מעדכנת כמובטח- שבוע אחרי

מעדכנת כמובטח- שבוע אחרי

הודעתי הראשונה בנושא- חוג הספורט של דור נמשך. הפעם דור הלך עם אבא. יצא מהבית בשמחה גדולה, שינוי מרנין. אני מייחסת את זה לעובדה שהבטחתי לו שהמורה הבטיח שהוא יהיה אליו נחמד, אחרי שדברתי איתו בטלפון. לחוג עצמו דור הגיע רבע שעה לפני כולם, כפי שסוכם מראש מול המורה, על מנת לתת לו זמן להתרגל (כמו כל שבוע). אחרי אותה רבע שעה כולם הצטרפו, והתחילה פעילות בקוביות ספוג. דור נהנה מאד ושיתף פעולה באופן מלא. אחרי ה'חימום' הזה, התחילה פעילות ה'שטח'. המורה נמנע מלהיכנס לעימותים עם הילדון וכן לא אמר לו את המשפט ההוא שהבהיל את דור ("אתה מתקרב אליי!!"), או כל יציאה בינונית בנוסח זה. עם זאת, הוא עדיין 'לא כוס התה שלו'. נגד זה אין לי ממש מה לעשות. מבחינת המתקנים והארגון עצמו, אבא שוב התרשם כמוני שהמורה מעולה, מביא פעילות מעניינת ומגוונת והמתקנים איכותיים. דור מאד מאד חושש מכל מה שקשור לטיפוס על מתקנים גבוהים שאינו מכיר (בניגוד, למשל למה שקורה בגן המשחקים ליד הבית), וסרב גם להיתלות על הטבעות ולעשות סלטה בהנחיית המורה. בעלי לא חשב על האפשרות להציע לו רק להיאחז בטבעות ולהתנדנד. לא נורא, גם הוא בתהליך למידה. פעם אחת במהלך החוג דור התקשה מאד במשהו ובכה. אני לא יודעת לגבי הדינמיקה בינו לבין אבא שלו, אבל אצלי זה לא קרה, כך שנראה לי שאפשר גם ללא הבכי. יש לציין שהוא מתעקש להוריד נעליים, וההתעמלות יחפים מקשה על עליית חבלים וסולמות. נעבוד על זה בשבוע הבא. זהו, התחושות מבלבלות. המורה, החוג, המתקנים- הכל בסדר. הילדון צריך להתקדם בקצב איטי יותר. כלומר, אחרי שנוטרלה 'בעיית המורה', הגענו לשורש הבעיה- הפחדים (בניגוד ליכולת הפיזית) המגבילים אותו. קבלנו החלטה לעשות כל שיעור שוב ושוב את מה שאינו מרתיע אותו ולהתקדם בקצב איטי ביותר, תוך תמיכה מירבית. אנו מצפים לשיפור תוך חודש וחצי, ואם לא יחול שיפור עד תאריך זה (שלמנו מראש)- נחפש מסגרת פרטית של ריפוי בעיסוק. תודה על תמיכתכן ועצותיכן. אני משתדלת ליישם.
 

לורליי43

New member
טבעי מאוד שהוא יחשוש ממה שקשה לו

לבן שלי, בגיל 4.5 היה קשה להתמודד עם הקושי ולכן היה מנסה להתחמק ממה שקשה ולפעמים היה פורץ בבכי- ואז הוא ידע שהוא מפסיק את השיעור. אולי כדאי לכם לבקש מהמורה רעיונות להתאמן איתו בבית- מה שיקל עליו ויקדם אותו. לגבי הנעליים- אצלינו זה רק יחפים- גם טיפוס על סולם, כך שזה לא בהכרח מקשה. לגבי דרגת הקושי- סלטה נשמע לי מאוד קשה יחסית ומתקדם לגיל. רעיון החימום הוא באמת רעיון טוב מאוד, בטח לתקופה הראשונה. מבחינת תקופת הזמן- איזה שינוי אתם מצפים לראות תוך חודש וחצי?
 
גם אצלנו זה רק יחפים

סוף סוף גם אנחנו התקבענו על חוג
, ושם הילדים אפילו נדרשים להוריד גם את הגרביים (באחרים היו רק נעליים). לדעתי את צודקת, ואם המורה מסכים הכי טוב לקחת את הדברים בקצב שדור יקבע לו. ללא ניסיון, רק מתוך תחושה אני דווקא כן רואה טעם בהצבת תאריך מסויים בו אתם בוחנים את "העניינים", נניח שתוך חודש וחצי לראות שדור כבר לא נרתע מרוב המכשירים/תרגילים... ודבר אחרון זה להעיץ בו. לדוגמת הסלטה, הילד שלי (מאוד ספורטיבי ומתלהב) נהג לעשות סלטות עליי - ידיים שלו בידיים שלי, רגליו מתפסות על רגלי והופ הגילגול. הייתי נורא גאה, ויום אחד עודדתי אותו לבצע סלטה על הטבעות (יש לו אצל הסבתא והוא אוהב להתנדנד על זה), בהשגחתי ועזרתי כמובן. הוא עשה וירד מוכנס בעצמו ובעליל לא מרוצה, ומאז כבר כמה חודשים לא מוכן לנסות לא על הטבעות ולא עליי. כך למדתי שאסור לזרז... ובהצלחה!!! (תמשיכי לעדכן)
 
בדיוק כמו שזואי אומרת, תוך חודש

וחצי אני מצפה שרמת החרדה תרד מחלק מהמתקנים. לגבי היחפנות, התייעצתי היום עם המורה להתעמלות של הגן- היא אומרת שזה חשוב וטוב. אז נשאיר זאת כך. בנוסף, שיחה עם הגננת הבהירה לי חד משמעית שיש בעיה רגשית בנוסף לבעיה המוטורית- קושי בשינויים, בכי כשהדברים לא בדיוק כמו שהוא תכנן (למשל, כסא שמפריע בינו ובין הפיפי הדחוף, הביא אתמול לבכי עז). לכן השיחה הבאה תהיה עם מרפאה בעיסוק פרטית. אולי בכל זאת נצטרך עזרה כבר בקרוב. תודה על התמיכה והעצות.
 

לורליי43

New member
הבכי טבעי לגמרי

הוא צעיר, וגם יש לו קושי- שמשפיע על ילדים רבים בצורה כזו. לפעמים זה ענין של גיל, וגם ככל שהבטחון שלו יעלה- הבכי ירד. אותי תמיד הדהים השינוי שהגיע בגיל 4.5- פתאום הילד גדל וקבל בטחון.
 

לורליי43

New member
יש לי רק עידודים לא עו"דדים ../images/Emo13.gif

דרך אגב, אנחנו רק התחלנו ללכת לחוג בגיל 4.5, והולכים עכשיו (אחרי שנה) במקביל גם לכמה שיעורים של פיסיותרפיה. במעקב האחרון הפיסיותרפיסטית החליטה שהוא צריך קצת חיזוק אישי ואישרו לנו 9 פגישות. כך שבאמת הוא צעיר ויש לו את כל הזמן להבשיל ולהתחזק.
 
שרון../images/Emo140.gif

אם יורשה לי, כמה מילים ממרפאה בעיסוק
: קודם כל, טוב לשמוע שהמורה שינה את התייחסותו, ובכל זאת, התיאור שלך את דור הבוכה והחושש מול כל הילדים (והוריהם) הוא די קצת עצוב בעיני. אני מבינה שאתם ממילא חושבים על טיפול ריפוי בעיסוק, אז כדי לחזק אני רק שבה ומדגישה שבמסגרת של טיפול פרטני (לא משנה מאיזה סוג) המטפל אמור להתאים את המשימה ליכולות הספציפית של הילד (כלומר משימה שתאתגר את הילד אך תהיה אפשרית עבורו וכך הוא מתוסכל אלא חווה הצלחות דווקא בתחום שהוא חלש בו...), ובנוסף- הילד לבד עם המטפל וההורה, לא חושף את הקשיים והחששות שלו לעיני כל.. דבר נוסף- למה מרפאה בעיסוק פרטית דווקא? אם זה בגלל מה שאמר הרופא (אם זכור לי משבוע שעבר, הוא לא התרגש מהקשיים של דור), דעי שהמלצה של הגננת (בכתב-לרופא) היא סיבה טובה מספיק לקבלת הפנייה מרופא הילדים. ילדים רבים מגיעים לטיפול בעקבות הפניה של הגננת (כמובן שפורמלית עוברים בדרך אצל הרופא לקבלת הפנייה של הקופה). הרופא, עם כל הכבוד, לא רואה איך הילד מתפקד בבית ובמסגרת החינוכית לעומת ילדים אחריים, ואם הגננת רואה קשיים זו סיבה מספיק טובה לדרוש אבחון וטיפולים ע"ח הקופה... בכל מקרה, שיהיה לכולכם בהצלחה
 

לורליי43

New member
לגבי החלק הראשון של דברייך

סיפור הבכי בשיעור ממש לא עצוב בעיני. הבכי הוא טבעי מאוד בגילאים האלה, הוא חלק אינטגרלי מקשת התגובות של הילד והפרשנות לדעתי, היא בעיקר שלך כמבוגר. כשהבן שלי בכה בשיעור (בדרך כלל כי היה לו קשה), לא היתה שום תגובה בעייתית מצד הילדים (הם די עסוקים בעצמם ובמה שחשוב להם באותו רגע והתיחסו מאוד טבעי לתגובה של ילד אחר), הוא לא הרגיש מושפל- כי המורה לא נתנה לו להרגיש מושפל. לגבי החיזוק בטיפול פרטני- זה נכון, והכי טוב בעיני זה לשלב את שניהם (אם הילד נהנה מהחוג כמובן).
 
יכול להיות שאת צודקת, אבל...

א. לי יש בראש את התמונה של התמודדות מקבילה של ילד בטיפול- הוא מגיע, החדר מחכה לו מוכן עם הפעילות המתאימה (לוח שיווי משקל/סולם חבלים תלוי/ערסל...), הוא לעיתים מביע חשש קל אבל עם עידוד מתרצה ומתנסה, נהנה, חווה הצלחה ועקב כך צובר ביטחון, ובפגישה הבאה כבר מחכה לו פעילות בדרגת קושי גבוהה יותר. בכי ותסכולים כמעט ולא מעורבים בתהליך הזה כי הכל מאד מותאם לילד הספציפי. ובהשוואה לתמונה הזו- קשה לי עם המחשבה על ילד שצריך להתמודד עם משימות שהן למעלה מיכולותיו והוא מתוסכל ובוכה בשל כך. ב. גם אם הבעיה העיקרית עם הבכי היא הפרשנות של המבוגר, אני מניחה שהפרשנות של הוריו של דור היא דומה (כלומר, שגם להם קשה להיות במצב הזה), וגם הם ודאי מעדיפים לעבור תהליך עם פחות בכי ופחות תסכולים.
 

לורליי43

New member
אני רואה את הבן בטיפול ובחוג

לדעתי, ההתמודדות בחוג טובה לו, גם אם הוא בוכה זה לא בכי שצריך לחשוש ממנו. הוא לא יושב ובוכה כל השיעור- אחרת כמובן שלא היה טעם בחוג. מצד שני נתקלתי במרפאה בעיסוק שהביאה אותו לבכי בהתעקשות שלה שלא לוותר לו- ממנה כבר ברחתנו כל עוד רוחנו בנו. כך שזה ענין של איזה בכי ומה הוא מסמל.
 

שרוֹן

New member
הפחד הוא לפעמים פיסי

אני לא מרפאה בעיסוק, אבל למיטב ידיעתי זה שייך לתחום התמצאות הגוף במרחב. יש ילדים שזה בא להם בקלות, ויש ילדים שיותר קשה להם לחשב איפה הרגל ביחס למדרגה. הגוף שלהם, או יותר נכון, המוח שלהם לומד את זה יותר לאט (מן הסתם "כישלונות" עשויים להביא אותם להימנע או להמעיט בפעילויות מסויימות).
 
את צודקת, ומה שהסבירו לי היום זה

לתמלל כל צעד שלו כולל את הפחד, מה עליו לעשות ואיך להגיע לפתרון.
 
למעלה