מי מצטרף לשבט האוסטרלי
הכתבה המלאה בהארץ מי צריך מועדוני סווינגרס מאת דאה הדר בתנועת הצופים מתגאים כבר ב-1,000 חניכים בני 35 ומעלה המדריכה בטי רוטנשטרייך (עומדת) וחניכי שכבת הזקנים בשבט שני"ר של צופי רחובות בפעולה. יש בינינו כימיה ממש טובה, הם בראש מעולה צילום: דודו בכר הפתקים כבר גזורים. העטים נחים בקופסה. החניכים יושבים במעגל רחב, נרגשים ומרעישים. בטי המדריכה מחכה לשקט שלא מגיע. "לכל המפריעים והמפריעות", היא מנסה שוב למתן את הפטפטת באולם הפלואורסצנטי של שבט שני"ר של צופי רחובות, בערב יום שלישי לפני שבועיים. היא מסבירה להם שהם הולכים לעשות משוב. "אני לא יודעת אם עשיתם פעם משוב", היא אומרת. "עשינו, עשינו", קוראים החניכים יחדיו, רובם בני 40 עד 60. בטי, בת 22, מחלקת לכולם פתקים ועטים ומסבירה את הפעולה. זה הולך ככה: בטי מעלה נושא, והחניכים, בתגובה, צריכים לרשום משהו על פתק ולמען אותו לאחד מבני השבט. אז הם מתבקשים להעביר את הפתק לבטי, שמעבירה אותו לנמען. "אני הדוור", היא מסבירה. היא חוזרת על ההוראות ומתחילה: "ממה הכי נהניתי בטיול, ואת מי אני רוצה לשתף בהנאה שלי?" "ומה אם לא הייתי בטיול?" שואל אחד החניכים. "מי שלא היה בטיול מקבל עונש", צועק מישהו בתגובה. כרמלה יושבת עם הפתק על ברכיה. הזיכרונות המתוקים הטריים מהטיול לים המלח לפני שבוע וחצי מציפים אותה. המסלולים שעשתה. איך שרה ואכלה סביב המדורה עם כל השבט. איך נרדמה באוהל וקמה בבוקר וקיבלה אקדח מים בצורת פיל והשפריצה טונות מים על חבריה - שהשפריצו עליה בחזרה. איך נהרס לה הפן ואיך כבר בכלל לא היה לה אכפת כי היא צחקה וצחקה, יחד עם כולם. "אם נהניתי מהכל, מה אני כותבת?" שואלת כרמלה את בטי. "אפשר לכתוב יותר מפתק אחד?" שואל יגאל. "יגאל, אל תציץ", קוראת שולמית שיושבת לצדו. "העט שלי לא כותב!" "גם שלי לא!" כולם משרבטים במרץ, משמיעים קריאות "בטי בטי" ומרימים ידיים. המדריכה מתרוצצת בין החניכים, אוספת ומוסרת את הפתקים הקטנים. "הכי נהניתי מהשירה בציבור והשיחות עם הבנים לתוך הלילה", כתב מישהו. "הכי נהניתי מהנסיעה במנהרת הזמן", כתוב על הפתק של עופר, בעלה של נטע, שהיו ביחד בצופים כילדים. בטי מכריזה על הנושא הבא: "תמיד רציתי לתת מחמאה למישהו ולא הספקתי". "בטי שלנו, חולה עליך", כותבת כרמלה. חיותה, שיושבת לצדה, נתקפת עכשיו במחסום כתיבה. "מה אני עושה אם קשה לי לבחור?" היא תוהה בקול רם, "אני לא רוצה להעליב את מי שאני לא כותבת לו פתק".
הכתבה המלאה בהארץ מי צריך מועדוני סווינגרס מאת דאה הדר בתנועת הצופים מתגאים כבר ב-1,000 חניכים בני 35 ומעלה המדריכה בטי רוטנשטרייך (עומדת) וחניכי שכבת הזקנים בשבט שני"ר של צופי רחובות בפעולה. יש בינינו כימיה ממש טובה, הם בראש מעולה צילום: דודו בכר הפתקים כבר גזורים. העטים נחים בקופסה. החניכים יושבים במעגל רחב, נרגשים ומרעישים. בטי המדריכה מחכה לשקט שלא מגיע. "לכל המפריעים והמפריעות", היא מנסה שוב למתן את הפטפטת באולם הפלואורסצנטי של שבט שני"ר של צופי רחובות, בערב יום שלישי לפני שבועיים. היא מסבירה להם שהם הולכים לעשות משוב. "אני לא יודעת אם עשיתם פעם משוב", היא אומרת. "עשינו, עשינו", קוראים החניכים יחדיו, רובם בני 40 עד 60. בטי, בת 22, מחלקת לכולם פתקים ועטים ומסבירה את הפעולה. זה הולך ככה: בטי מעלה נושא, והחניכים, בתגובה, צריכים לרשום משהו על פתק ולמען אותו לאחד מבני השבט. אז הם מתבקשים להעביר את הפתק לבטי, שמעבירה אותו לנמען. "אני הדוור", היא מסבירה. היא חוזרת על ההוראות ומתחילה: "ממה הכי נהניתי בטיול, ואת מי אני רוצה לשתף בהנאה שלי?" "ומה אם לא הייתי בטיול?" שואל אחד החניכים. "מי שלא היה בטיול מקבל עונש", צועק מישהו בתגובה. כרמלה יושבת עם הפתק על ברכיה. הזיכרונות המתוקים הטריים מהטיול לים המלח לפני שבוע וחצי מציפים אותה. המסלולים שעשתה. איך שרה ואכלה סביב המדורה עם כל השבט. איך נרדמה באוהל וקמה בבוקר וקיבלה אקדח מים בצורת פיל והשפריצה טונות מים על חבריה - שהשפריצו עליה בחזרה. איך נהרס לה הפן ואיך כבר בכלל לא היה לה אכפת כי היא צחקה וצחקה, יחד עם כולם. "אם נהניתי מהכל, מה אני כותבת?" שואלת כרמלה את בטי. "אפשר לכתוב יותר מפתק אחד?" שואל יגאל. "יגאל, אל תציץ", קוראת שולמית שיושבת לצדו. "העט שלי לא כותב!" "גם שלי לא!" כולם משרבטים במרץ, משמיעים קריאות "בטי בטי" ומרימים ידיים. המדריכה מתרוצצת בין החניכים, אוספת ומוסרת את הפתקים הקטנים. "הכי נהניתי מהשירה בציבור והשיחות עם הבנים לתוך הלילה", כתב מישהו. "הכי נהניתי מהנסיעה במנהרת הזמן", כתוב על הפתק של עופר, בעלה של נטע, שהיו ביחד בצופים כילדים. בטי מכריזה על הנושא הבא: "תמיד רציתי לתת מחמאה למישהו ולא הספקתי". "בטי שלנו, חולה עליך", כותבת כרמלה. חיותה, שיושבת לצדה, נתקפת עכשיו במחסום כתיבה. "מה אני עושה אם קשה לי לבחור?" היא תוהה בקול רם, "אני לא רוצה להעליב את מי שאני לא כותבת לו פתק".