אוקיי.. הלידה הראשונה בקפלן
אני רושמת לפי סדר כרונולוגי של השתלשלות העניינים ולא לפי סדר החשיבות. כל מה שאני כותבת גם בא היום, במבט של כ- 3 שנים לאחור ומאז החכמנו קצת והגישה (שלי) השתנתה במהלך הזמן הזה... בכל מקרה, בסה"כ - מאוד בגדול הלידה היתה בסדר. כשנכנסתי, כבר בקבלה שאלו אותי אם אני ארצה אפידורל ואמרתי שאני עוד לא יודעת ואודיע להם - לא ניג'סו עם זה וכשהחלטתי לקחת, לאחר מס' שעות, הביאו מרדים עצבני שלא עניין אותו שאני באמצע ציר בדיוק כשהוא הכניס את המחט עם הצינורית לגב שלי. הספקתי להתקלח, להתארגן, מוניטור, מיקרולט - מיני חוקן (לא הכריחו - הם הציעו ואני רציתי) ונכנסתי לחדר לידה. מיד חיברו לאינופזיה שביקשתי לא לחבר
חיברו למוניטור שהתחיל להראות דופק של עובר של 60-80 (נ-מ-ו-ך, חצי ממה שצריך להיות) והתחילה מיני היסטריה סביבי כשלי לא מספרים כלום. כל שניה נכנס מישהו מהצוות, מדד לי את הבטן ושאל מה הגובה שלי (אני גם ככה קטנה והבטן היתה ענקית) - כבר אמרתי לבעלי שאני מפחדת שעוד שניה הם מכניסים אותי לניתוח, למרות שהכל התקדם מעולה (הפתיחה היתה מאוד מהירה, למרות שזו לידה ראשונה עם אפידורל והכל). טוב, אז חיברו אותי למסכת חמצן, בגלל הדופק הנמוך, כמובן שאינפוזיות, מוניטור קבוע וגם לדן חיברו אלקטרודה לראש לניטור ישיר ברגע שראו את קצה קצהו של הראש (חור קטן שנשאר על הראש שלו למשך חודשיים אח"כ לפחות). הייתי מחוברת למליון חוטים, כמובן מרותקת למיטה, למרות בקשתי לשנות תנוחה כדי להמנע מקרעים / חתכים. אמרו לי שבגלל שלקחתי אפידורל אז זהו, אין לי אפשרות לזוז - אפילו לא הסכימו להושיב את המיטה (שמתכווננת למליון זויות בחדר לידה) - מה שלא חשבתי עליו קודם לכן, כמובן, כשביקשתי את האפידורל. כשהגיע שלב הלחיצות היה לי הרבה כח ללחוץ ואת האמת לא התעייפתי כמעט בכלל - רציתי רק לראות אותו בחוץ ובקטע הזה המילדת כל פעם ניסתה לשכנע אותי לנוח. מה לנוח? מי לנוח? באתי לבית הבראה??? מצד אחד סופרים לי שעות עד שאני "חייבת" ללדת כבר ( המיילדת אמרה לי מרגע פתיחה מלאה או מרגע צירי הלחץ אני כבר לא זוכרת ש"יש לי 3 שעות". אני הייתי בטוחה שאם לא - ניתוח אבל אף אחד לא אמר את זה מפורשות) ומצד שני משכנעים אותי לנוח ולא ללחוץ כל כך הרבה ש"ישאר לי כח" למה בדיוק אני צריכה לשמור כוחות? תביאו ללדת כבר ומהר!!! עד היום לא הבנתי את ה"דו פרצופיות" הזו. ברור שילדתי הרבה לפני כן, והמיילדת אפילו התפעלה כמה לחצתי יפה ויעיל, והכל התקדם יפה ומהר, שוב, יחסית ללידה ראשונה עם אפידורל (סה"כ הייתי שעתיים בקבלה ובחדר לידה 4.5 שעות עד שהוא יצא, לא נתקענו בשום שלב). בכל אופן לקראת סוף הלידה, כשאני מתעקשת ללחוץ והיא מתעקשת שאני אנוח ואשמור כוחות, הדופק שלו כבר היה בלתי אפשרי (לכיוון הנמוך) ומאחר ונגמרו כל הלידות האחרות כל הצוות - שתיים - שלוש מיילדות ושני רופאים היו אצלי בחדר. מישהו פתאם הציע להביא מוניטור אחר והפלא ופלא - כל הבעיה היתה במוניטור!!!!!!! לקח גדול להבא - לא לאפשר ניטור רציף אלא רק לסירוגין ואם יש בעיה - ישר לבקש "חוו"ד שניה" ממוניטור אחר! כל הלחץ הזה, מסיכות החמצן, הריתוק לצד שמאל כל שניה וכל האינפוזיות והבלגן היה כמעט לחינם! אבל זה עוד כלום... אח"כ ברגע שכבר ילדתי את הראש המיילדת, למרות בקשות חוזרות ונשנות שלי מההתחלה, ולמרות בקשתי המפורשת באותו הרגע כשהיא הודיעה לי שהיא גוזרת אותי "ליתר בטחון" לא לגזור - גזרה. וגזרה עם כל הלב. אח"כ שאלתי כמה פעמים את הרופאה שתפרה (במשך שלושת רבעי שעה!) כמה תפרים זה ולמה היא חייבת להכאיב לי כלכך (האפידורל בדיוק פג ולא נתנו לי זריקה אחרת, למיטב שכרוני) - אין תשובה. שאלתי שוב - והיא שוב לא מגיבה, או מתחמקת
. התפרים מאוד הכאיבו לי גם ברגע שהיא תפרה אותם בחדר לידה וגם במשך כל השבוע שאחרי הלידה (המצב רק הלך והחמיר, עד שחזרתי שבוע אחרי הלידה למיון נשים שם הוציאו לי את התפרים ידנית כי הם לא נמסו והאזור כבר התנפח והזדהם - גם זה ללא אלחוש... כמה צעקתי מכאבים.... כל מה שלא צעקתי בלידה צעקתי שם). אני לא אלאה אותך בסיפור התפרים שלי אבל עד היום אני סובלת מהם - שלוש שנים אחרי. ואין כלכך מה לעשות, תאמיני לי שבדקתי. מה שהרגיז הוא שאף אחת מהאחיות במחלקה לא מאמינה לך שאת סובלת קצת יותר מהממוצע כי רוב הנשים יומיים אחרי לידה עם תפרים כבר יכולות לנוע בצורה די נורמלית, זה מתחיל קצת להשתפר וזה היה נראה להן שם פינוק יתר שלי ותו לא (נשבעת שלא).
