מישהו!!!
אני סתם מרגיש צורך להוציא בצורה כלשהי כמה דברים וחשבתי שאולי זה המקום היחיד שאני גם יכול לקבל איזה מילת עידוד. אני בן 19, הייתי אמור להתגייס לפני תשעה חודשים, ביקשתי לדחות את הגיוס בחודש וחצי כדי שתהיה לי אפשרות להתקבל למשהו שנורא רציתי. לא תיארתי לעצמי לאן זה יתגלגל. במשך החודש הבא הייתי בקשר עם בנאדם ששימש כמין איש קשר בין מתגייסים לצבא. הוא אמר שהוא סידר הכל אבל כשהגענו לשבועעים לפני ועדיין אין לי צו ביד הבנתי שמשהו קורה. התקשרתי, הוא אמר שזה לא הסתדר ואם אני רוצה הוא יכול לסדר לי משהו דומה חודש וחצי מאוחר יותר.... אמרתי בסדר, כל החברים ששאלו קיבלו תשובה, התחלנו ממש להכנס לזה, לדבר על הצבא, להתכונן, לחשוב מה יהיה. הגיע התאריך, טלפון, הוא מודיע שלמרות שהבטיח, הוא ניסה, אבל אין מקום. ואם אני רוצה הוא יכול לסדר לי את מה שאני רוצה, אבל בדחייה הפעם של כמה חודשים (עד לימים האלה). הפעם זה כבר היה לחכות משהו כמו 3-4 חודשים, כשכל החברים שלי התגייסו, ופתאום הרגשתי כזאת בדידות. כולם התגייסו לפני חצי שנה, ארבעה חודשים....מגיעים בסופשים מדברים, מה היה, מה קרה, על החברים החדשים. הרגשתי די מנותק. הפעם, התאריך ה"חדש" די הסתדבר דווקא, הכל הלך טוב.... התאריך הוא ממש בימים הללו... התחלתי שוב להרגיש את האווירה המיוחד הזו שיש לפני...כל מי ששאל כבר ידע, שוב, אני הולך, לאן, מתי.. הכל בסדר.... התכוננתי, התרגשתי, שכחתי מכל הרע שהיה בחודשים האלה....איכשהו שיכנעתי את עצמי, שלמרות האיחור ביחס לחברים או אקס חברים, והלבד, אני עדיין מתגייס באותה השנה... שיכנעתי את עצמי שזה בסדר, יכול היה להיות הרבה יותר גרוע. כל יום שחלף יותר התרגשתי, כל מכר שראה אותי שאל על הגיוס. מה יהיה, איך אני מרגיש ("עוד מעט מתגייסים הא?"). עד שבום. פיצוץ. בעיה רפואית. הדוקטור אומר לי שאם אני רוצה לטפל בה, צריך ניתוח, אם אני רוצה ניתוח (וצריך כמובן..), אני נדרש ל- 4 חודשי החלמה. זה קרה השבוע. קרוב כל כך לגיוס. שוב פעם כשכבר חשבתי שהכל מסתדר, נופל משהו. זה עוד נורא טרי וחדש לי, ברגע ששמעתי אותו אומר את המילים הללו, הכל שחור. הייתי אצלו חצי שעה לפחות וכשיצאתי, חוץ מהמילים הללו לא הצלחתי לזכור כלום. ראיתי שחור, הכל התנפץ לי בפנים. דיכאון. אני לא יודע איך אני יוצא מזה. אני אפילו לא יודע מה גורם לזה. הניתוח, הריחוק מהחברים, ההתנתקות, איך אני עכשיו מספר לכולם ששוב פעם יש דחיה (יתחילו להסתכל עלי כבדיחה, יגידו זה רציני - רציתי להוכיח את עצמי במשהו!), זה שאני מתגייס שנה אחרי כולם ובעצם, יחד עם חברה שקטנים ממני בשנה, איך אני שוב פעם עובר חודשים ארוכים כאלה ממש לבד, בלי שום דבר לעשות. איך אני מסתכל לאנשים בעיניים... להורים שלי שהתרגלו להתגאות בי, בחברים שלי שכל הזמן שאלו, ושוב פעם דחיה. זה החזיר אותי לימים הכי רעים ואומללים בחיים שלי. אני מרגיש איום, כל העולם התנפץ לי לרסיסים, הכל שחור, הכל פסימי, הכל פתאום נראה לי כל כך לא חשוב. במשך חודשים חשבתי על צבא, חלמתי, דימיינתי, ואז דחייה, ושוב... חשבתי שזה יהיה חלק הכי מרגש בחיים שלי.....וזה ממש הופך לבדיחה רעה שהרסה לי את כל הטוב שעוד היה בי. זה כל כך קשה לי, כל כך כבד עלי!! אולי כ חסרה לי איזו פרספקטיבה לחיים. אבל האופי הדפוק שלי שוב תוקע אותי.
אני סתם מרגיש צורך להוציא בצורה כלשהי כמה דברים וחשבתי שאולי זה המקום היחיד שאני גם יכול לקבל איזה מילת עידוד. אני בן 19, הייתי אמור להתגייס לפני תשעה חודשים, ביקשתי לדחות את הגיוס בחודש וחצי כדי שתהיה לי אפשרות להתקבל למשהו שנורא רציתי. לא תיארתי לעצמי לאן זה יתגלגל. במשך החודש הבא הייתי בקשר עם בנאדם ששימש כמין איש קשר בין מתגייסים לצבא. הוא אמר שהוא סידר הכל אבל כשהגענו לשבועעים לפני ועדיין אין לי צו ביד הבנתי שמשהו קורה. התקשרתי, הוא אמר שזה לא הסתדר ואם אני רוצה הוא יכול לסדר לי משהו דומה חודש וחצי מאוחר יותר.... אמרתי בסדר, כל החברים ששאלו קיבלו תשובה, התחלנו ממש להכנס לזה, לדבר על הצבא, להתכונן, לחשוב מה יהיה. הגיע התאריך, טלפון, הוא מודיע שלמרות שהבטיח, הוא ניסה, אבל אין מקום. ואם אני רוצה הוא יכול לסדר לי את מה שאני רוצה, אבל בדחייה הפעם של כמה חודשים (עד לימים האלה). הפעם זה כבר היה לחכות משהו כמו 3-4 חודשים, כשכל החברים שלי התגייסו, ופתאום הרגשתי כזאת בדידות. כולם התגייסו לפני חצי שנה, ארבעה חודשים....מגיעים בסופשים מדברים, מה היה, מה קרה, על החברים החדשים. הרגשתי די מנותק. הפעם, התאריך ה"חדש" די הסתדבר דווקא, הכל הלך טוב.... התאריך הוא ממש בימים הללו... התחלתי שוב להרגיש את האווירה המיוחד הזו שיש לפני...כל מי ששאל כבר ידע, שוב, אני הולך, לאן, מתי.. הכל בסדר.... התכוננתי, התרגשתי, שכחתי מכל הרע שהיה בחודשים האלה....איכשהו שיכנעתי את עצמי, שלמרות האיחור ביחס לחברים או אקס חברים, והלבד, אני עדיין מתגייס באותה השנה... שיכנעתי את עצמי שזה בסדר, יכול היה להיות הרבה יותר גרוע. כל יום שחלף יותר התרגשתי, כל מכר שראה אותי שאל על הגיוס. מה יהיה, איך אני מרגיש ("עוד מעט מתגייסים הא?"). עד שבום. פיצוץ. בעיה רפואית. הדוקטור אומר לי שאם אני רוצה לטפל בה, צריך ניתוח, אם אני רוצה ניתוח (וצריך כמובן..), אני נדרש ל- 4 חודשי החלמה. זה קרה השבוע. קרוב כל כך לגיוס. שוב פעם כשכבר חשבתי שהכל מסתדר, נופל משהו. זה עוד נורא טרי וחדש לי, ברגע ששמעתי אותו אומר את המילים הללו, הכל שחור. הייתי אצלו חצי שעה לפחות וכשיצאתי, חוץ מהמילים הללו לא הצלחתי לזכור כלום. ראיתי שחור, הכל התנפץ לי בפנים. דיכאון. אני לא יודע איך אני יוצא מזה. אני אפילו לא יודע מה גורם לזה. הניתוח, הריחוק מהחברים, ההתנתקות, איך אני עכשיו מספר לכולם ששוב פעם יש דחיה (יתחילו להסתכל עלי כבדיחה, יגידו זה רציני - רציתי להוכיח את עצמי במשהו!), זה שאני מתגייס שנה אחרי כולם ובעצם, יחד עם חברה שקטנים ממני בשנה, איך אני שוב פעם עובר חודשים ארוכים כאלה ממש לבד, בלי שום דבר לעשות. איך אני מסתכל לאנשים בעיניים... להורים שלי שהתרגלו להתגאות בי, בחברים שלי שכל הזמן שאלו, ושוב פעם דחיה. זה החזיר אותי לימים הכי רעים ואומללים בחיים שלי. אני מרגיש איום, כל העולם התנפץ לי לרסיסים, הכל שחור, הכל פסימי, הכל פתאום נראה לי כל כך לא חשוב. במשך חודשים חשבתי על צבא, חלמתי, דימיינתי, ואז דחייה, ושוב... חשבתי שזה יהיה חלק הכי מרגש בחיים שלי.....וזה ממש הופך לבדיחה רעה שהרסה לי את כל הטוב שעוד היה בי. זה כל כך קשה לי, כל כך כבד עלי!! אולי כ חסרה לי איזו פרספקטיבה לחיים. אבל האופי הדפוק שלי שוב תוקע אותי.
