מקווה שהיום שלכם היה טוב יותר

  • פותח הנושא 5044
  • פורסם בתאריך

5044

New member
מקווה שהיום שלכם היה טוב יותר

הרגשה כל-כך נוראית כבר לא חוויתי זמן רב... מזה כמה חודשים שאני כבר לא בדיכאון יותר... אני אפילו לקראת שנה! אבל היום... היום היה נורא. לא הפסקתי (ועדיין לא מפסיקה) לבכות והתחלתי לחשוב על לפגוע בעצמי, להפיל את עצמי במדרגות או לקחת יותר מידי כדורים... לא כדי להרוג, כמו בפעמים קודמות, אלא רק כדי לפגוע. בהתחלה חשבתי שזאת תחילתה של שביזות יום א' מוגזמת אבל אז התחילו להתווסף מחשבות על אבא והתחלתי לקבל כל מיני סימנים- אמא שלי חזרה כמה פעמים על משפט שהוא נהג להגיד, פגשנו במקרה בחבר שלו לעבודה, ביקרתי את סבתא שלי (אמא שלו) לאחר חודשים שלא ראיתי אותה... התגבשה לי מן מחשבה כזאת בראש שאולי לא התגברתי לגמרי על האזכרה. אולי שוב הדחקתי ועכשיו זה מתנקם בי. לא יודעת, לקחתי כדור הרגעה ואני הולכת לישון. מחר יום חדש.
 

5044

New member
../images/Emo7.gifטוב, אני מבינה

אם גם כאן לא מגיבים אז כנראה שבאמת לאף אחד לא אכפת... אני לבד.
 
5044 יקרה

לפעמים אין את המילים איך לומר אותם זה לא אומר שלא רוצים להגיב לך שולחת לך המון חיבוקים
 

liron162

New member
מה שלומך?

אני מכירה מצויין את ההרגשה הזאתי..גמני הרגשתי ככה לקראת האזכרה של השנה .. מותר לך לבכות אם זה משחרר אותך מהכאב ועוזר לך אז תעשי זאת...את לא צריכה לפגוע בעצמך, למה לך?? מה יצא לך מזה אם תפגעי בעצמך? אביך רוצה לראות אותך שמחה מאושרת למרות שהוא איננו הוא לא רוצה לראות אותך פוגעת בעצמך ועושה לעצמך רע. זה טבעי שדחיקי את זה קשה לך לקבל את זה..גם לפני שאבא ז"ל נפטר כל הזמן אמרתי "אני לא בוכה הוא עדין כאן" ניסיתי כמה שיותר להדחיק את הבכי..
 

natalieov

New member
תהיי חזקה יקרה!

אל תפלי לייאוש... החיים שלך יקרים מידי כדי לסיים אותם בצורה כזאת, אני הייתי במקום הזה וטיפלתי בעצמי והתחזקתי וגיליתי שיש עוד כ"כ הרבה דברים נפלאים בחיים האלה ועוד כ"כ הרבה אנשים טובים שיכולים לסייע וכ"כ הרבה מקומות לראות שעדיין לא הספקת לראות... תזכרי שזה הפיתרון האחרון שלך- לסיים את החיים את יכולה תמיד, אבל בינתיים תמשיכי עוד ועוד יש לך כוחות אני בטוחה כי לא סתם ניתן לך הניסיון העצום הזה, זה רק אומר שיש לך נשמה מאוד גבוהה ובטח שגם יש לך כוחות לעמוד בניסיון הזה. אל תדאגי יקרה, על כל צער וכל כאב וכל דמעה את תקבלי את השכר שלך... תתחזקי בשביל אבא, את עושה לו נחת. והוא המלאך הקטן שלך ששומר עלייך תמיד ולא היה רוצה שתפגעי בעצמך... אני שולחת לך המון חיבוקים וחיזוקים ומזכירה לך שאני הייתי במקום הזה אם לא יותר גרוע מזה ויצאתי מזה ואני חושבת שאני יכולה לסייע לך, אם את מעונינת תפני אליי במסר... המון הצלחה
 
5044 יקרה מאוד

ברגע שראיתי את המסר שלך (זה היה אתמול), ניסיתי להגיב, אבל הייתה איזו תקלה טכנית, אז שלא יהיה לך ספק - זה לא בגלל חוסר אכפתיות. אכפת לי מאוד, והלב שלי כואב כל-כך מלקרוא את מילותייך ולהבין את התחושות הקשות שאת מתמודדת איתן. אני רוצה לחבק אותך ולהגיד לך שאת לא לבד, מתוקה, ולפחות אצלי, יש לך אוזן קשבת וכתף לבכות עליה (ומהתגובות של חברים בפורום את יכולה וודאי לראות שלא רק אצלי). זה בסדר לבכות (גם יום שלם וגם יותר) וזה בסדר אפילו לחשוב מחשבות שחורות משחור (אני מניחה שלרוב האנשים היו מחשבות כאלה מתישהו), אבל כפי שכתבה לך Natalieov - לסיים את החיים את יכולה תמיד (כמו גם לפגוע בעצמך), ובינתיים כדאי להמשיך ולהיאחז בכל הכוח, כי אין לדעת מה יוליד המחר. אולי הוא יביא איתו משהו חדש וקסום? והכוח הזה להיאחז קיים בך, האמיני לי. האמיני בעצמך! אני משוכנעת בכל לבי שניתן לצאת מהמקום הקשה הזה ולהגיע לנקודה שאת קמה בבוקר עם ההרגשה שיש לך הרבה סיבות נהדרות לחיות, גם אם הנקודה הזו נראית כרגע רחוקה ובלתי מושגת. לא, זה לא פשוט - אני לא אשקר לך - אבל זה אפשרי! וכדי לעשות זאת, את צריכה, בראש ובראשונה, למצוא את אותם מקומות ואנשים שמפיגים, ולו במעט, ולו לרגע קל, את השחור משחור הזה, ולהיצמד אליהם ולמלא בהם את חייך כמה שיותר. אני שולחת לך הרבה-הרבה אור וחיבוקים חמים.
 

5044

New member
תודה...

וסליחה, נעשיתי מאוד דרמטית... לפעמים אני חוזרת ונופלת אל תוך אותם מקומות נמוכים ומרגישה שהכל כל-כך אבוד, כל-כך הרבה תסכול מצטבר ואין על מי להוציא אותו, אין אשמים! אבא שלי מת כי זהו דרכו של עולם!.. המילים שכתבתן באמת מחזקות, הייתי שפופה מאוד, וכשאפילו כאן לא הייתה תמיכה התמוטטתי... בסוף נפלתי במדרגות. עיקמתי את הרגל וקיבלתי זעזוע מוח, לא הפסקתי להקיא כל היום... אבל אני מחלימה ממנו יפה (כך אומר הרופא, הייתי אצלו היום). תודה על התגובות, הן מנחמות ומביאות לדמעות
 
5044 יקרה

לאן נעלמת? ואיך את מרגישה - פיזית ורגשית? האם התאוששת מהזעזוע מוח? ומהזעזוע שבלב? מחבקת, מיכל
 

5044

New member
מיכל

כמה נעים לשמוע מה השם שלך... תודה על ההתעניינות שלך, זה מחמם את הלב. אני בסדר, כמה שאפשר להיות. מהזעזוע מוח כבר התאוששתי, הכאבים הם פסיכוסומטיים ברובם, אבל אין לי עוד מה לעשות בקשר לזה- אני מטופלת אצל פסיכולוג ורופא משפחה שאני אתן אפילו את החיים שלי בידיו. אבל הזעזוע שבלב בא והולך... היו לי כמה מפלות נפשיות, אבל יותר מתאים לפרט אותן בפורום אחר, או בנפרד, כי הן לא קשורות כלל לנושא הפורום הזה. שוב, תודה לך, אני מרגישה שמצאתי על מי להישען דרך הפורום הזה, אך בנושאים שאינם קשורים לאבדן שלי אני לא יכולה לכתוב כאן
ואמנם עברו רק שנתיים, ואין יום שאני לא חושבת על אבא שלי וכואבת אותו, אבל הימים חולפים, ודברים חמורים יותר קורים, עליהם אני לא יכולה לכתוב כאן. אני ארגיש שזה לא הולם. מצטערת אם זה התפרש כאילו נעלמתי...
 
יקירה

אני דווקא חושבת שבהחלט יש מקום בפורום הזה לפרוק גם רגשות של מצוקה הנובעים מקשיים שאינם קשורים ישירות לאובדן, והסיבה לכך פשוטה: כפי שכבר כתבתי כאן למישהי, מרגע האובדן, אנחנו בפס ייצור עם חותמת של אבל, וכל דבר שאנו חוות ומרגישות מאותו רגע, מקבל את החותמת. לפעמים זו חותמת גדולה ובולטת ולפעמים חותמת קטנה בצד או בתחתית, אבל החותמת קיימת. ההשלכות של החותמת הזו כוללות ירידה ביכולת ההכלה שלנו וירידה בסף הרגישות שלנו. למה אני מתכוונת? מאחר והאובדן תמיד נמצא ברקע, אז כל דבר קשה שקורה לנו, מתיישב עליו - זה קושי שנבנה על גבי קושי שכבר קיים. כתוצאה מכך, יותר קשה לנו להכיל את הקושי החדש, כי התחושה היא שזה כבר יותר מדי לשאת, תחושה של: לא מספיק שאיבדתי אבא, עכשיו נופל עלי גם... (מה שזה לא יהיה)? כמה אפשר? בנוסף, כל קושי חדש לוחץ על הקושי הישן שיושב מתחת - האובדן - ומעורר אותו מה"שינה", ואז גם הקושי הכי קטן יכול לגרום לנו לבכי, תסכול, ייאוש ורגשות אחרים של מצוקה, כי הרגשות האלה נובעים לא רק מהקושי החדש, אלא גם מהקושי הישן ש"זוקף את ראשו". על אחת כמה וכמה שזה נכון כשלא מדובר בקושי קטן, כי אם בקושי גדול ואולי גם מספר קשיים גדולים, כפי שמשתמע מדברייך שאת חווה. את צריכה להבין, יקירה, שהנפש שלנו היא דבר מאוד מורכב ואי אפשר להפריד בין החלקים המרכיבים אותה, כיוון שיש ביניהם יחסים הדדיים והשפעות הדדיות. יש יחסים הדדיים והשפעות הדדיות בין החלק בנפש שלך ש"מדבר" את האובדן לבין החלקים ש"מדברים" את הדברים החמורים שאת עוברת כרגע. באותה מידה, יש יחסים הדדיים והשפעות ההדדיות בין הנפש לגוף, והתופעות הפסיכוסומטיות הקשות שנראות אצלך, שאני אישית מכירה אותן היטב-היטב, הן תוצר של כלל ה"דיבורים" של כלל החלקים בנפש שלך. ייתכן שהסימפטומיים הגופניים לא היו מופיעים אם היית חווה "רק" את האובדן של אבא או שהיית חווה "רק" את הדברים החמורים שאת חווה כרגע, אבל השילוב ביניהם הוא כנראה כבר מעמסה גדולה מדי לנפש שלך, אז היא מתריעה וזועקת על כך דרך הגוף. ואחרי כל הדברים האלו שכתבתי, אם את עדיין מרגישה שלא בנוח להעלות את הדברים כאן בפורום, את יותר ממוזמנת לכתוב לי עליהם במסר אישי. בתור מישהי שאחרי האובדן של אבא, המשיכו ליפול עליה עוד ועוד "מכות", ובתור מישהי שגם הנפש שלה זעקה, בין היתר, דרך הגוף, אני חשה ומבינה אותך יותר מכפי שמילותיי יוכלו להביע ויותר מאשמח להעניק לך אוזן קשבת וחיזוקים כמיטב יכולתי. אז אל תהססי... מחבקת בהרבה חום
, מיכל
 
למעלה