AceMagician
New member
מכתב שלא נשלח
לפני שנתיים וחצי בערך נפגשנו לראשונה.
התחלתי לעבוד בחברה קטנה ואת הפנים הראשונות שראיתי כשנכנסתי דרך הדלת.
היית כל כך נחמדה ומזמינה, מראיון העבודה הראשון, דרך היום הראשון בעבודה ומשם הכל היסטוריה...
לקח לי זמן להתרגל למקום החדש, כמו כל מקום וכמו כל התחלה,
אבל את עם החיוך שלך עשית כל יום ליום חדש ויפה.
עם הזמן הכרנו יותר טוב, ודרכך הכרתי את שאר הנפשות הפועלות
וכל פעם שנכנסת למשרד בו עבדתי או שדיברנו בטלפון בענייני עבודה
זה גלש לעולמות אחרים. מ"איזה סרט מגניב ראיתי אתמול!"
ל-"אתה חייב לשמוע את השיר הזה, הוא בדיוק אתה!".
ביומולדת שלי את קישטת את המשרד שלי במליוני מיני פוסטרים של סרטים
תלויים מהתיקרה, וביומולדת השני שלחת לי מכתב מהשחקנית האחרונה
שהיה לי קראש עליה.
הכרת אותי, והיינו קרובים. אבל לא נפגשנו כמעט בכלל שלא במסגרת העבודה.
לא יודע למה. בדיעבד זה אולי הגיוני יותר, אבל אני מקדים את המאוחר.
זמן עבר והתקדמתי בתפקיד ובחברה ואת היית שם בכל שלב, תמכת,
נתת מעצמך, בימים הטובים ובפחות טובים...
לאט לאט התחלנו ממש לדבר על כל אחד לעומק. על הקשיים בחיים,
על הדברים שאנחנו רוצים, על המטרות והחלומות, ועל הדברים שנעשה
אם נקבל מליון שקלים מאראלה.
אבל תרשי לי לקפוץ לסוף כדי להגיע לעיקר...
עזבתי את המקום לפני חודשיים, וזו אחת התקופות הכי טובות/מוזרות/בודדות/מאתגרות/קשות/רעות שאני זוכר שעברתי;
אחרי ארבעה חודשים שהייתי כמו נעול בתפקיד שעשה לי רע. שלא ידעתי מה קורה איתי, שלא דיברנו הרבה,
ומלבד שלושה חברים טובים, את היית זו שהייתי פונה אליה
בעיקר בקשיים שהייתי עובר בתפקיד ובחברה.
בכנות, אני לא יודע למה אני מתגעגע.
כי קשה לי להפריד את זה בראש...
אחרי שנתיים שהכרנו, באת והתוודית אלי שאת כל הזמן הזה ניסית לשלוח לי
רמזים - ואני, כמו אידיוט, עם הערכה ובטחון עצמי נמוכים כמו ים המלח,
לא ראה את זה.
היו פעמים שבאתי לעזור לך בדירה שלך, או התחמקתי מלבוא אליך,
או שפעם הלכנו לראות סרט יחד, סתם כחברים,
היה נדמה לי שהיה "הרגע הזה". אותו מבט.
אבל ביטלתי את זה אחרי שהייתי אומר לך להתראות.
"אני? אין מצב. היא אישה סקסית, מדהימה - מה הסיכוי... אין מצב"
אבל זה מה שאמרת. שכן.
אז יכול להיות שהעדפתי לא לראות את זה. כי לא האמנתי שבחורה כמוך,
אישה כמוך, תימשך אליי. או לצורך העניין, כל אחת אחרת (אבל לא משנה...).
אמרת לי את זה אחרי ששידכתי אותך לחבר הכי טוב שלי "כי את מתה להכיר מישהו בן 25".
לא, אני אידיוט, אמרת לי את זה מול הפנים ולא ראיתי את זה בא...
אבל הוא אדם מדהים כמו שאני רק יכול לקוות ולרצות להיות.
והיה לכם מדהים יחד, ושמתי את מה שאמרת בצד. כי הגיע לשניכם אושר.
אבל, זה נגמר, מהסיבות שלכם, וכיבדתי את הבקשות שלכם, ומידרתי את העבודה
מהחיים האישיים, שלפרק זמן של חודשיים התמזגו עם שניכם.
אחרי כמה זמן, את הזכרת לי שהבטחתי לך ערב שתיה אחרי סרט שראינו יחד
בסינמה סיטי ("מה אני אעשה? מחר מתעורר ב6... עזבי חבל שאני אהיה מעפן").
אז כמה שבועות אחרי, נפגשנו שוב, בפאב המגניב הזה בהרצליה.
שתי דקות מהדירה שלי.
נפגשנו והיה לנו אדיר. בפעם הראשונה באמת ישבנו וצחקנו על הכל. על האנשים בעבודה.
על המצב של כל אחד בחיים. על שטויות. והיה לי חיוך שאני לא זוכר שהיה לי כבר הרבה זמן...
הזמנו אוכל, וקנקן בירה "כי מה?... כל אחד כוס? יותר משתלם קנקן...".
הקנקן התרוקן והמתח עלה.
פתאום שנתיים של מתח שאמרת שהיה לך כלפי התפוצצו.
נגעת לי ברגל, חייכת אלי.
רכנת ונשקת לי.
אני לרגע לא ידעתי מה קורה... (אחרי הכל, קנקן בירה 10%, ואני פירקתי כמעט 3/4 ממנו).
אמרת לי שאת לא רוצה לעשות משהו שיגרום לזה להיות מוזר, משהו שאני לא רוצה לעשות.
אבל איפה שהוא, גם אני רציתי, פשוט לא האמנתי לי שזה אפשרי...
אז ישבנו שם, את עליי, אני לידך, אני כבר לא זוכר - וזה כבר לא משנה.
אבל ישבנו ופשוט התנשקנו.
אני לא זוכר כמה זמן, אני לא זוכר איך, אני רק זוכר שזה היה מדהים.
כשביקשנו את החשבון המלצרית שלפה אותו בשניה. רצתה להעיף אותנו כבר...
טוב השירות שם אף פעם לא היה מעולה, והגיוני שהיא מקנאת בי
הלכנו אליי לדירה, ומשם הייתה תקופה של חודש. חודש של את-ואני.
לא ידעתי איך לקחת את זה. זה היה מדהים. זה היה "אסור" (עובדים יחד וזה).
זה היה מוזר. זה היה נכון.
היית מלווה אותי לרכב, כשהייתי פורק ציוד, או הולך לחנות. היית באה איתי והיינו
יושבים ומסתכלים אחד על השניה. ולא הבנתי עדיין שזה אמיתי.
אבל כמו כל סיפור מעניין, זה הסתיים. אולי אפילו לפני השיא. כי כמו שאמרת לי אז,
לא הספקנו כמעט כלום.
אבל העדפתי לסיים את זה.
היו שם יותר מידי דברים לא מובנים ולא מוסברים.
דברים שקשורים לעתיד של שנינו.
לדרכים שכל אחד ואחת רצה ורצתה לקחת בחיים.
ואז באה תקופה שאני לא זוכר אותה בבירור.
היה בינינו סוג של נתק. כמו ימי הביניים, רק עם סמארטפונים.
אמנם שמרנו על יחסי עבודה בריאים, על חיוכים, ועל ארוחות צהריים משותפות
עם החבר'ה במשרד כשהייתי מגיע מהשטח.
אבל מעבר כבר לא היה מעבר.
ולגיטימי.
אני זוכר שסיימתי את זה יום לפני יום האהבה.
את באת אליי לדירה. רצית לדבר. להבין למה.
ומדהימה שכמותך, הבנת אותי, כמו שאף אחת או אחד אחר הבינו אותי.
אבל נשארת איתי בלילה, כי לא רצית לישון לבד.
היו לי כמה בירות, הזמנו פיצה, ודיברנו עד 3-4 לפנות בוקר.
בבוקר, אני התארגנתי לעוד יום של נסיעות
ותקלות. את רצית ללכת ולהתארגן לפני שתגיעי למשרד.
אמרת לי שאני אידיוט, ואני הסכמתי. כי אני אידיוט.
וכל היום לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.
אבל אני עדיין מתחרט שלא באתי אליך באותו ערב עם פרחים.
להתחנן לראות אותך שתקבלי אותי. שנצא ונעשה משהו מגניב,
או נתיישב ונצחק על איזו קומדיה רומנטית כזו או אחרת.
אז אני לא יודע למה אני מתגעגע. למי זו שאלה אולי מוזרה או יותר טובה...
אליך לפני שהיינו יחד?
אליך אחרי שהיינו יחד?
זה עדיין מוזר לי.
אבל אני בעיקר מתגעגע אליך, לאדם שאת.
לזו שידעה לקרוא את הפנים שלי בבוקר ולדעת
שמשהו לא בסדר. שמשהו לא במקום.
לדעת לבוא עם כוס קפה ופשוט לשבת איתי במשרד.
לשיחות, לצחוקים, לשטויות שהיינו עושים במשרד, למתיחות, למזימות,
לארוחות הצהריים המשותפות. להכל.
סיפרתי לי לפני חודש בערך שנפרדת ממישהו שחשבת שתבני איתו עתיד.
נפרדתם כי הוא לא היה מוכן לזה - וכמוני, הוא אידיוט. ככה זה בנים.
אבל בעיקר בחצי שנה האחרונה, ובעיקר בחודשיים האחרונים,
אני לא שומע ממך, את מדברת איתי בקושי.
ולגיטימי. עבודה, חיים אישיים.
שמעתי שהתחלת לצאת שוב, ואני שמח בשבילך, כי אני יודע שמגיע לך הטוב ביותר.
יש לך טוב לב טהור, נשמה צחורה כזו, שזה שיזכה בהם, יזכה בך.
אני לא יודע איך לסיים את המכתב הזה.
אני לא יודע מה הכוונה שלו.
אבל בשורה התחתונה, אני מתגעגע אליך.
לפני שנתיים וחצי בערך נפגשנו לראשונה.
התחלתי לעבוד בחברה קטנה ואת הפנים הראשונות שראיתי כשנכנסתי דרך הדלת.
היית כל כך נחמדה ומזמינה, מראיון העבודה הראשון, דרך היום הראשון בעבודה ומשם הכל היסטוריה...
לקח לי זמן להתרגל למקום החדש, כמו כל מקום וכמו כל התחלה,
אבל את עם החיוך שלך עשית כל יום ליום חדש ויפה.
עם הזמן הכרנו יותר טוב, ודרכך הכרתי את שאר הנפשות הפועלות
וכל פעם שנכנסת למשרד בו עבדתי או שדיברנו בטלפון בענייני עבודה
זה גלש לעולמות אחרים. מ"איזה סרט מגניב ראיתי אתמול!"
ל-"אתה חייב לשמוע את השיר הזה, הוא בדיוק אתה!".
ביומולדת שלי את קישטת את המשרד שלי במליוני מיני פוסטרים של סרטים
תלויים מהתיקרה, וביומולדת השני שלחת לי מכתב מהשחקנית האחרונה
שהיה לי קראש עליה.
הכרת אותי, והיינו קרובים. אבל לא נפגשנו כמעט בכלל שלא במסגרת העבודה.
לא יודע למה. בדיעבד זה אולי הגיוני יותר, אבל אני מקדים את המאוחר.
זמן עבר והתקדמתי בתפקיד ובחברה ואת היית שם בכל שלב, תמכת,
נתת מעצמך, בימים הטובים ובפחות טובים...
לאט לאט התחלנו ממש לדבר על כל אחד לעומק. על הקשיים בחיים,
על הדברים שאנחנו רוצים, על המטרות והחלומות, ועל הדברים שנעשה
אם נקבל מליון שקלים מאראלה.
אבל תרשי לי לקפוץ לסוף כדי להגיע לעיקר...
עזבתי את המקום לפני חודשיים, וזו אחת התקופות הכי טובות/מוזרות/בודדות/מאתגרות/קשות/רעות שאני זוכר שעברתי;
אחרי ארבעה חודשים שהייתי כמו נעול בתפקיד שעשה לי רע. שלא ידעתי מה קורה איתי, שלא דיברנו הרבה,
ומלבד שלושה חברים טובים, את היית זו שהייתי פונה אליה
בעיקר בקשיים שהייתי עובר בתפקיד ובחברה.
בכנות, אני לא יודע למה אני מתגעגע.
כי קשה לי להפריד את זה בראש...
אחרי שנתיים שהכרנו, באת והתוודית אלי שאת כל הזמן הזה ניסית לשלוח לי
רמזים - ואני, כמו אידיוט, עם הערכה ובטחון עצמי נמוכים כמו ים המלח,
לא ראה את זה.
היו פעמים שבאתי לעזור לך בדירה שלך, או התחמקתי מלבוא אליך,
או שפעם הלכנו לראות סרט יחד, סתם כחברים,
היה נדמה לי שהיה "הרגע הזה". אותו מבט.
אבל ביטלתי את זה אחרי שהייתי אומר לך להתראות.
"אני? אין מצב. היא אישה סקסית, מדהימה - מה הסיכוי... אין מצב"
אבל זה מה שאמרת. שכן.
אז יכול להיות שהעדפתי לא לראות את זה. כי לא האמנתי שבחורה כמוך,
אישה כמוך, תימשך אליי. או לצורך העניין, כל אחת אחרת (אבל לא משנה...).
אמרת לי את זה אחרי ששידכתי אותך לחבר הכי טוב שלי "כי את מתה להכיר מישהו בן 25".
לא, אני אידיוט, אמרת לי את זה מול הפנים ולא ראיתי את זה בא...
אבל הוא אדם מדהים כמו שאני רק יכול לקוות ולרצות להיות.
והיה לכם מדהים יחד, ושמתי את מה שאמרת בצד. כי הגיע לשניכם אושר.
אבל, זה נגמר, מהסיבות שלכם, וכיבדתי את הבקשות שלכם, ומידרתי את העבודה
מהחיים האישיים, שלפרק זמן של חודשיים התמזגו עם שניכם.
אחרי כמה זמן, את הזכרת לי שהבטחתי לך ערב שתיה אחרי סרט שראינו יחד
בסינמה סיטי ("מה אני אעשה? מחר מתעורר ב6... עזבי חבל שאני אהיה מעפן").
אז כמה שבועות אחרי, נפגשנו שוב, בפאב המגניב הזה בהרצליה.
שתי דקות מהדירה שלי.
נפגשנו והיה לנו אדיר. בפעם הראשונה באמת ישבנו וצחקנו על הכל. על האנשים בעבודה.
על המצב של כל אחד בחיים. על שטויות. והיה לי חיוך שאני לא זוכר שהיה לי כבר הרבה זמן...
הזמנו אוכל, וקנקן בירה "כי מה?... כל אחד כוס? יותר משתלם קנקן...".
הקנקן התרוקן והמתח עלה.
פתאום שנתיים של מתח שאמרת שהיה לך כלפי התפוצצו.
נגעת לי ברגל, חייכת אלי.
רכנת ונשקת לי.
אני לרגע לא ידעתי מה קורה... (אחרי הכל, קנקן בירה 10%, ואני פירקתי כמעט 3/4 ממנו).
אמרת לי שאת לא רוצה לעשות משהו שיגרום לזה להיות מוזר, משהו שאני לא רוצה לעשות.
אבל איפה שהוא, גם אני רציתי, פשוט לא האמנתי לי שזה אפשרי...
אז ישבנו שם, את עליי, אני לידך, אני כבר לא זוכר - וזה כבר לא משנה.
אבל ישבנו ופשוט התנשקנו.
אני לא זוכר כמה זמן, אני לא זוכר איך, אני רק זוכר שזה היה מדהים.
כשביקשנו את החשבון המלצרית שלפה אותו בשניה. רצתה להעיף אותנו כבר...
טוב השירות שם אף פעם לא היה מעולה, והגיוני שהיא מקנאת בי
הלכנו אליי לדירה, ומשם הייתה תקופה של חודש. חודש של את-ואני.
לא ידעתי איך לקחת את זה. זה היה מדהים. זה היה "אסור" (עובדים יחד וזה).
זה היה מוזר. זה היה נכון.
היית מלווה אותי לרכב, כשהייתי פורק ציוד, או הולך לחנות. היית באה איתי והיינו
יושבים ומסתכלים אחד על השניה. ולא הבנתי עדיין שזה אמיתי.
אבל כמו כל סיפור מעניין, זה הסתיים. אולי אפילו לפני השיא. כי כמו שאמרת לי אז,
לא הספקנו כמעט כלום.
אבל העדפתי לסיים את זה.
היו שם יותר מידי דברים לא מובנים ולא מוסברים.
דברים שקשורים לעתיד של שנינו.
לדרכים שכל אחד ואחת רצה ורצתה לקחת בחיים.
ואז באה תקופה שאני לא זוכר אותה בבירור.
היה בינינו סוג של נתק. כמו ימי הביניים, רק עם סמארטפונים.
אמנם שמרנו על יחסי עבודה בריאים, על חיוכים, ועל ארוחות צהריים משותפות
עם החבר'ה במשרד כשהייתי מגיע מהשטח.
אבל מעבר כבר לא היה מעבר.
ולגיטימי.
אני זוכר שסיימתי את זה יום לפני יום האהבה.
את באת אליי לדירה. רצית לדבר. להבין למה.
ומדהימה שכמותך, הבנת אותי, כמו שאף אחת או אחד אחר הבינו אותי.
אבל נשארת איתי בלילה, כי לא רצית לישון לבד.
היו לי כמה בירות, הזמנו פיצה, ודיברנו עד 3-4 לפנות בוקר.
בבוקר, אני התארגנתי לעוד יום של נסיעות
ותקלות. את רצית ללכת ולהתארגן לפני שתגיעי למשרד.
אמרת לי שאני אידיוט, ואני הסכמתי. כי אני אידיוט.
וכל היום לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.
אבל אני עדיין מתחרט שלא באתי אליך באותו ערב עם פרחים.
להתחנן לראות אותך שתקבלי אותי. שנצא ונעשה משהו מגניב,
או נתיישב ונצחק על איזו קומדיה רומנטית כזו או אחרת.
אז אני לא יודע למה אני מתגעגע. למי זו שאלה אולי מוזרה או יותר טובה...
אליך לפני שהיינו יחד?
אליך אחרי שהיינו יחד?
זה עדיין מוזר לי.
אבל אני בעיקר מתגעגע אליך, לאדם שאת.
לזו שידעה לקרוא את הפנים שלי בבוקר ולדעת
שמשהו לא בסדר. שמשהו לא במקום.
לדעת לבוא עם כוס קפה ופשוט לשבת איתי במשרד.
לשיחות, לצחוקים, לשטויות שהיינו עושים במשרד, למתיחות, למזימות,
לארוחות הצהריים המשותפות. להכל.
סיפרתי לי לפני חודש בערך שנפרדת ממישהו שחשבת שתבני איתו עתיד.
נפרדתם כי הוא לא היה מוכן לזה - וכמוני, הוא אידיוט. ככה זה בנים.
אבל בעיקר בחצי שנה האחרונה, ובעיקר בחודשיים האחרונים,
אני לא שומע ממך, את מדברת איתי בקושי.
ולגיטימי. עבודה, חיים אישיים.
שמעתי שהתחלת לצאת שוב, ואני שמח בשבילך, כי אני יודע שמגיע לך הטוב ביותר.
יש לך טוב לב טהור, נשמה צחורה כזו, שזה שיזכה בהם, יזכה בך.
אני לא יודע איך לסיים את המכתב הזה.
אני לא יודע מה הכוונה שלו.
אבל בשורה התחתונה, אני מתגעגע אליך.