מכתב לילד שאבד לי
רבות השיחות בהן ניסיתי ללחוש לך את כל אשר ליבי הרגיש ועדיין מרגיש. ספורות ההצלחות. בין משפט למשפט מילמלתי כאבים מבולבלים ואתה, הראשון שהקשיב למילמוליי. כששאלת אותי בזהירות למה אני מתכוונת, ידעתי שאתה תהיה לי לילד. לילד השונה בחיי. סליחה לך ילדי, סליחה על שאינני שלמה מספיק כדי להביט לעינייך סליחה על שאינני יציבה וחזקה כאשר זרועותיך מחבקות את גופי יושבים אחד ליד השני, אתה אוחז בידי ומרגיש את הקיפאון שבי. אתה, נסיכי שלי, יוצא לחפש עצים שיחממו אותי, הרועדת. בדרך חזרה אבדת, חזרת רטוב מהגשם וסיפרת לי רק אחרי שגופי התחמם. ואני בכלל מרגישה שאינך רואה אותי עוד בחלומותיך. סליחה לך איש סודי, סליחה על שגילית את נפשי המצולקת כשמכנסיי נקרעו ועור רגלי נחשף סליחה על שאינני יודעת איך לעצור את דמעותייך סליחה על שאינני יודעת מה לעשות כדי להיות ראוייה לך. סליחה לך אבירי שלי, סליחה על שאינני מאמינה שאני יכולה להציל, אותי, אותך, את חיינו. בעוד אתה עלית לכיתה א', אני הסתובבתי בגן במעגלים. גן זה אינו היה בשבילי גן ילדים, גן זה היה בשבילי לא יותר מגן המוות. מסביבו עמדו עצים, אשר ננטעו בחורף עצוב, ננטעו לזכר מספר נערים שמתו בטרם עת. רבות עמדתי שם, משותקת מפחד. בוהה בעצים, שממשיכים לצמוח בעוד הנערים לנצח יישארו בני חמשעשרה. אמא הייתה מעירה אותי, ומכניסה אותי לגן. לגן המוות הפרטי שלי. הייתי בת חמש, כשהבנתי לראשונה שחיי לא כמו של הילדים. ורק אני ידעתי, ששנאתי אל הגן הזה הייתה בעצם רק פחד מגן המוות הפרטי שלי. לו רק היינו נפגשים קודם לכן, ילד שלי. בעוד גופך טייל ביערות חשוכים ליבך יצא לטיול משל עצמו ונשבר לרסיסים. חיינו משתלבים וביחד יוצרים עולם קסם משלנו. עולם קסם בו לא צריך אוכל כדי לחיות, ולא צריך להילחם כדי להיות. אפשר לנבום בי, כי האוויר אף פעם לא דחוס. רק אנחנו נושמים את האוויר של העולם הזה, אנחנו לבד בו. אין בו צפיפיות, אך גם לא בדידות. בעולם הזה השתיקה לא כואבת, אלא רק גורמת לנו לחייך. בלילות אני חושבת עליך לפני שעיניי נרדמות. הן נעצמות מספר שעות לפני שהן נרדמות, רק אחרי מספר שעות הן באמת ישנות. אני חושבת עליך לפני שמאבדת את ההכרה. ובבקרים משנה את קולי ומסתירה את העצב כדי להעיר אותך. ומצטערת לנפץ לך את החלום המופלא. סליחה לך ילדי, על שאני מחזירה אותך להכרה גם כשאני יודעת שאינך רוצה. סליחה לך ילדי, על שאין לי את הכוח לגרום לך לרצות להיות בהכרה. שירים ישנים בוקעים מהרדיו שחודר לעולמינו. הקסם מנוצח על ידי הכאב ועכשיו השתיקה שלי מכאיבה לך יותר מכל דבר אחר. אינני יכולה עוד, להאמין שהעולם הזה אמיתי. מעולם לא שכחתי שהבדידות עוד קיימת, מעולם לא הפסקתי להרגיש אותה. רק קיוויתי שאיתך היא תיעלם. אינך מחבק אותי עוד. אנחנו רק עומדים אחד ליד השני, ומביטים בריק. פעם היו פה פרחים יפים, היום יש רק חלל ריק, שאנחנו נסחפים לתוכו. חלומי הגדול היה להישאר כאן איתך, ועכשיו אני רוצה ללכת מכאן, ולעולם לא לחזור, לעולם לא לחזור. אנחנו יוצאים מעולם הקסם, ויודעים שברגע שנצא- לא נוכל לחזור. מהיום אנחנו רק ילדים, מהיום אנחנו לא קוסמים. מהיום אתה לא שלי, אתה ילד שאבד לי, ילד שחמק לי מבין הידיים כי לא ידעתי לשמור עליו. כשאראה אותך על המדרכה שעלייה נהגנו לחלום אחלוף על פניך בלי לנשום. כשהנסיבות יקרבו את גופך אליי, איחנק. מהיום אני רוח, גם לך. בעבר נהגתי להיעלם לכולם חוץ מלך, היום אני נעלמת, לחיים. סליחה לך ילד שאבד לי, על שלא ידעתי לשמור אותך.
רבות השיחות בהן ניסיתי ללחוש לך את כל אשר ליבי הרגיש ועדיין מרגיש. ספורות ההצלחות. בין משפט למשפט מילמלתי כאבים מבולבלים ואתה, הראשון שהקשיב למילמוליי. כששאלת אותי בזהירות למה אני מתכוונת, ידעתי שאתה תהיה לי לילד. לילד השונה בחיי. סליחה לך ילדי, סליחה על שאינני שלמה מספיק כדי להביט לעינייך סליחה על שאינני יציבה וחזקה כאשר זרועותיך מחבקות את גופי יושבים אחד ליד השני, אתה אוחז בידי ומרגיש את הקיפאון שבי. אתה, נסיכי שלי, יוצא לחפש עצים שיחממו אותי, הרועדת. בדרך חזרה אבדת, חזרת רטוב מהגשם וסיפרת לי רק אחרי שגופי התחמם. ואני בכלל מרגישה שאינך רואה אותי עוד בחלומותיך. סליחה לך איש סודי, סליחה על שגילית את נפשי המצולקת כשמכנסיי נקרעו ועור רגלי נחשף סליחה על שאינני יודעת איך לעצור את דמעותייך סליחה על שאינני יודעת מה לעשות כדי להיות ראוייה לך. סליחה לך אבירי שלי, סליחה על שאינני מאמינה שאני יכולה להציל, אותי, אותך, את חיינו. בעוד אתה עלית לכיתה א', אני הסתובבתי בגן במעגלים. גן זה אינו היה בשבילי גן ילדים, גן זה היה בשבילי לא יותר מגן המוות. מסביבו עמדו עצים, אשר ננטעו בחורף עצוב, ננטעו לזכר מספר נערים שמתו בטרם עת. רבות עמדתי שם, משותקת מפחד. בוהה בעצים, שממשיכים לצמוח בעוד הנערים לנצח יישארו בני חמשעשרה. אמא הייתה מעירה אותי, ומכניסה אותי לגן. לגן המוות הפרטי שלי. הייתי בת חמש, כשהבנתי לראשונה שחיי לא כמו של הילדים. ורק אני ידעתי, ששנאתי אל הגן הזה הייתה בעצם רק פחד מגן המוות הפרטי שלי. לו רק היינו נפגשים קודם לכן, ילד שלי. בעוד גופך טייל ביערות חשוכים ליבך יצא לטיול משל עצמו ונשבר לרסיסים. חיינו משתלבים וביחד יוצרים עולם קסם משלנו. עולם קסם בו לא צריך אוכל כדי לחיות, ולא צריך להילחם כדי להיות. אפשר לנבום בי, כי האוויר אף פעם לא דחוס. רק אנחנו נושמים את האוויר של העולם הזה, אנחנו לבד בו. אין בו צפיפיות, אך גם לא בדידות. בעולם הזה השתיקה לא כואבת, אלא רק גורמת לנו לחייך. בלילות אני חושבת עליך לפני שעיניי נרדמות. הן נעצמות מספר שעות לפני שהן נרדמות, רק אחרי מספר שעות הן באמת ישנות. אני חושבת עליך לפני שמאבדת את ההכרה. ובבקרים משנה את קולי ומסתירה את העצב כדי להעיר אותך. ומצטערת לנפץ לך את החלום המופלא. סליחה לך ילדי, על שאני מחזירה אותך להכרה גם כשאני יודעת שאינך רוצה. סליחה לך ילדי, על שאין לי את הכוח לגרום לך לרצות להיות בהכרה. שירים ישנים בוקעים מהרדיו שחודר לעולמינו. הקסם מנוצח על ידי הכאב ועכשיו השתיקה שלי מכאיבה לך יותר מכל דבר אחר. אינני יכולה עוד, להאמין שהעולם הזה אמיתי. מעולם לא שכחתי שהבדידות עוד קיימת, מעולם לא הפסקתי להרגיש אותה. רק קיוויתי שאיתך היא תיעלם. אינך מחבק אותי עוד. אנחנו רק עומדים אחד ליד השני, ומביטים בריק. פעם היו פה פרחים יפים, היום יש רק חלל ריק, שאנחנו נסחפים לתוכו. חלומי הגדול היה להישאר כאן איתך, ועכשיו אני רוצה ללכת מכאן, ולעולם לא לחזור, לעולם לא לחזור. אנחנו יוצאים מעולם הקסם, ויודעים שברגע שנצא- לא נוכל לחזור. מהיום אנחנו רק ילדים, מהיום אנחנו לא קוסמים. מהיום אתה לא שלי, אתה ילד שאבד לי, ילד שחמק לי מבין הידיים כי לא ידעתי לשמור עליו. כשאראה אותך על המדרכה שעלייה נהגנו לחלום אחלוף על פניך בלי לנשום. כשהנסיבות יקרבו את גופך אליי, איחנק. מהיום אני רוח, גם לך. בעבר נהגתי להיעלם לכולם חוץ מלך, היום אני נעלמת, לחיים. סליחה לך ילד שאבד לי, על שלא ידעתי לשמור אותך.
