מנסיון אני אומרת לכם...

[blue flame shadow]

מנסיון אני אומרת לכם...

אין בעיה שלא ניתנת לפתרון... אפילו אם עכשיו אתם מרגישים באפילה, והכל שחור... תנסו לזכור שפעם היה טוב.. ויכול להיות עוד יותר טוב בהמשך... תאחזו בידיעה שה' מסתכל עליכם... ואולי כרגע אתם לא מבינים למה אתם סובלים... אבל אומרים, ייסורים מכפרים על עוונות... בתור אחת שסבלה במשך עשר שנים פעם ביותר חושך פעם בפחות חושך.. אבל זה היה חושך תמידי.. אני יכולה להגיד בטוח שהגאולה כן מחכה.. הגאולה הפרטית שלנו.. והגאולה הכללית של כל עם ישראל... והגאולה הפרטית אמן תבוא במהרה לכל אחד ואחת מכם.. כל מי שסובל.. שיפסיק לסבול.. מאחלת לכולכם את כל הטוב שבעולם.

ה' איתנו והוא מחזיק לנו את היד... אפילו שאנחנו לא מרגישים בכך...

הכל לטובתנו... אפילו שאנחנו לא רואים את זה... בעתיד אולי נראה... אני בכל מקרה מתחילה לראות איך כל הסבל שעברתי היה לטובתי בסופו של דבר.. .איך הסבל הזה הפך אותי להיות האדם שאני היום... ואני אוהבת את האדם שאני היום... ואני לא הייתי רוצה להיות מישהי אחרת... כל הקשיים בנו אותי להיות מי שאני היום... ובזכות כל הקשיים יש לי את הכוח לתמוך באחר.. אם זה במילה, אם זה בהקשבה...

שאנחנו בתוך המנהרה.. בתוך הקושי .. אנחנו לא יכולים לראות את האור בקצה... אבל שלא תיפול אמונתנו... האור נמצא שם.. מחכה לנו.. ואנחנו לא יודעים עוד כמה זמן נגיע אליו.. לכן אל לנו ליפול לייאוש ולדכאון... להחזיק תמיד בתקווה... להתפלל הרבה... להתפלל לבורא.. הוא מחכה לתפילתנו.. שנבקש את עזרתו.. הוא אוהב את התפילות שלנו.. כמו שאהב את התפילות של כל הצדיקים לפני זה ורק בגלל זה הפיל עליהם ייסורים.. כמו שהפיל ייסורים על איוב.. וכמו שהפיל ייסורים על חנה שלא נתן לה פרי בטן... הוא אוהב את התפילות שלנו.. ונכון, זה נראה לנו לא מוצדק שנסבול רק בגלל שה' רוצה את התפילות שלנו.. אבל לדעתי, אם רע לנו כל כך עכשיו.. תארו לנו איך יהיה לנו טוב שדברים ישתנו לטובה ונראה את האור.. .הכיף יהיה כיף שבעתיים והשמחה תהיה עצומה... בן אדם שעובר סבל איום ונורא בחייו.. לא משנה איזה סבל... אחר כך שהוא מקבל את הטוב לחייו... הוא מעריך אותו וזה מתקבל בצורה יותר טובה. זה כמו שניתן לאדם רעב לאכול... אם ניתן לאדם שבע לאכול, לא עשינו כלום בזה... הוא כבר שבע.. אבל אם ניתן לאדם רעב לאכול... אז סיפקנו לו צורך... אותו דבר אנחנו... אנחנו רעבים כבר לדברים טובים... לחיים יותר טובים.. ושנקבל אותם... ואין לי שום ספק שנקבל אותם במוקדם או במאוחר... זה יהיה טוב שבעתיים... חיים טובים.

 

[אופירA]

חותמת על כל מילה

ביום יום יכול להיות קשה ואפילו מייאש.
אבל האופטימיות והתקווה ניזונות מהצמתים, ההן שסיפרתי עליהן, שבהן האור כל כך חזק וברור, ששום חושך לא יכול אח"כ לכבות אותו.
ככל שאני נזכרת יותר בצומת ומאמינה יותר בהתגשמות שלה לעיתים קרובות יותר בחיי, באמת שנמצאת באור שלה - כך אני משפיעה לטובה על הקושי של הכרגע. הוא נהיה פחות קשה, יותר סבלני.

 

[נעמהטיפולהוליסטי]

מסכימה לחלוטין

וכל הכבוד שהגעת לכאן לעזור ולתמוך באחרים

 

[נעםהמיואש]

ה׳ ה׳ לעולם ועדגגג

טוב מכיר הרבה כמוך שחושבים שיש אלוקים וכדי לטפל בבעיותיהם ברחו לאיש הדמיוני . הצטרפו לכת המאמינים
יאלה ואולי תפני לאלה שאתאיסטים ולא מאמינים בלי להזכיר כל שנייה את חברייך הדמיוני בעינהם. כי זה רק מרחיק
אלוהים התורה ההלכה ומה שתקראי לו זה אשליה ידועה
שאנשים משתמשים בו כדי לחשוב שהם מרגישים יותר טוב.
זה אשליה בעיניי כי אני חילוני שהפך צד וראה אנשים הופכים צד.
זה כמו סם. תתמכר יעשה לך טוב אחי... ואז אתה באמת מתמכר ורוצה עוד כי זה הרגשה טובה ואתה עיוור שאתה חולה

 

[נעמהטיפולהוליסטי]

השאלה הגדולה היא למה האמונה משמשת

אם היא עוזרת לאדם להתמודד עם מה שיש אז היא ברוכה וטובה. אם היא גורמת לאדם להפסיק לחשוב ולהתמודד או לקבל את דבריהם של אחרים כתורה מסיני (מה שקורה בכתות) אז הדבר מתחיל להיות מסוכן...

 

[אלן דט הראשון]

מילים כדרבנות ואיני נוהג ,(נעמה)

לחלק ציונים , כמה נכון כמה קיומי

 

[סהר-תמיכה]

זריחה

תודה על האמונה והתקווה שלך
והתמיכה שאת מציעה, במילים החמות ובהקשבה.

אני שומעת את ההתמודדות והמסע הארוך שעברת
ואת הכוח והאמונה הגדולה, שהתעצבו במהלך המסע הזה,
שהיה רצוף במכשולים..

לפעמים, מבלי לחוות את החורף, קשה לדעת מהו קיץ..
ולפעמים המסע הארוך והקשה, מחזק ומחשל
ומפתח אומץ, סובלנות ואמונה.

תמשיכי לכתוב ולשתף

 

[מבוזבז63]

אם להאמין באלוהים עושה לך טוב

אז סבבה, נפלא.
אבל התאור שלך של אלוהים כמישהו שמביא עלינו סבל רק כי הוא נהנה לשמוע את התחנונים שלנו? זה נשמע כמו תאור של שליט סאדיסט, עריץ.

אם היו מספרים לך על שליט של ארץ, שכל יום מוציא להורג כמה אלפי אזרחים. בלי שום הסבר הוא אזהרה. מענה כמה אלפים. ואז עוד מפרסם קול קורא שבו הוא מצפה מאלו שלא מתו ביסורים אותו יום להודות לו, לשבח את שמו, להלל אותו על רוב חסדו, ולהבין שהוא רוצח את אותם אלפים רק כדי שהניצולים יעריכו יותר את החיים ואת מה שיש להם....ושהוא מצפה לתחנונים ולתהילות ותשבחות על בסיס יום יומי על כל הסבל הזה....
אם זה היה שליט של מדינה, היינו אומרים שהוא רשע גמור, והיינו מעמידים אותו לדין על פשעים נגש האנושות.
אבל כשה"אלוהים" עושה אותו דבר בדיוק, אז הוא "אל רחום וחנון?" זה נשמע לי כל כך מעוות ולא הגיוני.

 

[אופירA]

זו בדיוק ההרגשה והשאלה שהציקה לי המון זמן

כשהייתי צעירה וסבלתי קשה, בוודאי שלא הבנתי איך זה יכול להיות כזה רוע.
אבל גם כשהתבגרתי ולמדתי יהדות כמו שצריך, והבנתי הרבה דברים שלא הבנתי קודם לכן, והכרתי בהכרה מלאה במלכות האלוקים, עדיין לא הבנתי איך יתכן שכזה סבל כמו שאני סובלת או שאנשים סבלו בשואה, או שאנשים סובלים כל הזמן ממעשים אכזריים נוראיים שעושים להם. איך האלוקים מאפשר זאת?
ומה העניין שהוא מתאווה לתפילתם של צדיקים, ולכן מביא עליהם ייסורים? מה זה אם לא סאדיזם ברמה מסוימת?
ואיך אני מצווה להאמין שהוא רחום וחנון וארך אפיים ורב חסד ואמת? איך זה יתכן?
איך יתכן שהנשמה שלי בחרה כזה סבל?
איך יתכן שכשהיא תעלה למקומה בחזרה, לא יהיו לה שאלות וטענות? מה החוכמה ומה הצדק אם בהינתקה מהגוף הפיזי המרגיש היא שוכחת את הסבל הנובע ממנו? ומה החוכמה והצדק אם לפני שהיא מתלבשת בגוף, היא מקבלת על עצמה סבל שהיא בכלל לא יודעת איך הוא מרגיש???
איך יתכן שהיהודי מצווה להישרף באש כדי לא לכפור וכו'? הרי אי אפשר לעמוד בייסורים כל כך נוראים של אש חורכת!
ומאוד העסיקה אותי האכזריות הנוראה של השואה, ועוד המון שאלות בנושא של סבל.

שאלות כל כך קשות ועמוקות אני לא בן אדם שמשאיר בלי תשובה. ובטח שאני לא מסתפקת בתשובה שטחית שיש בה חורים בלתי פתורים אחרים, שיוצרת שאלות ותהיות אחרות.

אז שאלתי, כל מי שנראה לי שיכול לענות על כך (ואין רבים...). קיבלתי כמה תשובות לא רעות בכלל! אבל התשובה הכי טובה ונכונה היתה: תחכי בסבלנות עד שתקבלי תשובות לשאלות האלו. זו תשובה קשה מאוד, אבל הכי נכונה ואמיתית, כי אני לא יכולה להסכים לתשובה חלקית עם חורים.
אז הסכמתי להישאר הרבה זמן עם שאלות שאין לי עליהן תשובות.

למה צריך לחכות? למה אי אפשר לקבל תשובה מיד? כי יש תשובות שלא תבין אם לא תעבור תהליך של ידע, שהוא הבסיס להבנת התשובה.
אפשר לתת לך את התשובה במקום, אבל לא תבין אותה והיא תיראה לך הזויה.
אם ילד בן 3 ישאל את אבא שלו למה אי אפשר לקנות לו את הצעצוע שהוא רוצה, ואבא שלו יסביר שהוא לא יכול לקנות צעצוע ב-6,000 ש"ח כי הוא צריך כל חודש לשלם משכנתא - הילד לא יבין את התשובה, לא יבין את הקשר שלה לשאלה שלו ויחשוב שאבא שלו מדבר שטויות ומנותק. אבל אחרי כמה שנים וכמות מסוימת של ידע עולם, הוא יוכל להבין את התשובה הזו, שהיא אמת לאמיתה ולא שטויות.
אם עוור ישאל איך נראה הבגד שהוא לובש, ותגיד לו שהבגד אדום, הוא לא יבין את התשובה. הוא לא יכול להרגיש מה אתה אומר, למרות שאתה אומר לו אמת.

היום אני מבינה המון דברים שלא הבנתי בעבר. קודם כל, אני מבינה שכאשר נמצאים בעוצמה של הסבל, אי אפשר להבין דברים לא מובנים. צריך להתרחק מהסבל כדי להבין דברים. אחרי שמבינים אותם, אפשר להיות שוב במצב של סבל, אבל בכל זאת הדברים מובנים. יותר מכך - בגלל ההבנה, הסבל שוב לא חוזר לעוצמתו בעבר. עצם ההבנה מפחיתה אותו מאוד. אותה אש, אותה מדורה, אבל הרבה פחות חם, בגלל איזה מנגנון רוחני פנימי שהקטין את התחושה העצבית.

הצורה שבה ניסחת את השאלה שלך היא ממש לא דוגמה מתאימה למציאות שעליה אתה שואל. לשאלה כזו לא תוכל לקבל תשובה אמיתית.
אם אתה שואל את השאלה בהדגמה יותר מתאימה, התשובה היא שאדם צדיק וגדול בעוצמותיו יכול להגיע למצב רוחני מאוד גבוה יותר מאחרים, שזה אומר להיות מאוד קרוב לאלוקים. ככל שאדם יותר קרוב לאלוקים, ככה הגוף/נפש שלו פחות מורגש ומרגיש, וממילא הסבל שלו מינימלי, אפסי עד לא קיים! הדרך של האנוש להגיע לכיבוש הגוף והנפש ולהשלטת הנשמה האלוקית עליהם, היא ע"י התפילה מעומק הלב. ככל שמיתר הקשת היורה את החץ יותר מתוח, כך החץ נשלח רחוק יותר. ככל שהתפילה מרובה יותר ועמוקה יותר, כך הרוח ישלוט על הגוף/נפש. בטבע האנוש, שרק מיצר קשה מוציא ממנו תפילה באמת עמוקה ובאמת עקשנית ועקבית. זו סיבת הייסורים הבאים לצדיקים כדי להעלותם מעלה מעלה, כפי הפוטנציאל שלהם. הייסורים והמיצר הם פוטנציאל עלייה. אדם גדול יותר ורוצה עלייה גבוהה יותר מסכים לדרך שבה משיגים אותה ורוצה בה.
האם זו אכזריות מצד מנכ"ל החברה להטיל על הפועל המצטיין בעבודה תפקיד בכיר יותר, אחראי יותר, קשה יותר ודורש יותר, כיוון שהוא הוכיח פוטנציאל גבוה? ברור שלא! זו זכות. הוא רוצה את התפקיד. הוא מוכן לשלם את המחיר. הרי הוא זוכה בשכר ובמעמד הרבה יותר גבוה, והוא רוצה את המעמד הזה.

 

[ONEE12345]

..

 

[שחר חרישי]

תודה אופירה. תמיד מחזק לקרוא את התגובות שלך.

 

[אופירA]

איזה יופי - עניתי לאחד, ועוד 2 לפחות נהנו!

שחר, מה שלומך ואיפה נעלמת?

תזכרי שזו לא בדיחה ולא אזעקת הרגעה - זו אמת מוחלטת. אנו אנשים גדולים במיוחד, עם פוטנציאל מיוחד וגבוה. לכן הטילו עלינו תפקיד לא קל בכלל, אבל התפקיד מתגמל ומעניק מעמד שכל אדם היה רוצה.
כל מה שאנו צריכים זה להפנים את זה טוב, להאמין שאנו באמת ראויים לתפקיד, ושהמעמד באמת כדאי. לשנות את המבט על הקורה אותנו לזווית של אנוש אחראי שהקב"ה רוצה להדריכו נכונה בדרך האמת - ואז הכל ייראה אחרת וירגיש אחרת לגמרי.
לא להיות כמו התרנגול הרעב המנקר בחול, מחפש גרגרים למאכל, מוצא יהלום ואומר: מה בצע לי ביהלום? הוא ישביע אותי? זורק אותו וממשיך לחפש גרגרים...

בשנים האחרונות קיבלתי המון משוב מסביבתי, שהמעמד שלי בהחלט ניכר, ושמכרי מורידים לי את הכובע ומעריכים אותי לאין שיעור על כך שאני אדם שעובד על עצמו כל הזמן ומשפר את עצמו (התנהגות, מידות, חשיבה). כך שאם היה לי קשה להאמין - היום אני לא יכולה להתעלם מהאמת. אבל גם בלי משוב חברתי את צריכה להאמין לי.
אני רק צריכה להמשיך. לעשות מקצה שיפורים בלאהוב את עצמי, להאמין עוד בעצמי, למקסם את הרצון לעשות ולהגשים, לבקש עוד עזרה איפה שאני מרגישה מחסום, ולדבר יותר ויותר עם אלוקים.

אנו אנשים עובדים. אני, מילקי, את ועוד המון פה ובחברה. עם כל המחיר והקושי של העבודה - לא כדאי לוותר על המעמד הזה של אנשים עובדים, שעושים כל הזמן שינוי רוחני בתוכם ומרימים כל הזמן את האושר שלהם למקום רם יותר. תראי לאיזה הישגים הגעתי במשך השנים מהמקום שבו הייתי, תראי לאילו הישגים עצומים הגיעה מילקי תוך תקופה כל כך קצרה (והגם שעדיין קשה ועצוב, הרי שהמצב הרבה יותר טוב לאין שיעור מאשר לפני כן). תראי באיזו רמת רגישות ועדינות את נמצאת, איזו איכותיות יש לך, עם כל כמה שיש לך נפילות ושקיעות ומקומות קשים. קחי כל מקום כזה לעבודה פנימית, ותפיקי עוד רווחים עצומים.
ואגב - לכל העובדים - כיף לי שאנו עושים עבודה ביחד

.

 

[מה איתי מה איתי מה]

אני בעד לייסד וועד עובדים

 

[מה איתי מה איתי מה]

אנחנו הרבה פעמים נוטים לייחס את כוח הריפוי

וההרס שלנו לכוח חיצון. קשה לנו כבני אדם עם הנחת היסוד שבתוכנו נמצא מאגר התשובות לכל השאלות ולכן זה מוליד יאוש- משום שאנחנו לא מצליחים מיידית לדלות את כל הפתרונות וזה מביא גם לתחושת אשמה ואחריות מופרזות- כשאנחנו לא עומדים במשימה. היאוש ברא את אלוהים ואח"כ אלוהים ברא את היאוש. מושג האלוהים מחייב יאוש כדי לכונן יחסי תלות ושליטה- אתה חייב להתכווץ כדי לפנות מקום לכוח כביכול גדול ממך. אתה חייב להרגיש מוגבל כי לא תמיד אתה מצליח לספק פתרון מיידי לבעיה.
אני גם לא מבינה את יחסי הסאדו- מאזו שאנחנו אמורים לקבל בהסכמה ובכניעה מול האל. לכן אני לא מכירה בו- לפחות לא בצורות שהבנו אותנו לחשוב. ברגע שהכניסו את אלמנט הפחד ויחסי השליטה- הקולוניאלים לתוך המשנה התאולוגית- אני מרגישה הרבה פעמים כמוך שהכפיפות לאל מלווה בניצול של כוח, ויש לי בעיה עקרונית עם ניצול של כוח. זה מזכיר לי קצת את תסמונת שטוקהולם- זה מרגיש לי לא צודק שאתה חייב לפחד מהמשגיח ולאהוב אותו מתוך הזדהות עם התוקפן שמא לא יפגע בך לרעה, ולא מתוך מקום שויוני של הדדיות והערכה על פועלו. אני יודעת שהרבה לא יסכימו איתי אבל זו דעתי על כל פנים

 

[מבוזבז63]

מה איתי -ניסוח מעולה.

"הכפיפות לאל מלווה בניצול של כוח, ויש לי בעיה עקרונית עם ניצול של כוח. זה מזכיר לי קצת את תסמונת שטוקהולם- זה מרגיש לי לא צודק שאתה חייב לפחד מהמשגיח ולאהוב אותו מתוך הזדהות עם התוקפן שמא לא יפגע בך לרעה, ולא מתוך מקום שויוני של הדדיות והערכה על פועלו"

לא יכולתי לומר זאת טוב יותר.

 

[אלן דט הראשון]

נכון ה" איתנו ומחזיק לנו את היד

פעם בחלום גם ראיתי פתע רק את הצעדים שלו אז שאלתי אותו (זה קרה בחוף הים ליד חוף בוגרשוב)
היי ומה איתי איפה הייתי אני, הרי ראיתי רק את הצעדים שלך ומה ומה איתי?
אז הוא ענה לי בסבלנות ובחביבות אינסופית
טיפשון" כשלא ראית את הצעדים שלך על החוף הרמתי אותך על הגב מה לא שמת לב?
ואז התעוררתי והבנתי כמה האמירה הנ"ל צודקת
?

 

[אופירA]

בחוף פרישמן ושרתון הוא גם צועד?

 

[אלן דט הראשון]

ברוך הבא למועדון הציניות, אופיר

הייתי עד לפני ימים בהונגריה, כעת עם מה שרשמת הבנתי
הגעתי לישראל
הגעתי הביתה הגעתי לישראליות
אני לא מכיר את חיים
אבל את השכנה כן

 

[שחר חרישי]

הי, וואו!

אתה חלמת את הצ'ופר שהמדריכה חילקה לי בכיתה ז'? (וח' וט' וי'?)

 

[שחר חרישי]

תודה לך, כחולת הלהבה.

בהקשר הזה יש סיפור חסידי על האדמו"ר הזקן (ר' שניאור זלמן מליאדי, מייסד חבידות חב"ד, ועד שני אדמו"רים חסידיים חבריו - ששכחתי את שמותיהם. בשיחה על החיים והסבל וכו', שני האדמו"רים האחרים אמרו מה הם היו עושים איו ניהול העולם היה בידיהם, וכשהגיע תורו של האדמור הזקן (מן הסתם אז עוד לא כינו אותו כך, אלא... בשמו הפרטי אולי?) אמר: "אני הייתי מנהל את העולם בדיוק באופן שה' מנהל אותו עכשיו". הסיפור ממשיך שאחרי עשרות שנים, כשאחד מהשניים האחרים היה על ערס דווי, קצת לפני מותו הוא אמר - "עכשיו אני מסכים עם זלמן. גם אני הייתי מנהל את העולם בדיוק כמו שה' מנהל אותו". כלומר - הוא גם הגיע לזה, אבל אחרי הרבה מאוד שנים, ואחרי הזיכוך שמביאה איתה הקרבה למוות.
אנחנו כנראה לעולם לא נבין את זה.
מורה למחשבת ישראל נתן לנו פעם את המשל על ילד בן 3 שמשחק בחול עם כף אדומה. הכף הזאת היא הרכוש שלו, והבניינים שהוא בונה בחול הם עולמו. תקחי ממנו את הכף, תפזרי ברגל מבני החול - והילד יזדעק, בכה, יחוש אובדן אמיתי. אם היית נותנת לו לרגע שכל של מבוגר, הוא היה זונח את כל ארגז החול הזה, והולך לחפש לו עניינים יותר מספקים ורציניים לענות בהם.
אז ככה גם אנחנו, רק שאנחנו לא מבינים שזה הכל - כף אדומה ובניינים בחול. אנחנו שבויים לגמרי ב"שכל של בן 3", מתרוצצים כמו נמלה שגרגר החול חוסם לה את שדה הראיה...
יכול להיות שהגאולה מכל הסבל היא באמת לא בזה שמשהו במציאות ישתנה (אם כי אנחנו כן מצווים להתפלל כשמשהו חסר לנו), אלא בזה שזה לא ישנה לנו יותר, כי נצא מהאשליה הזאת של ארגז החול, ונתחיל להרגיש את המהות האמיתית, הרוחנית. ואז אולי כל הסבל יתפוגג מאליו. כי כל הסבל נובע מההקשרות שלנו לדברים - אנשים, חפצים, תנאי חיים מסויימים. ההיצמדות ל"אני" שלנו והשקיעה בו. זה בעיקר.