בבקר שפרצה המלחמה
היינו מכונסים כל חיילי הגדוד בפרדסי גבעת ברנר מול תל נוף, מתארגנים על מצנחים ושקי חזה. ערב קודם הובאנו לשם באוטובוסים מתחנת הרכבת נחל שורק (ואדי סרר) שם חנינו בשבוע האחרון לימי הכוננות. בזמן הנסיעה לשטח ההתכנסות ע"י גבעת ברנר כבר ידענו שהמלחמה עומדת לפרוץ בבקר. בשבילנו קול הסירנות בעשרה לשמונה לא הייתה הפתעה. מאחר שהיינו אמורים לצנוח לפנות ערב בדיונות החול שליד שדה התעופה אל עריש, קיבלנו כל הזמן מידע על המתרחש בשטח וידענו על הצלחות חה"א והתקדמות השריון לכוון אל עריש. בצהרים קבלנו תדריך מהמג"ד יוסי יפה ז"ל על הצניחה ומשימות הגדוד אולם זמן קצר לאחר מכן כשהתברר שהטנקים של חטיבה 7 כבר נמצאים בפאתי אל עריש הודיעו לנו שהצניחה בוטלה מאחר שאין יותר צורך בנו שם. קיבלנו את ההוראה ברגשות מעורבים - מצד אחד כולם רצו להשתתף בצניחה קרבית ולקחת חלק בקרבות ומצד שני הייתה זו הקלה גדולה ואין צורך לפרט. עם הזמן כשהוברר שבירושלים יש הפגזות ומצפים להתקפות מצד הירדנים החליטו להעלות גדוד אחד מהחטיבה - הגדוד שלנו ונאמר לנו שנוצב בעמדות בקו הירושלמי. לאחר מכן השתנו התכניות ויתר הגדודים גם הם הגיעו לירושלים. דובר על המודיעין בקשר לירושלים, אז נכון, לא היה מודיעין. לא רק אנחנו החיילים לא קיבלנו תדריך מפורט אלא אף קציני הגדוד היה להם מושג קלוש מאד על השטח בו אנו אמורים להילחם. בכל אופן, כל השאר - היסטוריה ואני באופן אישי לא יכול להסתכל על המאורעות בנוסטלגיה למרות שיצא לי להיות נוכח ברגעים שהיו כאלה שהגדירום כרגעים היסטוריים. אל "הרגעים ההיסטוריים" מתלווים חוויות קשות שלצערנו חווינו אותן פעם נוספת במלחמת ההתשה ולאחריה מלחמת יום הכיפורים.
