שואף לפיסגה
New member
מסעותיי הארץ זרה
השעה 23:00, וזה עתה סיימנו עוד יום עבודה ארוך ומתיש. "אולי נעשה הליכה בשלג ?" מציע מישהו רעיון שנשמע מטורף כל כך שתוך דקה עוד ששה אנשים מתלהבים ממנו "אז קובעים עוד עשר דקות בלובי למטה !" אני עולה לחדר, מסתכל על התחזית שמראה שהטמפרטורה כרגע היא שלושים מתחת לאפס וחושב לעצמי שאני כנראה מאוד משועמם, אם אני חושב בכלל לצאת לכפור הזה... בחדר אני מבין שזאת כנראה הזדמנות של פעם בחיים ומחליט לשחק ב"הישרדות סיביר" (שזאת הגרסה היותר לבושת שכבות, ופחות סקסית של הישרדות...) וכעבור כמה דקות, אני ועוד ששה משוגעים, לבושים במיטב ציוד החורף שיש לנו יוצאים למסע... "לא ללכת מהר מדי" מסביר מישהו שיש לו קצת ניסיון מחופשות סקי "האוויר קפוא וצריך להכניס אותו לאט לריאות" השכל מבין, הגוף לא כל כך, שכן הקור המקפיא מעורר אינסטינקט של הליכה מהירה כמה שאפשר... "מספרי ברזל להתפקד" אני שולף את העבר הקרבי שלי לכל צחוקם של חבריי, ובאופן צפוי הצחוק שובר את הקרח (אבל לא ממיס את השלג...) ואנחנו מתחילים לשוחח על החיים. את הקבוצה מוביל צעיר בן 72 (!) לאורך הנהר הקפוא, ואנחנו לא יכולים שלא להתפעם מהלבן המדהים, מהיופי של ערבות סיביר ומהעובדה שאם הייתי מספר לחבר לפני עשרים שנים שקבוצת ישראלים תלך בשלג הסיבירי, לטיול לילי (ועוד מרצונה !!) היו שוקלים לאשפז אותי
בדרך אנחנו נתקלים בגושים גדולים של קרח ומיד מתחיל משחק סטנגה ספונטאני בו הכדור הולך וקטן מבעיטה לבעיטה... עד שאנחנו מגיעים למרכז העיר. הצירוף של עצי חג מולד, תאורת רחוב חגיגית והשלג הלבן אכן מעורר השראה. לראשונה אני מבין למה בדיוק מתכוונים יוצאי אירופה שמדברים בגעגוע על התקופה הזאת בשנה... בדרכינו חזרה אנחנו עוצרים על גשר מעל הנחל הקפוא ומבחינים בעשרות מנעולים שננעלו על עמודי הגשר. "זאת מסורת מקומית" מסביר אחד מהחברה, שזאת לו פעם חמישית כבר במקום "זוגות באים לכאן ביום חתונתם וסוגרים יחד מנעול על הגשר כאות לאהבתם הנצחית, את המפתח "הוא הוסיף בחיוך "הם זורקים לנהר..." "בטח החותנת שלי הייתה שומרת מפתח רזרבי" אני מהרהר בקול רם לקול צחוקם של חבריי "שיהיה ליתר ביטחון אופציה להוריד את המנעול..." אנחנו כבר שעה בחוץ, והריסים והגבות שלנו מתחילים להלבין (ולא מזיקנה..) לאור זאת החלטנו לשים פעמינו חזרה והקבוצה המוזרה פונה לגדת הנהר השניה ומתחילה את המסע הארוך הביתה (בעצם לחדר בבית הבראה, אבל היי גם זה משהו...) "בואו נלך מכאן" מציע מישהו ומצביע על שביל צר שחרוש בשלג "יש פה דרך קיצור !!" הקבוצה מתפצלת לשתיים, שלושה שפויים שנשארו על השביל הראשי וארבעה לא כל כך שפויים שירדו לשלג.. ובכן, אחרי שלוש דקות הליכה בשלג עד גובה הברכיים (ושימותו מקינאה האלפיניסטים של צה"ל...) אני שואל את עצמי האם הרוב תמיד צודק (ברור שלא..) והאם נצליח להגיע לבית הארחה בלי ליפול לתוך השלג (ברור שלא !!) חזרנו עייפים, סמוקים מקור, ומאושרים עד הגג !! איזה עולם נפלא
השעה 23:00, וזה עתה סיימנו עוד יום עבודה ארוך ומתיש. "אולי נעשה הליכה בשלג ?" מציע מישהו רעיון שנשמע מטורף כל כך שתוך דקה עוד ששה אנשים מתלהבים ממנו "אז קובעים עוד עשר דקות בלובי למטה !" אני עולה לחדר, מסתכל על התחזית שמראה שהטמפרטורה כרגע היא שלושים מתחת לאפס וחושב לעצמי שאני כנראה מאוד משועמם, אם אני חושב בכלל לצאת לכפור הזה... בחדר אני מבין שזאת כנראה הזדמנות של פעם בחיים ומחליט לשחק ב"הישרדות סיביר" (שזאת הגרסה היותר לבושת שכבות, ופחות סקסית של הישרדות...) וכעבור כמה דקות, אני ועוד ששה משוגעים, לבושים במיטב ציוד החורף שיש לנו יוצאים למסע... "לא ללכת מהר מדי" מסביר מישהו שיש לו קצת ניסיון מחופשות סקי "האוויר קפוא וצריך להכניס אותו לאט לריאות" השכל מבין, הגוף לא כל כך, שכן הקור המקפיא מעורר אינסטינקט של הליכה מהירה כמה שאפשר... "מספרי ברזל להתפקד" אני שולף את העבר הקרבי שלי לכל צחוקם של חבריי, ובאופן צפוי הצחוק שובר את הקרח (אבל לא ממיס את השלג...) ואנחנו מתחילים לשוחח על החיים. את הקבוצה מוביל צעיר בן 72 (!) לאורך הנהר הקפוא, ואנחנו לא יכולים שלא להתפעם מהלבן המדהים, מהיופי של ערבות סיביר ומהעובדה שאם הייתי מספר לחבר לפני עשרים שנים שקבוצת ישראלים תלך בשלג הסיבירי, לטיול לילי (ועוד מרצונה !!) היו שוקלים לאשפז אותי
