מי אמר?
מי אמר למי ומתי? (גזור ושמור). חברים נכבדים, מאחר שהירקון זורם ונשפך לים, ולא רק הוא - כל הנחלים זורמים לים. המים שוצפים וזורמים, הרבה מלל נשפך, וכולו נשפך אל - ונשכח בתוך - אוקיאנוס המלל החברתי שלנו, התנדבתי כאן הערב לעשות קצת סדר בבלגן. הנה אנסה לרכז כאן בראשי פרקים מספר נקודות שאני אומר אותם היום, כדי שנוכל לבחון אותם בפרספקטיבה היסטורית בעתיד. בעוד מספר שנים נבוא ונשאל: מי אמר כבר לפני זמן רב ש . . . וכולם התייחסו אליו כהוזה, קיצוני, מתלהם, מוזר, לא רלוונטי, וכיוצא בהללו . . . ניגש מיד למלאכה. ובכן, מי אמר ש . . . פוליטיקה ====== מעולם לא היתה תפיסה אווילית יותר בהיסטוריה האנושית (ואשר הוסברה בצורה אינטיליגנטית יותר) - השמאל הישראלי. (הדבר כמובן מחייב הסבר: בקרב השמאל יש אינטלקטואלים רבים, שחכמתם איננה מוטלת בספק. הבעיה היא שהבסיס שלהם, האקסיומה, תפיסת היסוד שלהם שגויה. לכן כל האידאולוגיה המתוחכמת שהם בנו על הבסיס השגוי - פשוט אין לה שום קשר אל המציאות). לשמאל הישראלי יש מאפיינים של דת (או כת): היא איננה רציונאלית אלא מבוססת על אמונות ותקוות. התפיסה השמאלנית נמצאת במוחו של השמאלן ברמה הרגשית ביותר, ברמת התת מודע, ברמת מבנה האישיות. השמאלן מאמין שהוא אדם נבון ומוסרי והדבר מעניק לו תחושת התעלות מעל האחרים. האסטרגיה הביטחונית של השמאל היא כניעה. אם רק מחפשים את המכנה המשותף לכל מאמצי השכנוע של השמאל, הרי שממש לא קשה לזהות את המטרה המשותפת: כל חיצי מאבקו של השמאל מיועדים כלפי מטרה אחת חד משמעית וברורה: כניעה לאויב. השמאל חדור אימה מכוחו של העולם הערבי, משוכנע שאין באפשרותנו לנצחו, משוכנע שבאלימות בסופו של דבר תמיד ידו של הערבי תגבר, ולכן אין מנוס אלא להכנע להם. למען הגשמת מטרה זו הוא מתגייס בכל ליבו ומאודו, ואינו בוחל בשום אמצעי כולל הצגה הפוכה לחלוטין של המציאות: אנחנו החזקים, אנחנו הבלתי מוסריים, הם הצודקים . . . וכו´. כאמור, השמאל יודע טוב מאוד שהאויב הוא הצד החזק באמת (וזוהי בדיוק הסיבה האמיתית שמסתתרת מאחורי תשוקת הכניעה שלו, שהיא בלתי ניתנת לכיבוש). פעולתו ומאבקו של השמאל למען כניעתנו, הוא מאבק מתוחכם ונבזי - משום שהשמאל איננו מודה בכך. השמאל מסתיר את חלומו הרטוב: כניעתנו, וזורק אל הדיון הציבורי "פצצות עשן". כך הדיון הציבורי נסוב תמיד סביב הטיעון התורן שמעלה השמאל, ולעולם אינו מגיע אל לב ליבו של הויכוח: האם כדאי לנו לנצח או להכנע. מאחר שהשמאל מסתיר את מטרתו האמיתית (הכניעה), כך הוא מאפשר לעצמו להמנע מלהדרש בעצמו לשאלה האם בכלל כדאי לנו להכנע? האם כניעתנו אכן תוביל לפיוס האויב או לתיאבון גדול יותר להשמידנו? כך השמאל מצליח "לעבוד" על עצמו, ואף להאמין לשקר שלו עצמו . . . הרעיון המרכזי כאן הוא טמינת הראש בחול, בריחה משאלות קשות, ודבקות באמונה ובתקווה מיסטית. מאחר שהאמונה בצדקת דרכו הוטמעה עמוק לתוך אישיותו של השמאלן "הכבד", הרי ששום עובדה מציאותית איננה יכולה לגרום לו להתפכח. כך קורה שבשעה שכל העולם, כולל בוש, כולל ברק ופרקש מגיעים למסקנה שערפאת מעולם לא התכוון להגיע לשלום (ותהליך ההתפכחות מצליח לצרף אליו אפילו את עירית לינור), השמאל שחיבר את עצמו אל ערפאת כתאומים סיאמיים, מתקשה לחדול ממאבקו למען השארת ערפאת רלוונטי (שהרי זהו גם מאבק על עצם קיומו של השמאל עצמו). ולא - אין זהו האבסורד הגדול ביותר . . . השמאל גורם נזק אדיר לאינטרס הישראלי: 1) השמאל (חד משמעית) מעודד את הטרור: השמאל נותן לאויב תחושה שיש סיכוי להצלחת מאבקו - משום שהשמאל הישראלי בכבודו ובעצמו מתנדב להתגייס למאבק למען שבירתו וכניעתו של הציבור הישראלי. 2) השמאל מונע את אחדות העם (גורם שהוא מספר אחד בכח העמידה). 3) השמאל מכשיל את ההסברה: בלתי אפשרי להסביר את צדקתך בעולם, אם אתה עצמך משוכנע שהאויב צודק . . . צריך להבהיר חד משמעית: כשמדברים על "כושר העמידה של הציבור הישראלי" לא מדברים על הציבור השמאלני. כושר העמידה היחידי שמפגין הציבור השמאלני הוא הכושר לעמוד עם ידיים מורמות בהתמדה "ראויה להערכה" . . . לא נוכל להניח לשמאל בטרם נציין עוד שני אלמנטים מרכזיים המאפיינים אותו ככת דתית: 1) חוסר גבולות. לשמאל אין קווים אדומים. הוא משוכנע בדבקות בצדקת דרכו ושום עובדה שתתרחש במציאות לא תוכל לבלבל אותו. באירוניה ניתן לתאר זאת כך: גם אם הערבים יזרקו אותנו לים השמאל יתפוס איזה קרש צף, יאחז בו בחזקה ויזעק בתדהמה: אבל השולחן, איפה שולחן הדיונים . . . 2) טרור רוחני: השמאל, כמו כל דת, עוסק בכפיה דתית. מאחר שהשמאל שולט באליטות בארצנו, יש לו שליטה בהלך הרוח הכללי (בתפיסות, בנורמות). הוא מנצל את מעמדו זה כדי לעסוק בשטיפת מוח נורמטיבית בלתי פוסקת, ובהשתתת אווירה של פחד ואימה על כל מי שמעז להשמיע בפומבי דעות ימניות. (כך הודו שחשו נעמי שמר ואריאל זילבר, וכך באשר לרצח האופי שנעשה לביבי ולשרון). השמאל אף הגדיל לעשות וביצע את מה שלא נעשה מאז משפט דרייפוס: ההיסטוריון ד"ר אורי מילשטיין פוטר ממשרתו אך ורק בשל דעותיו !!! . . . על השתתת דרך חשיבה רופסת של "הבנה" וסלחנות לאויב הברברי לא נרחיב כאן. אחדות בעם לא תגיע על ידי אהבה (גדולה ככל שתהא) בין ימין ושמאל. אחדות תגיע רק אם תהיה הסכמה ציבורית על האידאולוגיה הנכונה. מאחר שאידאולוגיית השמאל כבר מחרחרת את חרחורי גסיסתה האחרונים על ערש דווי יש לעשות את כל המאמצים כדי למהר ולהמיתה (מתוך רחמים כמובן) ולשלוח אותה אל פנטיאון המוזיאונים לענייני חלם. שומה עלינו לקרוא לחברי כת השמאל, לשכנעם להתפכח במהרה, ולאמצם מיד אל חיקינו ברגע שיעשו כן. ככל שיתעכבו בושתם אך תהא גדולה יותר. הדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא חשבון נפש ציבורי בשאלה: "הסכם אוסלו - איפה טעינו"? האם הסכם אוסלו היה הונאה (מצד האויב)? ומחדל (מצידנו)? האם (שוב) היינו שבויים בקונספציות? אל תתנו לתקשורת לחמוק מעריכת חשבון הנפש החשוב הזה, כי בנפשנו הדבר. ==== מן ההיבט הכללי יותר: המלחמה היא לא מאבק לגיטימי של "עם כבוש" ומסכן למען "שחרורו", אלא מאבק של האיסלאם כנגד תרבות המערב. האיסלאם הוא "הרייך הרביעי" המעוניין להשתלט על העולם. האיסלאם היא תרבות של שנאה. האיסלאם עורך מלחמה סוציולגית מתוחכמת בה הוא תמיד משאיר למישהו פתח לתקווה כדי שיסייע לו בשלב כלשהו של המלחמה. כך השמאל מתפתה להקריב את המתנחלים (מתוך תקווה שעליהם האויב ירחם), וכך אירופה מתפתה להקריב את ישראל (מאותה סיבה) . . . זה לא יעזור לאף אחד מהם. עד שהאיסלאם לא יובס לחלוטין ולא יבין שאין לו סיכוי לנצח את תרבות המערב, המלחמה תמשך. כנראה שלא יהיה מנוס מנשק גרעיני על בירות איסלאמיות כמו מכה ומדינה. הסיסמא היא: "זה הזמן לפצצות מימן". ככל שנבין זאת מהר יותר, כך מחיר המלחמה יהיה קטן יותר. בעתיד הקרוב עוד צפויים קורבנות רבים בסדר גודל שטרם היכרנו. וכנראה גם לא נכיר (כי יש סיכוי טוב שגם אנחנו נהיה ביניהם . . .) חברה ==== נורמות - יש דבר כזה. חברה זה נורמות, נורמות זה חברה. חד חד ערכית ועל. החברה המודרנית איננה מודעת לנורמות ואיננה עוסקת בהם לחלוטין. אפילו גוף כמו התנועה לאיכות השלטון, עוסק במקרי שחיתות פרטיים ואינו מעלה על דעתו לעסוק בנושא שלשמו הוא הוקם: "איכות השלטון". איכות השלטון היא כולה נורמות, תרבות, מערכת. בכל החברה המודרנית אין ולו גוף אחד ויחיד העוסק או אפילו נוגע ב"תרבות השלטון" (למשל: בהיבט המערכתי של השחיתות). די בדיון אחד בתקשורת בנושא, כדי להעלותו למודעות. הגופים האחראיים למודעות הציבורית (למשל התקשורת) חשים בכך ונאבקים בכל כוחם כדי להמנע מדיון שכזה (שלי יחימוביץ´ הגדילה לעשות ואף קראה לכך "קשר האליטות"). הציבור הוא עדר ולכן איננו מעלה על דעתו לערער על קביעתם. אני קובע חד משמעית: דיון בנושא "תרבות השלטון בישראל" מעולם לא היה על סדר היום הציבורי, וכנראה לעולם לא יהיה (ללא לחץ ודרישה ציבורית). אם מישהו רוצה לשוחח איתי, אפשר למצוא אותי בפורום איכות השלטון בווינט.
מי אמר למי ומתי? (גזור ושמור). חברים נכבדים, מאחר שהירקון זורם ונשפך לים, ולא רק הוא - כל הנחלים זורמים לים. המים שוצפים וזורמים, הרבה מלל נשפך, וכולו נשפך אל - ונשכח בתוך - אוקיאנוס המלל החברתי שלנו, התנדבתי כאן הערב לעשות קצת סדר בבלגן. הנה אנסה לרכז כאן בראשי פרקים מספר נקודות שאני אומר אותם היום, כדי שנוכל לבחון אותם בפרספקטיבה היסטורית בעתיד. בעוד מספר שנים נבוא ונשאל: מי אמר כבר לפני זמן רב ש . . . וכולם התייחסו אליו כהוזה, קיצוני, מתלהם, מוזר, לא רלוונטי, וכיוצא בהללו . . . ניגש מיד למלאכה. ובכן, מי אמר ש . . . פוליטיקה ====== מעולם לא היתה תפיסה אווילית יותר בהיסטוריה האנושית (ואשר הוסברה בצורה אינטיליגנטית יותר) - השמאל הישראלי. (הדבר כמובן מחייב הסבר: בקרב השמאל יש אינטלקטואלים רבים, שחכמתם איננה מוטלת בספק. הבעיה היא שהבסיס שלהם, האקסיומה, תפיסת היסוד שלהם שגויה. לכן כל האידאולוגיה המתוחכמת שהם בנו על הבסיס השגוי - פשוט אין לה שום קשר אל המציאות). לשמאל הישראלי יש מאפיינים של דת (או כת): היא איננה רציונאלית אלא מבוססת על אמונות ותקוות. התפיסה השמאלנית נמצאת במוחו של השמאלן ברמה הרגשית ביותר, ברמת התת מודע, ברמת מבנה האישיות. השמאלן מאמין שהוא אדם נבון ומוסרי והדבר מעניק לו תחושת התעלות מעל האחרים. האסטרגיה הביטחונית של השמאל היא כניעה. אם רק מחפשים את המכנה המשותף לכל מאמצי השכנוע של השמאל, הרי שממש לא קשה לזהות את המטרה המשותפת: כל חיצי מאבקו של השמאל מיועדים כלפי מטרה אחת חד משמעית וברורה: כניעה לאויב. השמאל חדור אימה מכוחו של העולם הערבי, משוכנע שאין באפשרותנו לנצחו, משוכנע שבאלימות בסופו של דבר תמיד ידו של הערבי תגבר, ולכן אין מנוס אלא להכנע להם. למען הגשמת מטרה זו הוא מתגייס בכל ליבו ומאודו, ואינו בוחל בשום אמצעי כולל הצגה הפוכה לחלוטין של המציאות: אנחנו החזקים, אנחנו הבלתי מוסריים, הם הצודקים . . . וכו´. כאמור, השמאל יודע טוב מאוד שהאויב הוא הצד החזק באמת (וזוהי בדיוק הסיבה האמיתית שמסתתרת מאחורי תשוקת הכניעה שלו, שהיא בלתי ניתנת לכיבוש). פעולתו ומאבקו של השמאל למען כניעתנו, הוא מאבק מתוחכם ונבזי - משום שהשמאל איננו מודה בכך. השמאל מסתיר את חלומו הרטוב: כניעתנו, וזורק אל הדיון הציבורי "פצצות עשן". כך הדיון הציבורי נסוב תמיד סביב הטיעון התורן שמעלה השמאל, ולעולם אינו מגיע אל לב ליבו של הויכוח: האם כדאי לנו לנצח או להכנע. מאחר שהשמאל מסתיר את מטרתו האמיתית (הכניעה), כך הוא מאפשר לעצמו להמנע מלהדרש בעצמו לשאלה האם בכלל כדאי לנו להכנע? האם כניעתנו אכן תוביל לפיוס האויב או לתיאבון גדול יותר להשמידנו? כך השמאל מצליח "לעבוד" על עצמו, ואף להאמין לשקר שלו עצמו . . . הרעיון המרכזי כאן הוא טמינת הראש בחול, בריחה משאלות קשות, ודבקות באמונה ובתקווה מיסטית. מאחר שהאמונה בצדקת דרכו הוטמעה עמוק לתוך אישיותו של השמאלן "הכבד", הרי ששום עובדה מציאותית איננה יכולה לגרום לו להתפכח. כך קורה שבשעה שכל העולם, כולל בוש, כולל ברק ופרקש מגיעים למסקנה שערפאת מעולם לא התכוון להגיע לשלום (ותהליך ההתפכחות מצליח לצרף אליו אפילו את עירית לינור), השמאל שחיבר את עצמו אל ערפאת כתאומים סיאמיים, מתקשה לחדול ממאבקו למען השארת ערפאת רלוונטי (שהרי זהו גם מאבק על עצם קיומו של השמאל עצמו). ולא - אין זהו האבסורד הגדול ביותר . . . השמאל גורם נזק אדיר לאינטרס הישראלי: 1) השמאל (חד משמעית) מעודד את הטרור: השמאל נותן לאויב תחושה שיש סיכוי להצלחת מאבקו - משום שהשמאל הישראלי בכבודו ובעצמו מתנדב להתגייס למאבק למען שבירתו וכניעתו של הציבור הישראלי. 2) השמאל מונע את אחדות העם (גורם שהוא מספר אחד בכח העמידה). 3) השמאל מכשיל את ההסברה: בלתי אפשרי להסביר את צדקתך בעולם, אם אתה עצמך משוכנע שהאויב צודק . . . צריך להבהיר חד משמעית: כשמדברים על "כושר העמידה של הציבור הישראלי" לא מדברים על הציבור השמאלני. כושר העמידה היחידי שמפגין הציבור השמאלני הוא הכושר לעמוד עם ידיים מורמות בהתמדה "ראויה להערכה" . . . לא נוכל להניח לשמאל בטרם נציין עוד שני אלמנטים מרכזיים המאפיינים אותו ככת דתית: 1) חוסר גבולות. לשמאל אין קווים אדומים. הוא משוכנע בדבקות בצדקת דרכו ושום עובדה שתתרחש במציאות לא תוכל לבלבל אותו. באירוניה ניתן לתאר זאת כך: גם אם הערבים יזרקו אותנו לים השמאל יתפוס איזה קרש צף, יאחז בו בחזקה ויזעק בתדהמה: אבל השולחן, איפה שולחן הדיונים . . . 2) טרור רוחני: השמאל, כמו כל דת, עוסק בכפיה דתית. מאחר שהשמאל שולט באליטות בארצנו, יש לו שליטה בהלך הרוח הכללי (בתפיסות, בנורמות). הוא מנצל את מעמדו זה כדי לעסוק בשטיפת מוח נורמטיבית בלתי פוסקת, ובהשתתת אווירה של פחד ואימה על כל מי שמעז להשמיע בפומבי דעות ימניות. (כך הודו שחשו נעמי שמר ואריאל זילבר, וכך באשר לרצח האופי שנעשה לביבי ולשרון). השמאל אף הגדיל לעשות וביצע את מה שלא נעשה מאז משפט דרייפוס: ההיסטוריון ד"ר אורי מילשטיין פוטר ממשרתו אך ורק בשל דעותיו !!! . . . על השתתת דרך חשיבה רופסת של "הבנה" וסלחנות לאויב הברברי לא נרחיב כאן. אחדות בעם לא תגיע על ידי אהבה (גדולה ככל שתהא) בין ימין ושמאל. אחדות תגיע רק אם תהיה הסכמה ציבורית על האידאולוגיה הנכונה. מאחר שאידאולוגיית השמאל כבר מחרחרת את חרחורי גסיסתה האחרונים על ערש דווי יש לעשות את כל המאמצים כדי למהר ולהמיתה (מתוך רחמים כמובן) ולשלוח אותה אל פנטיאון המוזיאונים לענייני חלם. שומה עלינו לקרוא לחברי כת השמאל, לשכנעם להתפכח במהרה, ולאמצם מיד אל חיקינו ברגע שיעשו כן. ככל שיתעכבו בושתם אך תהא גדולה יותר. הדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא חשבון נפש ציבורי בשאלה: "הסכם אוסלו - איפה טעינו"? האם הסכם אוסלו היה הונאה (מצד האויב)? ומחדל (מצידנו)? האם (שוב) היינו שבויים בקונספציות? אל תתנו לתקשורת לחמוק מעריכת חשבון הנפש החשוב הזה, כי בנפשנו הדבר. ==== מן ההיבט הכללי יותר: המלחמה היא לא מאבק לגיטימי של "עם כבוש" ומסכן למען "שחרורו", אלא מאבק של האיסלאם כנגד תרבות המערב. האיסלאם הוא "הרייך הרביעי" המעוניין להשתלט על העולם. האיסלאם היא תרבות של שנאה. האיסלאם עורך מלחמה סוציולגית מתוחכמת בה הוא תמיד משאיר למישהו פתח לתקווה כדי שיסייע לו בשלב כלשהו של המלחמה. כך השמאל מתפתה להקריב את המתנחלים (מתוך תקווה שעליהם האויב ירחם), וכך אירופה מתפתה להקריב את ישראל (מאותה סיבה) . . . זה לא יעזור לאף אחד מהם. עד שהאיסלאם לא יובס לחלוטין ולא יבין שאין לו סיכוי לנצח את תרבות המערב, המלחמה תמשך. כנראה שלא יהיה מנוס מנשק גרעיני על בירות איסלאמיות כמו מכה ומדינה. הסיסמא היא: "זה הזמן לפצצות מימן". ככל שנבין זאת מהר יותר, כך מחיר המלחמה יהיה קטן יותר. בעתיד הקרוב עוד צפויים קורבנות רבים בסדר גודל שטרם היכרנו. וכנראה גם לא נכיר (כי יש סיכוי טוב שגם אנחנו נהיה ביניהם . . .) חברה ==== נורמות - יש דבר כזה. חברה זה נורמות, נורמות זה חברה. חד חד ערכית ועל. החברה המודרנית איננה מודעת לנורמות ואיננה עוסקת בהם לחלוטין. אפילו גוף כמו התנועה לאיכות השלטון, עוסק במקרי שחיתות פרטיים ואינו מעלה על דעתו לעסוק בנושא שלשמו הוא הוקם: "איכות השלטון". איכות השלטון היא כולה נורמות, תרבות, מערכת. בכל החברה המודרנית אין ולו גוף אחד ויחיד העוסק או אפילו נוגע ב"תרבות השלטון" (למשל: בהיבט המערכתי של השחיתות). די בדיון אחד בתקשורת בנושא, כדי להעלותו למודעות. הגופים האחראיים למודעות הציבורית (למשל התקשורת) חשים בכך ונאבקים בכל כוחם כדי להמנע מדיון שכזה (שלי יחימוביץ´ הגדילה לעשות ואף קראה לכך "קשר האליטות"). הציבור הוא עדר ולכן איננו מעלה על דעתו לערער על קביעתם. אני קובע חד משמעית: דיון בנושא "תרבות השלטון בישראל" מעולם לא היה על סדר היום הציבורי, וכנראה לעולם לא יהיה (ללא לחץ ודרישה ציבורית). אם מישהו רוצה לשוחח איתי, אפשר למצוא אותי בפורום איכות השלטון בווינט.