אל בורות המים
New member
מנפלאות התואר השני???
שלום חברים וחברות, סוג של חשבון נפש אקדמי אני עורך עכשיו עם עצמי. אתם יודעים, שנה חדשה וכל זה. אבל האמת, לא סתם שנה. כל מה שאני יכול להגיד על השנה שעברה הוא "תכלה שנה וקללותיה". זו הייתה השנה הראשונה של התואר השני. אהבתי ללמוד את התואר הראשון, ובכלל אני אוהב ביולוגיה, מאוד אוהב אפילו, אבל לא ממש הסתדרתי בתואר השני. עולם אחר. כבר לא תהיה שנה שניה לתואר השני שלי. לא שהפסקתי סופ-סופית-סופנית, אבל השארתי את התואר שלי עמוק עמוק בחנקן הנוזלי. מקסימום נוציא אותו אם נתחרט. אני צריך להתחרט? האם יש בכלל מה לצפות מהתואר השני מעבר להיות איזה חמור עבודה של מנחה כפוי טובה למשך שנתיים וקצת? בשנה הזאת יצאה לי כל הכוח המפרשים. ואגב, בכלל לא התרשמתי שזה הולך ומשתפר משמעותית עם הדוקטורט. מה מחזיק אתכם בתואר השני? אולי אני מצפה ליותר מדי מהמקצוע הזה כ"קריירה", כ"פרקטיקה", כ"שגרת יום יום". אולי כל קשר בין המקצוע האהוב מהתואר הראשון לבין מה שבא אחריו מקרי בהחלט? אויש, שוב אני מגזים, ובכל זאת, זה רק מחדד את מה שאני מרגיש עכשיו. זו הרגשה זקנה כזאת, שעברת יותר מדי ממה שהיית אמור לעבור, והתבגרת והתפתחת לכיוניים שלא ביקשת לעצמך, ועכשיו אתה לא יודע מה לעשות עם זה. ונניח ונסחב את התואר הזה ונגמור אותו (ממתי "לסחוב" זו מטרה ראויה? תמיד אהבתי ביולוגיה, עכשיו אני צריך "לסחוב" אותה? ואולי "להיסחב" איתה?). ומה אז? ש"נסחב" גם את התואר השלישי עוד 4 שנים? ו"נסחב" את הפוסט-דוק? רק לי זה מפריע להרגיש ככה. רק אותי זה מטריד למצוא את עצמי מסתכל על החיים שלי כעל "סחבת" אינסופית לקראת יעד מעורפל ולא ידוע? זה הרי לא הכסף שמחזיק אותנו כאן. וגם לא היחס ה"אוהב" של המנחה. וגם לא העצבים הקטנים עם ההיא המעצבנת שאנחנו חייבים להסתדר איתה כי היא שם ולא הולכת להיעלם. וגם לא העצבים הגדולים כשאתה מבין עד כמה ביולוגיה היא מקצוע הסתברותי, והתיזה שלך די חרטא ברטא. חרטא ברטא שכתובה כמו שצריך אבל לא ממש אומרת כלום לאף אחד. ושכמוה יש אלפים כי "ככה זה", זה מה שצריך כדי להתקדם הלאה על הסרט האקדמי ה"נסחב" הזה, כמו שבלונות על פס ייצור מתכתי. ואין מה לשנות את השיטה, כי לא יתנו לך, כי "ככה זה" ו"זה מה יש", ובכלל ביולוגים יש כמו זבל, אז מותק, אף אחד לא באמת מחכה לך, או סופר אותך. יאללה, לזרוע חיידקים ולקצור את התיזה. כל המערכת מתוכנתת להתייחס אליי כאילו אני איזה נמלה שחורה שצריך להגיש לה נייר בסוף. וכי לנייר הזה פיללתי? החיים הם אוסף ניירות, כשבין לבין אתה קם בבוקר, הולך למעבדה, מתעסק עם הג'יפה הביולוגית, אולי איזה שיעור או שניים וחוזר הבייתה. זה עצוב אם חושבים על זה. אבל לא כדאי, זה לא עושה טוב להרגשה. מי קבע שביולוג צריך 7 שנים רעות, או 8 או 10 או 12 בטרם יבוא איזה גשם לרפואה? וגם אז מישהו ערב לגשם? הלכתי לאיזה ראיון עבודה. עבודה לא משהו, אבל מרויחים יותר טוב מהמלגה המסכנה, ואפשר להתקדם. נהר שוצף קוצף של ביולוגים לפני, במהלך, אחרי, והרבה אחרי דוקטורט - התנחל ביום של הראיונות למשרה האמורה. ביולוגים ורוח - וגשם אין. זה נוחת עכשיו. ההבנה הזאת שלפעמים כל האחריות שבעולם או ההבנה הטובה או העבודה הטובה, אינם ערובה להצלחה, לסיפוק. אז מהיכן אנו אמורים לשאוב אותו, את הסיפוק הזה? לפעמים אהבה זה לא מספיק כנראה. בצר לי פניתי למחשבים. לפחות שם מרויחים טוב.
שלום חברים וחברות, סוג של חשבון נפש אקדמי אני עורך עכשיו עם עצמי. אתם יודעים, שנה חדשה וכל זה. אבל האמת, לא סתם שנה. כל מה שאני יכול להגיד על השנה שעברה הוא "תכלה שנה וקללותיה". זו הייתה השנה הראשונה של התואר השני. אהבתי ללמוד את התואר הראשון, ובכלל אני אוהב ביולוגיה, מאוד אוהב אפילו, אבל לא ממש הסתדרתי בתואר השני. עולם אחר. כבר לא תהיה שנה שניה לתואר השני שלי. לא שהפסקתי סופ-סופית-סופנית, אבל השארתי את התואר שלי עמוק עמוק בחנקן הנוזלי. מקסימום נוציא אותו אם נתחרט. אני צריך להתחרט? האם יש בכלל מה לצפות מהתואר השני מעבר להיות איזה חמור עבודה של מנחה כפוי טובה למשך שנתיים וקצת? בשנה הזאת יצאה לי כל הכוח המפרשים. ואגב, בכלל לא התרשמתי שזה הולך ומשתפר משמעותית עם הדוקטורט. מה מחזיק אתכם בתואר השני? אולי אני מצפה ליותר מדי מהמקצוע הזה כ"קריירה", כ"פרקטיקה", כ"שגרת יום יום". אולי כל קשר בין המקצוע האהוב מהתואר הראשון לבין מה שבא אחריו מקרי בהחלט? אויש, שוב אני מגזים, ובכל זאת, זה רק מחדד את מה שאני מרגיש עכשיו. זו הרגשה זקנה כזאת, שעברת יותר מדי ממה שהיית אמור לעבור, והתבגרת והתפתחת לכיוניים שלא ביקשת לעצמך, ועכשיו אתה לא יודע מה לעשות עם זה. ונניח ונסחב את התואר הזה ונגמור אותו (ממתי "לסחוב" זו מטרה ראויה? תמיד אהבתי ביולוגיה, עכשיו אני צריך "לסחוב" אותה? ואולי "להיסחב" איתה?). ומה אז? ש"נסחב" גם את התואר השלישי עוד 4 שנים? ו"נסחב" את הפוסט-דוק? רק לי זה מפריע להרגיש ככה. רק אותי זה מטריד למצוא את עצמי מסתכל על החיים שלי כעל "סחבת" אינסופית לקראת יעד מעורפל ולא ידוע? זה הרי לא הכסף שמחזיק אותנו כאן. וגם לא היחס ה"אוהב" של המנחה. וגם לא העצבים הקטנים עם ההיא המעצבנת שאנחנו חייבים להסתדר איתה כי היא שם ולא הולכת להיעלם. וגם לא העצבים הגדולים כשאתה מבין עד כמה ביולוגיה היא מקצוע הסתברותי, והתיזה שלך די חרטא ברטא. חרטא ברטא שכתובה כמו שצריך אבל לא ממש אומרת כלום לאף אחד. ושכמוה יש אלפים כי "ככה זה", זה מה שצריך כדי להתקדם הלאה על הסרט האקדמי ה"נסחב" הזה, כמו שבלונות על פס ייצור מתכתי. ואין מה לשנות את השיטה, כי לא יתנו לך, כי "ככה זה" ו"זה מה יש", ובכלל ביולוגים יש כמו זבל, אז מותק, אף אחד לא באמת מחכה לך, או סופר אותך. יאללה, לזרוע חיידקים ולקצור את התיזה. כל המערכת מתוכנתת להתייחס אליי כאילו אני איזה נמלה שחורה שצריך להגיש לה נייר בסוף. וכי לנייר הזה פיללתי? החיים הם אוסף ניירות, כשבין לבין אתה קם בבוקר, הולך למעבדה, מתעסק עם הג'יפה הביולוגית, אולי איזה שיעור או שניים וחוזר הבייתה. זה עצוב אם חושבים על זה. אבל לא כדאי, זה לא עושה טוב להרגשה. מי קבע שביולוג צריך 7 שנים רעות, או 8 או 10 או 12 בטרם יבוא איזה גשם לרפואה? וגם אז מישהו ערב לגשם? הלכתי לאיזה ראיון עבודה. עבודה לא משהו, אבל מרויחים יותר טוב מהמלגה המסכנה, ואפשר להתקדם. נהר שוצף קוצף של ביולוגים לפני, במהלך, אחרי, והרבה אחרי דוקטורט - התנחל ביום של הראיונות למשרה האמורה. ביולוגים ורוח - וגשם אין. זה נוחת עכשיו. ההבנה הזאת שלפעמים כל האחריות שבעולם או ההבנה הטובה או העבודה הטובה, אינם ערובה להצלחה, לסיפוק. אז מהיכן אנו אמורים לשאוב אותו, את הסיפוק הזה? לפעמים אהבה זה לא מספיק כנראה. בצר לי פניתי למחשבים. לפחות שם מרויחים טוב.
