מעדכנת ../images/Emo41.gif
אז ככה, כמה מכם ייעצתם לי לספר לחבר שלי על מה שקורה עם אבא שלו, חלק אמרו לא, גם אנשים קרובים אליי שהתייעצתי איתם אמרו לי כן ולא ובקיצור - אף אחד לא נתן לי דעה משמעית . ואני, בגלל שאני טיפוס מתוסבך ומתוסרט מיסודי, נכנסתי לסרטים והלחצתי את עצמי . בכל מקרה, החלטתי שאם היום יהיה משהו עם אבא שלו אני ילך לספר לו מיד, כי סבלתי מספיק ועם כל הכבוד, אני לא חושבת שזה מגיע לי . אז אבא שלו בא, עם החברה המטומטמת שלו + הסליקון והתוספות שיער שלה והפרצוף ברבי שלה, כאילו היא חושבת שהיא קנתה את העולם עם הסיליקון והתוספות שיער האלה (הייתי חייבת להגיד את זה, היא פשוט מעצבנת אותי). ונראה לי שבאיזשהו מקום ממש קיוויתי וחיכיתי שהוא יגיד, או יעשה משהו. כדי שתהייה לי סיבה לפתוח את זה. כמו שצפיתי, הוא היה חייב להגיד משהו, הוא פשוט לא יכול להעביר את היום בלי להגיד לי משהו ציני ומגעיל . זה כבר נהייה אצלו שגרה. קמים בבוקר - שותים קפה - יורדים על רנין . כי זה כיף, כי זה מספק , כי זה נותן תחושה של עליונות , כי הוא יודע שזה פוגע וזה עושה לו טוב . הוא מתחיל איתי שיחה צינית ומגעילה, שבמהלכה הוא מכניס משפטים בערבית ואומר אותם בטון מגחך כזה,מזלזל. ואני בעיקר משתדלת לשמור על קור רוח ושליטה, עונה בצורה הכי קרה שאני יכולה ורק מחכה לרגע שאני יוכל לפתוח הכל . בדיוק כמו שהוא מנסה לעשות לי , לגרור אותי לפינות האלה בשביל להוציא אותי רע, ככה עשיתי לו . אם לו זה מצליח , למה שלי זה לא יצליח ? למדתי ממנו ולזכותו יאמר שהוא אחלה מורה . ואז, הבנאדם העלוב הזה, בלי בושה , בחוסר כבוד מוחלט לי, לבן שלו, לעצמו ... שואל אותי את השאלה הכי מגעילה שיכלתי לעלות על דעתי. אני אפילו לא רוצה לחזור על זה, לא לכבודי ולא לכבודכם . חייכתי אליו , קמתי ונכנסתי פנימה . אמרתי לחבר שלי שאני צריכה לספר לו משהו, ואפילו לא שמתי לב אם הוא ערני או שהוא לגמרי OUT , פשוט נכנסתי ואמרתי לו שאני צריכה לדבר איתו. למזלי, הוא כן היה ערני וכן הקשיב לי . בקיצור, סיפרתי הכל, הכל , הכל. מילה במילה. בלי לגונן על אבא שלו בכלל (השארתי את זה לו, שיגונן על עצמו). הוא לא הבין למה אני מספרת לו את זה רק עכשיו ואמר שהוא יודע ושאולי הוא נפצע אבל הוא לא עיוור ולא מטומטם והוא רואה הכל והוא מחכה כבר שבוע שאני יספר לו מה קורה . הופתעתי לגלות שהוא לא הופתע בכלל מהמלל של אבא שלו, מהדברים שהוא אמר. ביקשתי ממנו שלא יעשה עם זה כלום, שרק רציתי לשתף אותו כי זה ישב לי על הלב הרבה זמן. בהתחלה הוא אמר שאני לא יכולה לבקש ממנו דבר כזה כי זה גם נוגע אליו. אבל ממש התחננתי שלא יספר והוא אמר שכרגע נשאיר את זה ככה אבל הוא לא מתכוון לשתוק על זה ושמתישהו נצטרך לפתוח את זה וכ'ו . אחרי איזה 40 דק' יצאתי ואבא שלו קרא לי ואמר שהוא צריך לדבר איתי, בצורה מאד תוקפנית ואגרסיבית . אמרתי לו שאני לא מתכוונת לבוא ואז הוא בא לקראתי מהר כזה, ובא כאילו לתפוס אותי ביד. אני ממש ממש נבהלתי, אמרתי לו שלא יגע בי ונכנסתי חזרה. כי כשאני ליד החבר שלי, הבן שלו, הוא לא מעיז לעשות כלום , הוא משחק כאילו לא קורה כלום . ממש נבהלתי ממנו. הסיטואציה הזאת ממש החזירה אותי אחורה. כמו שאמרתי, אבא של החבר שלי מעלה בי לא מעט זכרונות ממקרה טראומתי שחוויתי בעבר הלא ככ רחוק שלי. כל ההתנהגות שלו, הכל, ואז הסיטואציה הזאת, שהרגשתי כאילו הוא הולך לתקוף אותי או לעשות לי משהו. ואני בטוחה שהוא לא התכוון לעשות לי כלום, זה פשוט החזיר אותי לשם ואני ככ נלחצתי שהגבתי בצורה מוגזמת . אז נכנסתי והתיישבתי, הייתי צריכה כמה שניות לקלוט מה קרה . והתחלתי לבכות . החבר שלי לא הבין מה קרה, איך לפני שניה יצאתי והייתי סבבה לגמרי ואז אני נכנסת ופתאום אני מתחילה לבכות . ולא היה לי כוח בכלל להתחיל להסביר מה קרה לי באותו רגע. הרגשתי פתאום ממש באפיסת כוחות. ולמרות שלא היה כלום. ז'תומרת, הוא דיבר אליי באגרסיביות ובא לתפוס אותי ביד אבל אני הגזמתי עם התגובה שלי לגמרי . התגובה שלי נראת לי הייתה על גבול הפסיכוטית . כאילו, מה קרה ? בנאדם ניגש אלייך באגרסיביות ובא לתפוס לך ביד. תגידי לו " אל תגע בי" ותלכי. מה אני נכנסת לפאניקה . אני פשוט פסיכית לגמרי . בכל מקרה, החבר שלי מכיר אותי ויודע שאם אני מגיבה ככה אז זה לא סתם והוא כנראה הבין שזה לא מתאים לחפור בשאלות מה קרה. הייתי צריכה כמה דקות להרגע וזה עבר לי . נראה לי כמו סוג של התקף חרדה . חשבתי אלף פעם אם אני אולי סתם עושה לו עוול, שאולי בגלל שהוא מזכיר לי את אותו בנאדם שעשה לי את מה שעשה לי ואיך שהוא דיבר אליי והתייחס אליי בגזענות אז אני מחמירה עם הדברים שהוא עושה . אבל אני כמעט בטוחה שזה לא ככה. קשה לי לדעת כי אני לא יכולה להסתכל על הדברים בצורה אובייקטיבית מכיוון שאני נמצאת בתוך הסיטואציה, אבל הדברים שאבא שלו עשה מספיק חמורים בשביל שאני יגיב ככה. אני מקווה כך לפחות. כי אחכ קצת יצא לי לחשוב שאולי הגזמתי ושבגלל שאני עושה השוואה בין שני המקרים, אולי השוואה מיותרת, אני הגבתי בצורה מוגזמת . בנאדם נורמאלי לא מגיב ככה. בכל מקרה, יש לי הקלה שעכשיו החבר שלי יודע והוא קיבל את זה בסדר. (קצת דואגת לו כי הוא מרגיש ממש רע בשעות האחרונות, אבל לא משהו שצריך להדאיג, זה חלק מההחלמה). אני רק צריכה לברר עם עצמי למה אני כזאת פסיכית לפעמים .
אז ככה, כמה מכם ייעצתם לי לספר לחבר שלי על מה שקורה עם אבא שלו, חלק אמרו לא, גם אנשים קרובים אליי שהתייעצתי איתם אמרו לי כן ולא ובקיצור - אף אחד לא נתן לי דעה משמעית . ואני, בגלל שאני טיפוס מתוסבך ומתוסרט מיסודי, נכנסתי לסרטים והלחצתי את עצמי . בכל מקרה, החלטתי שאם היום יהיה משהו עם אבא שלו אני ילך לספר לו מיד, כי סבלתי מספיק ועם כל הכבוד, אני לא חושבת שזה מגיע לי . אז אבא שלו בא, עם החברה המטומטמת שלו + הסליקון והתוספות שיער שלה והפרצוף ברבי שלה, כאילו היא חושבת שהיא קנתה את העולם עם הסיליקון והתוספות שיער האלה (הייתי חייבת להגיד את זה, היא פשוט מעצבנת אותי). ונראה לי שבאיזשהו מקום ממש קיוויתי וחיכיתי שהוא יגיד, או יעשה משהו. כדי שתהייה לי סיבה לפתוח את זה. כמו שצפיתי, הוא היה חייב להגיד משהו, הוא פשוט לא יכול להעביר את היום בלי להגיד לי משהו ציני ומגעיל . זה כבר נהייה אצלו שגרה. קמים בבוקר - שותים קפה - יורדים על רנין . כי זה כיף, כי זה מספק , כי זה נותן תחושה של עליונות , כי הוא יודע שזה פוגע וזה עושה לו טוב . הוא מתחיל איתי שיחה צינית ומגעילה, שבמהלכה הוא מכניס משפטים בערבית ואומר אותם בטון מגחך כזה,מזלזל. ואני בעיקר משתדלת לשמור על קור רוח ושליטה, עונה בצורה הכי קרה שאני יכולה ורק מחכה לרגע שאני יוכל לפתוח הכל . בדיוק כמו שהוא מנסה לעשות לי , לגרור אותי לפינות האלה בשביל להוציא אותי רע, ככה עשיתי לו . אם לו זה מצליח , למה שלי זה לא יצליח ? למדתי ממנו ולזכותו יאמר שהוא אחלה מורה . ואז, הבנאדם העלוב הזה, בלי בושה , בחוסר כבוד מוחלט לי, לבן שלו, לעצמו ... שואל אותי את השאלה הכי מגעילה שיכלתי לעלות על דעתי. אני אפילו לא רוצה לחזור על זה, לא לכבודי ולא לכבודכם . חייכתי אליו , קמתי ונכנסתי פנימה . אמרתי לחבר שלי שאני צריכה לספר לו משהו, ואפילו לא שמתי לב אם הוא ערני או שהוא לגמרי OUT , פשוט נכנסתי ואמרתי לו שאני צריכה לדבר איתו. למזלי, הוא כן היה ערני וכן הקשיב לי . בקיצור, סיפרתי הכל, הכל , הכל. מילה במילה. בלי לגונן על אבא שלו בכלל (השארתי את זה לו, שיגונן על עצמו). הוא לא הבין למה אני מספרת לו את זה רק עכשיו ואמר שהוא יודע ושאולי הוא נפצע אבל הוא לא עיוור ולא מטומטם והוא רואה הכל והוא מחכה כבר שבוע שאני יספר לו מה קורה . הופתעתי לגלות שהוא לא הופתע בכלל מהמלל של אבא שלו, מהדברים שהוא אמר. ביקשתי ממנו שלא יעשה עם זה כלום, שרק רציתי לשתף אותו כי זה ישב לי על הלב הרבה זמן. בהתחלה הוא אמר שאני לא יכולה לבקש ממנו דבר כזה כי זה גם נוגע אליו. אבל ממש התחננתי שלא יספר והוא אמר שכרגע נשאיר את זה ככה אבל הוא לא מתכוון לשתוק על זה ושמתישהו נצטרך לפתוח את זה וכ'ו . אחרי איזה 40 דק' יצאתי ואבא שלו קרא לי ואמר שהוא צריך לדבר איתי, בצורה מאד תוקפנית ואגרסיבית . אמרתי לו שאני לא מתכוונת לבוא ואז הוא בא לקראתי מהר כזה, ובא כאילו לתפוס אותי ביד. אני ממש ממש נבהלתי, אמרתי לו שלא יגע בי ונכנסתי חזרה. כי כשאני ליד החבר שלי, הבן שלו, הוא לא מעיז לעשות כלום , הוא משחק כאילו לא קורה כלום . ממש נבהלתי ממנו. הסיטואציה הזאת ממש החזירה אותי אחורה. כמו שאמרתי, אבא של החבר שלי מעלה בי לא מעט זכרונות ממקרה טראומתי שחוויתי בעבר הלא ככ רחוק שלי. כל ההתנהגות שלו, הכל, ואז הסיטואציה הזאת, שהרגשתי כאילו הוא הולך לתקוף אותי או לעשות לי משהו. ואני בטוחה שהוא לא התכוון לעשות לי כלום, זה פשוט החזיר אותי לשם ואני ככ נלחצתי שהגבתי בצורה מוגזמת . אז נכנסתי והתיישבתי, הייתי צריכה כמה שניות לקלוט מה קרה . והתחלתי לבכות . החבר שלי לא הבין מה קרה, איך לפני שניה יצאתי והייתי סבבה לגמרי ואז אני נכנסת ופתאום אני מתחילה לבכות . ולא היה לי כוח בכלל להתחיל להסביר מה קרה לי באותו רגע. הרגשתי פתאום ממש באפיסת כוחות. ולמרות שלא היה כלום. ז'תומרת, הוא דיבר אליי באגרסיביות ובא לתפוס אותי ביד אבל אני הגזמתי עם התגובה שלי לגמרי . התגובה שלי נראת לי הייתה על גבול הפסיכוטית . כאילו, מה קרה ? בנאדם ניגש אלייך באגרסיביות ובא לתפוס לך ביד. תגידי לו " אל תגע בי" ותלכי. מה אני נכנסת לפאניקה . אני פשוט פסיכית לגמרי . בכל מקרה, החבר שלי מכיר אותי ויודע שאם אני מגיבה ככה אז זה לא סתם והוא כנראה הבין שזה לא מתאים לחפור בשאלות מה קרה. הייתי צריכה כמה דקות להרגע וזה עבר לי . נראה לי כמו סוג של התקף חרדה . חשבתי אלף פעם אם אני אולי סתם עושה לו עוול, שאולי בגלל שהוא מזכיר לי את אותו בנאדם שעשה לי את מה שעשה לי ואיך שהוא דיבר אליי והתייחס אליי בגזענות אז אני מחמירה עם הדברים שהוא עושה . אבל אני כמעט בטוחה שזה לא ככה. קשה לי לדעת כי אני לא יכולה להסתכל על הדברים בצורה אובייקטיבית מכיוון שאני נמצאת בתוך הסיטואציה, אבל הדברים שאבא שלו עשה מספיק חמורים בשביל שאני יגיב ככה. אני מקווה כך לפחות. כי אחכ קצת יצא לי לחשוב שאולי הגזמתי ושבגלל שאני עושה השוואה בין שני המקרים, אולי השוואה מיותרת, אני הגבתי בצורה מוגזמת . בנאדם נורמאלי לא מגיב ככה. בכל מקרה, יש לי הקלה שעכשיו החבר שלי יודע והוא קיבל את זה בסדר. (קצת דואגת לו כי הוא מרגיש ממש רע בשעות האחרונות, אבל לא משהו שצריך להדאיג, זה חלק מההחלמה). אני רק צריכה לברר עם עצמי למה אני כזאת פסיכית לפעמים .