מכתב גלוי לבנות המין היפה.
זהו. סיימתי איתכן. היה לי מספיק מזה. הגיע הזמן להניף את הדגל הלבן. אני נכנע. אבל בעצם, אף פעם לא באמת התחלתי איתכן. ואם כן, אז סתם ניפנפתן אותי כאילו מינימום הייתי חתיכת קרטון במנגל של יום העצמאות. צחקתן, הסתכלתן לצד השני, המצאתן כל מיני סיפורים על חברים, או פשוט הייתן הכי כנות וחדות, ואמרתן "לא!". כל ניסיון, הכי נואש שיש, לא עבד. כל חיוך, כל מילה יפה, כל מתנה, כל שיחת טלפון או הודעת ס.מ.ס מתוקה, אבל איכשהו אני אף פעם לא יוצא עם היד על העליונה. איכשהו תמיד מגיע הבחור הטוב, או הרע, או המוכשר יותר, החתיך יותר, שמצליח להבקיע, אחרי שאני סללתי את הדרך. זה קרה פעמיים, עד כמה שאני זוכר. אני רק כמו משחק-מקדים. מתבשל והכל, אבל כשמגיע האקשן האמיתי, סוגרים עליי את הדלת ואני נשאר בחוץ, בקור הכלבים, בכדי ללכת הביתה עם דמעות בעיניים. אז לא. זה לא שאני לא הולך לאהוב אתכן יותר. יודע שזה ימשיך לקרות. זה לא שאני לא הולך להימשך אליכן ולהעריך את הנשיות שלכן, מה לעשות, היצרים החייתיים שטמועים בכל גבר לא פסחו עליי. אולי גם זו חלק מהבעיה שאני כרגע נמצא בתוכה. אין לי מושג למה אין לי את זה כל כך הרבה זמן ואז אני מסתבך בזה ונכנס כל-כך עמוק. נותן לעצמי להיקשר אליכן כל-כך, למרות שאני יודע שזה יפגע בי בסוף. זה לא מתאים לי. כל הרגשנות הזו. אני אמנם בחור רך ורגיש, אבל מה קורה לי, לעזאזל? האם זה באמת מה שאני צריך להרגיש עכשיו? מה קרה למסיכת הקשיחות? מה קרה לאדישות המזויפת? כל הגשעפט הזה איתכן מביא לי רק סבל וכאב. אולי כי אני כל כך טוב. ובחיים אמרו לי להיות רע, הרבה פעמים. אבל אני פשוט לא מצליח. אני בקושי יכול להגיד לאנשים לא. אז איך לעזאזל אני נותן לעצמי את הזכות להתפלא כששוב הוקסמתי לשווא? אז זהו. זה נגמר. אני מקווה שהתסכול הנוכחי יסתיים מהר, ושהכאב יהיה פחוּת עד כמה שאפשר. אין לי כוח יותר. ניסיתי ולא הצלחתי. הגיע הזמן להרים ידיים. אז נכון, אולי בחרתי לא לפרוש באופן כללי, אבל יש דברים שאתה חייב לדעת מתי לפרוש בהם. אני יותר מידי טוב בשביל זה. ואתן כל-כך רעות. אז אולי אני אנסה לאמץ את גישת ה"אין יותר בחור נחמד", בזמן שאני מוותר עליכן סופית. אולי החיים שלי יהיו קצת יותר מתוקים, עם פורנו ובלי בחורות אמיתיות (שאפשר לגעת בהן), ואני אצליח לתפוס קצת מהאופטימיות שהייתה לי עד לפני כמה חודשים. אז זהו, אני מניח. ראו אותי מחוץ למירוץ. עמיתיי ישמחו לשעוט לכל עבר בכדי להשיג עוד קצת טרף. אני אישאר בפנטזיה שלי, לפחות עד ש, בעולם הדמיוני הזה, מישהי תאהב אותי, תעריך אותי, תרצה אותי, ותהיה רק, בבלעדיות, שלי. פפפף. כן. זה גם הולך לקרות. זה הולך לקרות בדיוק באותו יום שאחמדניג`אד, נסראללה וקים ג`ונג איל ירקדו עם אולמרט, פרץ וליברמן על במות יום העצמאות ברחובות העיר.
זהו. סיימתי איתכן. היה לי מספיק מזה. הגיע הזמן להניף את הדגל הלבן. אני נכנע. אבל בעצם, אף פעם לא באמת התחלתי איתכן. ואם כן, אז סתם ניפנפתן אותי כאילו מינימום הייתי חתיכת קרטון במנגל של יום העצמאות. צחקתן, הסתכלתן לצד השני, המצאתן כל מיני סיפורים על חברים, או פשוט הייתן הכי כנות וחדות, ואמרתן "לא!". כל ניסיון, הכי נואש שיש, לא עבד. כל חיוך, כל מילה יפה, כל מתנה, כל שיחת טלפון או הודעת ס.מ.ס מתוקה, אבל איכשהו אני אף פעם לא יוצא עם היד על העליונה. איכשהו תמיד מגיע הבחור הטוב, או הרע, או המוכשר יותר, החתיך יותר, שמצליח להבקיע, אחרי שאני סללתי את הדרך. זה קרה פעמיים, עד כמה שאני זוכר. אני רק כמו משחק-מקדים. מתבשל והכל, אבל כשמגיע האקשן האמיתי, סוגרים עליי את הדלת ואני נשאר בחוץ, בקור הכלבים, בכדי ללכת הביתה עם דמעות בעיניים. אז לא. זה לא שאני לא הולך לאהוב אתכן יותר. יודע שזה ימשיך לקרות. זה לא שאני לא הולך להימשך אליכן ולהעריך את הנשיות שלכן, מה לעשות, היצרים החייתיים שטמועים בכל גבר לא פסחו עליי. אולי גם זו חלק מהבעיה שאני כרגע נמצא בתוכה. אין לי מושג למה אין לי את זה כל כך הרבה זמן ואז אני מסתבך בזה ונכנס כל-כך עמוק. נותן לעצמי להיקשר אליכן כל-כך, למרות שאני יודע שזה יפגע בי בסוף. זה לא מתאים לי. כל הרגשנות הזו. אני אמנם בחור רך ורגיש, אבל מה קורה לי, לעזאזל? האם זה באמת מה שאני צריך להרגיש עכשיו? מה קרה למסיכת הקשיחות? מה קרה לאדישות המזויפת? כל הגשעפט הזה איתכן מביא לי רק סבל וכאב. אולי כי אני כל כך טוב. ובחיים אמרו לי להיות רע, הרבה פעמים. אבל אני פשוט לא מצליח. אני בקושי יכול להגיד לאנשים לא. אז איך לעזאזל אני נותן לעצמי את הזכות להתפלא כששוב הוקסמתי לשווא? אז זהו. זה נגמר. אני מקווה שהתסכול הנוכחי יסתיים מהר, ושהכאב יהיה פחוּת עד כמה שאפשר. אין לי כוח יותר. ניסיתי ולא הצלחתי. הגיע הזמן להרים ידיים. אז נכון, אולי בחרתי לא לפרוש באופן כללי, אבל יש דברים שאתה חייב לדעת מתי לפרוש בהם. אני יותר מידי טוב בשביל זה. ואתן כל-כך רעות. אז אולי אני אנסה לאמץ את גישת ה"אין יותר בחור נחמד", בזמן שאני מוותר עליכן סופית. אולי החיים שלי יהיו קצת יותר מתוקים, עם פורנו ובלי בחורות אמיתיות (שאפשר לגעת בהן), ואני אצליח לתפוס קצת מהאופטימיות שהייתה לי עד לפני כמה חודשים. אז זהו, אני מניח. ראו אותי מחוץ למירוץ. עמיתיי ישמחו לשעוט לכל עבר בכדי להשיג עוד קצת טרף. אני אישאר בפנטזיה שלי, לפחות עד ש, בעולם הדמיוני הזה, מישהי תאהב אותי, תעריך אותי, תרצה אותי, ותהיה רק, בבלעדיות, שלי. פפפף. כן. זה גם הולך לקרות. זה הולך לקרות בדיוק באותו יום שאחמדניג`אד, נסראללה וקים ג`ונג איל ירקדו עם אולמרט, פרץ וליברמן על במות יום העצמאות ברחובות העיר.