מצח נחוש ומצח נחושה....
אני מרותק לספרו של מ' שלו "שתיים דובים".
ממש אין עליו לא בעושר הלשוני, לא בשליטה במקורותינו, בעיקר בתנ"ך, לא בשליפת קונוטציות מקראיות ולא בתעלולי לשון.
אנו משתמשים בד"כ בביטוי "מצח נחושה", ואין מנוס מראיית ביטוי זה כצירוף סמיכות, בהיות נחושה צורת-משנה לנחושת.
אבל שלו בוחר להשתמש במצח נחוש (שם ותוארו). ויש גם מצחו נחושה, משפט שמני במשמע: מצחו (הוא) (כ)נחושת.
ועניין שני - האֵת ננעץ באדמה, כך הוא כותב, וכבר עטתי בתמיהה: האם את, כלי החפירה, הנו ממין זכר, ומתברר שאכן כן.
הואיל ושם זה הנו אכדי במקורו (ITTU)' אמור שם זה לנהוג בדומה לאחיו ממשפחת הכפולים:, שן, קץ, חץ, חן ועוד, שבכולם
העיצור האחרון בנטייה מקבל דגש חזק (לִבּו, שִנָּיו, חִצִּים....), ולכן היינו מצפים גם במקרה דנן לאִתּו, אִתִּים וכד', אך ראה זה
פלא - אא"ש מביא גם צורה בצירי וללא דגש, כי כך מופיע במקרא - אֵתִים.
אני מרותק לספרו של מ' שלו "שתיים דובים".
ממש אין עליו לא בעושר הלשוני, לא בשליטה במקורותינו, בעיקר בתנ"ך, לא בשליפת קונוטציות מקראיות ולא בתעלולי לשון.
אנו משתמשים בד"כ בביטוי "מצח נחושה", ואין מנוס מראיית ביטוי זה כצירוף סמיכות, בהיות נחושה צורת-משנה לנחושת.
אבל שלו בוחר להשתמש במצח נחוש (שם ותוארו). ויש גם מצחו נחושה, משפט שמני במשמע: מצחו (הוא) (כ)נחושת.
ועניין שני - האֵת ננעץ באדמה, כך הוא כותב, וכבר עטתי בתמיהה: האם את, כלי החפירה, הנו ממין זכר, ומתברר שאכן כן.
הואיל ושם זה הנו אכדי במקורו (ITTU)' אמור שם זה לנהוג בדומה לאחיו ממשפחת הכפולים:, שן, קץ, חץ, חן ועוד, שבכולם
העיצור האחרון בנטייה מקבל דגש חזק (לִבּו, שִנָּיו, חִצִּים....), ולכן היינו מצפים גם במקרה דנן לאִתּו, אִתִּים וכד', אך ראה זה
פלא - אא"ש מביא גם צורה בצירי וללא דגש, כי כך מופיע במקרא - אֵתִים.