחיקה, כל כך נהדרת, שאני בלי ספק מדרג אותה בחמישיה הראשונה של הסצינות המצחיקות ביותר שראיתי בסרט כלשהו. יתרון נוסף בסרט, הוא המשחק הנהדר של כל המשתתפים. את מרלין מונרו, כשוגר קיין, כבר הזכרתי קודם. זהו התפקיד המפורסם ביותר שלה, ולדעת רבים הטוב ביותר שלה. מה שיפה, שהיא מצליחה להכניס לתוך הדמות שלה המון רגש וכאב, שהופכים אותה לדמות שקל לאהוב. טוני קרטיס מגלם בצורה נפלאה ומצחיקה את ג'ו - הוא פשוט מושלם לתפקיד של שובר הלבבות השוביניסט, שאולי מתאהב בסופו של דבר. ואילו את ג'רי/דפני מגלם ג'ק למון הנהדר, באחד משני התפקידים המוצלחים ביותר שלו שאני ראיתי (את התפקיד השני עוד נפגוש במורד הנירוג). הוא מצחיק, מקסים, מלא רגש וגם מצליח להיות נוגע ללב. אבל מי שבאמת גונב את ההצגה, מבחינתי, הוא ג'ו בראון, שמגלם את אוסגווד. לא רק שבראון מצחיק מאד (הסצינה שבה הוא רוקד עם דפני במועדון לילה פשוט נהדרת), הוא גם נוגע ללב ומרגש מאד - בסופו של דבר, אפשר להרגיש שהוא באמת התאהב בדפני. וכשהוא אומר את משפט הסיום המפורסם של הסרט, אפשר להאמין לו, שמבחינתו לא משנה אם האדם שמולו הוא גבר או אישה - הוא מאוהב, וזהו זה! הבימוי של וויילדר גם הוא נהדר, קליל, תוסס, משעשע ומשועשע. יחד עם זאת, יש בסרט גם רגעים רציניים ודרמטיים יותר (בעיקר הקטעים עם המאפיונרים). אלו הקטעים הכי פחות אהובים עלי בסרט. כשהסרט הוקרן בקורס "סרטים ופוליטיקה", המרצה שלי אף הריץ את הסצינות האלו קדימה, כדי להגיע לבדיחה ולסצינה המשעשעת הבאה. כך שבסופו של דבר, מדובר באחת מהקומדיות הטובות והנהדרות ביותר שראיתי, קומדיה מצחיקה, מטורפת, וגם נוגעת ללב ומרגשת לרגעים, עם משחק מצויין, תסריט נפלא ובימוי מבריק כמעט לכל אורך הדרך. ובכל זאת, זו לא הקומדיה של וויילדר שאני הכי אוהב. יש לו קומדיה אחת, יותר מטורפת, יותר מצחיקה, ובעיקר - יותר מהירה וחסרת רגעים מתים לחלוטין. בקומדיה הזו עוד ניתקל במורד הנירוג. בינתיים, אני ממליץ לכל מי שעדיין לא ראה לתפוס את "חמים וטעים", ולהתכונן לשעתיים מהנות ומצחיקות ביותר.
חמים וטעים (1959, בילי ווילדר) שיקגו, 1929. באותה התקופה חל איסור חוקי על מכירת משקאות אלכוהוליים בארה"ב, דבר שהוביל לפריחתם של מועדוני לילה ובארים שמכרו אלכוהול בסתר ובאופן בלתי חוקי, ולעלייתם של ארגוני פשע, שנשלטו בידי מאפיונרים וגאנגסטרים כמו אל קאפונה. ארגוני פשע אלו הם שעמדו מאחורי הסחר הבלתי חוקי באלכוהול - הם דאגו להבריח את המשקאות למדינה, והם ששלטו במועדוני הלילה שמכרו אותם, והכל תוך מאבק בלתי פוסק זה בזה - מאבק שהסתיים, פעמים רבות, בשפיכות דמים. ג'ו וג'רי הם שני נגני ג'ז עניים ולא מצליחים, שעובדים באחד מאותם המועדונים הבלתי חוקיים. בתחילת הסרט, המשטרה פושטת על מקום העבודה שלהם, סוגרת אותו, ועוצרת את בעל המקום, מאפיונר בשם קולומבו ספאטס. מי שהלשין על ספאטס היה צ'ארלי "הקיסם"; וספאטס, שיודע את העובדה הזו, דואג לחסל את צ'ארלי ו-6 מחבריו. לרוע מזלו של ספאטס, ג'ו וג'רי, לגמרי במקרה, עדים לחיסול של צ'ארלי. לרוע מזלם של ג'ו וג'רי, ספאטס מגלה אותם בזירת הרצח, ועומד לחסל אותם. ברגע האחרון שני הנגנים מצליחים לברוח; אבל, כפי שג'רי מציין -כל מאפיונר וכל גנגסטר בשיקגו מחפש אחריהם עכשיו ומבקש לחסל אותם. ברור, ששני הנגנים אינם יכולים להשאר בעיר. אבל גם מחוץ לעיר הם אינם בטוחים - מאפיונרים שיזהו אותם, יבקשו לחסל אותם, או שיסגירו אותם לידיו של ספאטס. לכן, הם חייבים גם להסתיר את זהותם, ולא לתת לאיש לדעת שהם שני נגני הג'ז המפורסמים שהיו עדים לרצח של צ'ארלי "הקיסם". הפתרון - להתחפש לשתי נשים ולהצטרף ללהקת ג'ז שכולה על טהרת הבנות, ושנוסעת לפלורידה לשלושה שבועות. ג'ו וג'רי ידעו על קיומה של הלהקה, ועל העובדה שהיא זקוקה לעוד שתי נגניות, עוד לפני שהיו עדים לרצח של צ'ארלי. אלא שאז ג'ו לא היה מוכן שהם ייתחפשו לנשים ויצטרפו ללהקה. אמנם מדובר בעבודה ובכסף - עובדה ששני נגנים עניים שבדיוק איבדו את מקום עבודתם הקודם שלהם לא יכולים לזלזל בה - אבל ג'ו היה בטוח שאין להם סיכוי "לעבור" בתור נשים. מעבר לכך, ג'ו מוצג כגבר שבגברים וכרודף שמלות שוביניסט. לכן, התחפשות והעמדת פנים שהוא אישה היא פגיעה בכבודו ובגבריות שלו - דבר שג'ו לא מוכן לקבל, עד שהוא מבין שהשרדותו והמשך קיומו הפיזי תלויים בהתחפשות הזו (ג'רי דווקא היה בעד העמדת הפנים הזו, עוד לפני שהיא הפכה להכרחית ולעניין של חיים ומוות). שני הגברים מתחפשים אם כן לנשים המכונות דפני (ג'רי) וג'וזפין, מצטרפים ללהקת הג'ז ונוסעים לפלורידה. וזוהי רק תחילתה של אחת מהקומדיות המצחיקות והנפלאות ביותר אי פעם. במהלכה של הקומדיה הזו, ג'ו יתאהב בזמרת של הלהקה, שוגר קיין (בגילומה המקסים של מרלין מונרו). וכדי להתקרב אליה, הוא יתחפש למיליונר, יורש לחברת נפט גדולה, ויסגל לעצמו מבטא בריטי מזוייף, בסגנון קרי גראנט - חברו הטוב של בילי וויילדר, ושחקן שוויילדר תמיד רצה שישתתף באחד מסרטיו, דבר שלא יצא לפועל. ואילו ג'רי/דפני יפול ברשתו של מיליונר זקן בשם אוסגווד, שכבר התחתן 7 או 8 פעמים (הוא לא זוכר כמה), אבל עדיין נשלט בידי אימו - שהרסה את נישואיו האחרונים, בגלל שהאישה הייתה מעשנת, ואמא מתנגדת לעישון... כמובן, שבסופו של דבר, האמת יוצאת לאור, מה שמוביל לאחד ממשפטי הסיום המפורסמים בתולדות הקולנוע, משפט שגם היום - אחרי שראיתי את הסרט הרבה מאד פעמים - עדיין מצליח להצחיק אותי, אפילו מאד. בדרך, ג'ו וג'רי גם ייתקלו פעם נוספת בספאטס, יהיו עדים לחיסול נוסף של המאפיה, ויטלו חלק בשורה של מרדפי סלפסטיק משעשעים במסדרונות המלון שלהם. היתרון הגדול ביותר של הסרט הוא בתסריט המצחיק, המשעשע והמטורף שלו. מלבד סיטואציות משעשעות למכביר, יש בו גם המון משפטים מצחיקים ביותר. כך למשל, כשג'ו מציע למשכן את כלי הנגינה של ג'רי, ובכך להשיג כסף שבו הוא מתכוון להמר, ג'ו אומר לו: "אנחנו שטים במעלה הנהר, ואתה רוצה לזרוק את המשוט..." או, כששני הנגנים מצטרפים ללהקת הבנות, ג'רי הנלהב מספר לג'ו שמה שקורה עכשיו - להיות מוקף בהמון בנות יפות, שלא חושדות בו שהוא גבר - הוא כמו התגשמות חלום ילדות שלו, שבו הוא נעזב לבדו בחנות ממתקים. כשהוא מתחיל למנות את סוגי הממתקים שהיו בחנות חלומותיו, ג'ו עוצר אותו במשפט: "We're on a diet"... אם אנחנו מדברים על סצינות מצחיקות בסרט, אין ספק שהסצינה האהובה עלי היא זו שבה ג'ו חוזר לחדר המלון שלו עם ג'רי, לאחר שבילה ערב עם שוגר קיין על היאכטה של אוסגווד (שבתורו, בילה את הערב על החוף, עם דפני/ג'רי). הסצינה הזו, שמתחילה בכך שג'רי שוכב על המיטה ומקשקש בקסטנייטות, ממשיכה בהכרזה שלו באוזניו של ג'ו - "אני מאורס", ובסיפור על האופן שבו אוסגווד הציע נישואין ועל תוכניותיו בהקשר לכך - תוכניות הכוללות גירושין מהירים והסדר מזונות נדיב - ומסתיימת בכך שג'ו מזכיר לו "אתה גבר...", מה שמוביל לתשובה: "I'm a boy, I'm a boy, I wish I were dead", היא סצינה כל כך מצחיקה, כל כך נהדרת, שאני בלי ספק מדרג אותה בחמישיה הראשונה של הסצינות המצחיקות ביותר שראיתי בסרט כלשהו. יתרון נוסף בסרט, הוא המשחק הנהדר של כל המשתתפים. את מרלין מונרו, כשוגר קיין, כבר הזכרתי קודם. זהו התפקיד המפורסם ביותר שלה, ולדעת רבים הטוב ביותר שלה. מה שיפה, שהיא מצליחה להכניס לתוך הדמות שלה המון רגש וכאב, שהופכים אותה לדמות שקל לאהוב. טוני קרטיס מגלם בצורה נפלאה ומצחיקה את ג'ו - הוא פשוט מושלם לתפקיד של שובר הלבבות השוביניסט, שאולי מתאהב בסופו של דבר. ואילו את ג'רי/דפני מגלם ג'ק למון הנהדר, באחד משני התפקידים המוצלחים ביותר שלו שאני ראיתי (את התפקיד השני עוד נפגוש במורד הנירוג). הוא מצחיק, מקסים, מלא רגש וגם מצליח להיות נוגע ללב. אבל מי שבאמת גונב את ההצגה, מבחינתי, הוא ג'ו בראון, שמגלם את אוסגווד. לא רק שבראון מצחיק מאד (הסצינה שבה הוא רוקד עם דפני במועדון לילה פשוט נהדרת), הוא גם נוגע ללב ומרגש מאד - בסופו של דבר, אפשר להרגיש שהוא באמת התאהב בדפני. וכשהוא אומר את משפט הסיום המפורסם של הסרט, אפשר להאמין לו, שמבחינתו לא משנה אם האדם שמולו הוא גבר או אישה - הוא מאוהב, וזהו זה! הבימוי של וויילדר גם הוא נהדר, קליל, תוסס, משעשע ומשועשע. יחד עם זאת, יש בסרט גם רגעים רציניים ודרמטיים יותר (בעיקר הקטעים עם המאפיונרים). אלו הקטעים הכי פחות אהובים עלי בסרט. כשהסרט הוקרן בקורס "סרטים ופוליטיקה", המרצה שלי אף הריץ את הסצינות האלו קדימה, כדי להגיע לבדיחה ולסצינה המשעשעת הבאה. כך שבסופו של דבר, מדובר באחת מהקומדיות הטובות והנהדרות ביותר שראיתי, קומדיה מצחיקה, מטורפת, וגם נוגעת ללב ומרגשת לרגעים, עם משחק מצויין, תסריט נפלא ובימוי מבריק כמעט לכל אורך הדרך. ובכל זאת, זו לא הקומדיה של וויילדר שאני הכי אוהב. יש לו קומדיה אחת, יותר מטורפת, יותר מצחיקה, ובעיקר - יותר מהירה וחסרת רגעים מתים לחלוטין. בקומדיה הזו עוד ניתקל במורד הנירוג. בינתיים, אני ממליץ לכל מי שעדיין לא ראה לתפוס את "חמים וטעים", ולהתכונן לשעתיים מהנות ומצחיקות ביותר.
