מנצלת את המקום הוירטואלי
לסדר פסח פנימי, הוצאת אשפה מודחקת. אני לא כותבת בפורום הזה לאחר שהתאכזבתי ממנו קשות על אי הכלה בתקופה מאד טריה שכללה בעיקר המון רגשות שליליים לאחר אובדן אימי, אבל כנראה שהצורך לכתוב גובר על הכל (והתקופה עדיין טריה מאד עבורי, רק 9 חודשים, ההבדל הוא שלא אכפת לי מהתגובות פה ולכן אני לא מצפה לכלום, רק מנצלת את המקום כפי שכתבתי, אולי מישהי יקרה שאולי תזדהה במעט). אני חיה בהדחקה איומה. לא הכחשה.הדחקה. אמי מלווה אותי כל יום,בצורות שונות, אבל הרגש חסר. ואם עולה לי רגש אני מפחדת שהוא יציף אותי, יפיל אותי. בדר"כ הרגשות עולים כשאני מקשיבה למוזיקה שהיא אהבה וגם אני אוהבת, מילים של שירים שמבטאים את מה שאני מרגישה כלפיה ומה שאולי היא הרגישה כלפינו. אני רק כותבת את זה עכשיו ועולות לי דמעות בעינים. היום החלטתי לענוד תכשיטים שקנתה לי. וזה כל כך קשה אבל זה מקרב אותי אליה. להסתכל על תמונות שלה עדיין קשה לי, אז אם אני נתקלת בתמונות אני מרפרפת במהירות. הקשר שלי עם אבי מאד התחזק. הוא אבא טוב והוא אי של שפיות. אני מתחתנת בנובמבר עם אהובי מזה כמעט 6 שנים. ואמא שלי לא תהיה. אם אמא היתה, לא הייתי יכולה להתחתן בגלל המחלה שלה וההתנגדות הכה קשה שלה לקשר שלי איתו. מכל דבר רע יוצאים דברים טובים.... זמן איכות עם אבא וחתונה.. לא יכולה להביע מה זה עושה לי זה שהיא לא מלווה אותי בצעד הזה בחיי כי אני מדחיקה את כל הכאב של המחשבות והרגשות שאני יכולה להיווכח אליהן אם ארשה לעצמי לחשוב על כל מה שמתלווה לכך. אני כל כך אוהבת אותה. אי קיומה הוא מחשבה שממוטטת אותי ואני עדיין לא מעכלת שאין לי אמא, לכן אני מדחיקה וממשיכה בחיים של הרבה עשייה. אני עסוקה המון בלימודים, יש לי חיי חברה נהדרים, אני יוצאת הרבה, אוכלת טוב, עושה כושר, דואגת לעצמי, אוהבת את בעלי לעתיד. המטפלת שלי טובה, ואני מרגישה שעשיתי הרבה עיבוד מאז. יש בי הרבה פחות כעס ושנאה, אפשר להגיד שאין, עכשיו יש המון געגוג וצער עליה ועל עצמי, אבל שוב, למרות שיש לי עכשיו גישה לרגשות האלה,אני לא מאפשרת להם לעלות הרבה כי זה כל כך כואב. כל יום המחשבה של -אין לי אמא, אני לא מאמינה שאלה החיים שלי- מלווה אותי. לא יודעת אם אי פעם המחשבה הזאת תרפה ממני.
לסדר פסח פנימי, הוצאת אשפה מודחקת. אני לא כותבת בפורום הזה לאחר שהתאכזבתי ממנו קשות על אי הכלה בתקופה מאד טריה שכללה בעיקר המון רגשות שליליים לאחר אובדן אימי, אבל כנראה שהצורך לכתוב גובר על הכל (והתקופה עדיין טריה מאד עבורי, רק 9 חודשים, ההבדל הוא שלא אכפת לי מהתגובות פה ולכן אני לא מצפה לכלום, רק מנצלת את המקום כפי שכתבתי, אולי מישהי יקרה שאולי תזדהה במעט). אני חיה בהדחקה איומה. לא הכחשה.הדחקה. אמי מלווה אותי כל יום,בצורות שונות, אבל הרגש חסר. ואם עולה לי רגש אני מפחדת שהוא יציף אותי, יפיל אותי. בדר"כ הרגשות עולים כשאני מקשיבה למוזיקה שהיא אהבה וגם אני אוהבת, מילים של שירים שמבטאים את מה שאני מרגישה כלפיה ומה שאולי היא הרגישה כלפינו. אני רק כותבת את זה עכשיו ועולות לי דמעות בעינים. היום החלטתי לענוד תכשיטים שקנתה לי. וזה כל כך קשה אבל זה מקרב אותי אליה. להסתכל על תמונות שלה עדיין קשה לי, אז אם אני נתקלת בתמונות אני מרפרפת במהירות. הקשר שלי עם אבי מאד התחזק. הוא אבא טוב והוא אי של שפיות. אני מתחתנת בנובמבר עם אהובי מזה כמעט 6 שנים. ואמא שלי לא תהיה. אם אמא היתה, לא הייתי יכולה להתחתן בגלל המחלה שלה וההתנגדות הכה קשה שלה לקשר שלי איתו. מכל דבר רע יוצאים דברים טובים.... זמן איכות עם אבא וחתונה.. לא יכולה להביע מה זה עושה לי זה שהיא לא מלווה אותי בצעד הזה בחיי כי אני מדחיקה את כל הכאב של המחשבות והרגשות שאני יכולה להיווכח אליהן אם ארשה לעצמי לחשוב על כל מה שמתלווה לכך. אני כל כך אוהבת אותה. אי קיומה הוא מחשבה שממוטטת אותי ואני עדיין לא מעכלת שאין לי אמא, לכן אני מדחיקה וממשיכה בחיים של הרבה עשייה. אני עסוקה המון בלימודים, יש לי חיי חברה נהדרים, אני יוצאת הרבה, אוכלת טוב, עושה כושר, דואגת לעצמי, אוהבת את בעלי לעתיד. המטפלת שלי טובה, ואני מרגישה שעשיתי הרבה עיבוד מאז. יש בי הרבה פחות כעס ושנאה, אפשר להגיד שאין, עכשיו יש המון געגוג וצער עליה ועל עצמי, אבל שוב, למרות שיש לי עכשיו גישה לרגשות האלה,אני לא מאפשרת להם לעלות הרבה כי זה כל כך כואב. כל יום המחשבה של -אין לי אמא, אני לא מאמינה שאלה החיים שלי- מלווה אותי. לא יודעת אם אי פעם המחשבה הזאת תרפה ממני.
