מישהו מוכן לאהוב אותי???
שלום, שמי סופי. הרבה מתחילת חיי אני לא זוכרת. אני לא מאמינה שזה קשור לגילי (אני כבר חתולה בוגרת), אלא פשוט רצון עז לשכוח חלקים כואבים מהעבר. אני לא זוכרת איפה נולדתי... האם הייתי פעם אצל משפחה אוהבת... ואיך הגעתי להסתובב אבודה ברחובות רמת גן. אבל הכל השתנה כשיום אחד, לפני כשנה, מתנדבת בעמותה למען החתול, סיגלית, ראתה אותי מסתובבת בין הבתים ומחפשת אוכל. סיגלית, שהתפעלה מיופיי ומאצילותי, קראה לי "המלכה סופי". כיוון שהייתי מלכה מדובללת שיער ומלאת רסטות, וסיגלית חששה לחיי, היא אספה אותי, והביאה למרכז האימוצים של העמותה בת"א. בתחילה לא נתתי לאף אחד, גם לא לווטרינר, להתקרב למחלפות שיערי. אבל כשהבנתי שאני בידיים אוהבות שלא ינטשו אותי או יעשו לי רע, נתתי לטפל לי בתסרוקת, והשיער הפך חלק ורך. הזמן עבר, חתולים רבים נוספו למקום, ואני הייתי קצת עצובה, כי לא היה מי שייתן לי די תשומת לב, ליטופים וברכיים פנויות לשבת עליהן. אהבתי לשבת שעות ליד החלון ולדמיין שהנה, הנה עוד רגע תבוא המשפחה החדשה שלי ותיקח אותי הביתה למיטה שהיא רק שלי ועם הרבה פינוק לפני השינה. אך אפילו שהתמונה שלי הופיעה בעיתון והייתי קצת מפורסמת, המשפחה החדשה שלי עדיין לא הגיעה לקחת אותי. בסופו של דבר...חליתי. חליתי בגדול! הייתה לי דלקת בדרכי הנשימה, בעיניים ובשיניים וירדתי בצורה דרסטית במשקל. הפסקתי לטפל בפרוותי המפוארת ובכלל החיים כבר לא נראו לי כל כך חשובים ושווים. נלקחתי בבהילות לד"ר אורית תדמור. התאשפזתי שם וטופלתי. קבלתי משחה לעיניים, אנטיביוטיקה לבעיות בנשימה, האכילו אותי (בכוח) כי לא כל כך רציתי, נתנו לי הרבה יחס ואהבה (את נאווה לא אשכח בחיי). כעבור שבוע כשהחשש לחיי מההרדמה פחת – עברתי טיפול בשיניים. מה אגיד לכם? אני קמתי לתחייה. לאחר הטיפולים נשקלתי והמשקל הראה 2.5 ק"ג. כולם היו בהלם. נכון, הייתי רזה מאוד אבל עד שלא רואים את המספרים קשה לקלוט באמת עד כמה. אבל החודש, דצמבר 2005, חודש אופטימי ומבשר טובות, משהו טוב קרה. דודה ג'ודי הכניסה אותי לביתה והיא דואגת לכל מחסורי. עכשיו אני מוקפת אהבה וכמה שזה טוב!!! אבל אני יודעת שהבית של ג'ודי זה לא לתמיד. הסבירו לי שזה בית אומנה, וכל הזמן אני חוששת שפתאום חתול אחר יחלה ודודה ג'ודי תיקח אותו לטיפול ושיקום, ואני אמצא עצמי שוב במרכז העמותה בת"א, עם הרבה הרבה חתולים אחרים, וזה כל כך קשה. אין לי בעייה להיות עם עוד חתולים, אחד או שניים, מקסימום שלושה. אבל עם כל כך הרבה? שוב להתחרות על פינה משלך לשבת, על תשומת הלב ועל האהבה, ובסוף בלילה להישאר בודדה? אבל נעזוב את החששות בצד, ובואו ואספר לכם מי אני ומה אני מאחלת לעצמי להמשך חיי. אני סופי. אבל את זה כבר אמרתי. אני חתולה פרסית שחורה, מעוקרת, אומרים מהממת. יש לי חיוך "קוסם". מה אגיד לכם, לא ביקרתי אצל ה"אורטודנט" ליישור שיניים. אין לי תעודת לידה, כך שאני לא יודעת עם אני גזעית או מעורבת – אבל מה זה בכלל משנה? אומרים עלי שאני טיפוס מאוד נוח ומלכותי, שקטה ואוהבת להתפנק. אני מאוד אוהבת שמביאים לי אוכל למיטה ואני אוהבת לשתות מים טריים מהברז. היום חיי מקבלים כבר גוון ורוד. כבר הייתי בטוחה שזה לעולם לא יקרה. אפילו האמנתי שאני פשוט חסרת חשיבות ומשמעות. אבל היום אני בבית של דודה ג'ודי לשיקום ולהבראה. פעם בשבוע אני נוסעת למרפאה להישקל. היום אני שוקלת כבר 3 ק"ג. עליתי 500 גרם בשבועיים. כולם כל כך שמחו!!! כיף שגאים בי כל כך ואוהבים אותי כל כך!! דודה ג'ודי דואגת שאוכל טוב ואף מבשלת לי עוף עם אורז, רק בשבילי, כדי שאני אוכל, כשהיא בכלל צמחונית. השבת קיבלתי גם פסטרמה וסלומון מעושן!! אני ישנה על השולחן של ניירות המחשב או על השיש של המטבח. לא יודעת למה. פשוט מרגישה שם טוב ובטוח. בלילה שהיה גשם ורוחות חזקות ישנתי עם כולם במיטה של דודה ג'ודי. פחדתי להיות לבד. אני רוצה בית. בית שיקבל אותי כמו שאני. אני לא באה עם תעודת אחריות, אבל מי כן בא עם תעודה כזו? אני רוצה בית שיאהב אותי כמו שאני, ושיהיה מוכן להתמודד איתי גם בטוב וגם ברע. אני זקוקה לאהבה, חום, תשומת לב, אכפתיות, עכשיו ולאורך השנים הבאות. כן, אני צריכה יציבות. אני מבקשת בית שיקבל אותי כשאני בריאה אבל גם יטפל בי אם אחלה וכשאזדקן. אני רוצה להיות חלק בלתי נפרד ממשפחה. אני רוצה שלא יחשבו לוותר עלי בגלל בעיה התנהגותית או בריאותית, בגלל נסיעה לחו"ל, מעבר בית, אלרגיה וכל סיבה אחרת. אני רוצה להיות בת משפחה אמיתית לכל החיים שלא מוותרים עליה כי זה לא נוח ולא מתאים יותר. אומרים לי שמגיעה לי שלווה, שלא אצטרך לדאוג כל הזמן לגורלי ולחשוש לחיי. שבאמת כבר הגיע הזמן למשפחה ובית משלי לתמיד. עכשיו אני טועמת טעמה של אהבה אמיתית, ומה שאני רוצה זה המשפחה שתאמץ אותי ותאהב אותי ללא תנאי כל חיי. פרטים במייל: [email protected]
שלום, שמי סופי. הרבה מתחילת חיי אני לא זוכרת. אני לא מאמינה שזה קשור לגילי (אני כבר חתולה בוגרת), אלא פשוט רצון עז לשכוח חלקים כואבים מהעבר. אני לא זוכרת איפה נולדתי... האם הייתי פעם אצל משפחה אוהבת... ואיך הגעתי להסתובב אבודה ברחובות רמת גן. אבל הכל השתנה כשיום אחד, לפני כשנה, מתנדבת בעמותה למען החתול, סיגלית, ראתה אותי מסתובבת בין הבתים ומחפשת אוכל. סיגלית, שהתפעלה מיופיי ומאצילותי, קראה לי "המלכה סופי". כיוון שהייתי מלכה מדובללת שיער ומלאת רסטות, וסיגלית חששה לחיי, היא אספה אותי, והביאה למרכז האימוצים של העמותה בת"א. בתחילה לא נתתי לאף אחד, גם לא לווטרינר, להתקרב למחלפות שיערי. אבל כשהבנתי שאני בידיים אוהבות שלא ינטשו אותי או יעשו לי רע, נתתי לטפל לי בתסרוקת, והשיער הפך חלק ורך. הזמן עבר, חתולים רבים נוספו למקום, ואני הייתי קצת עצובה, כי לא היה מי שייתן לי די תשומת לב, ליטופים וברכיים פנויות לשבת עליהן. אהבתי לשבת שעות ליד החלון ולדמיין שהנה, הנה עוד רגע תבוא המשפחה החדשה שלי ותיקח אותי הביתה למיטה שהיא רק שלי ועם הרבה פינוק לפני השינה. אך אפילו שהתמונה שלי הופיעה בעיתון והייתי קצת מפורסמת, המשפחה החדשה שלי עדיין לא הגיעה לקחת אותי. בסופו של דבר...חליתי. חליתי בגדול! הייתה לי דלקת בדרכי הנשימה, בעיניים ובשיניים וירדתי בצורה דרסטית במשקל. הפסקתי לטפל בפרוותי המפוארת ובכלל החיים כבר לא נראו לי כל כך חשובים ושווים. נלקחתי בבהילות לד"ר אורית תדמור. התאשפזתי שם וטופלתי. קבלתי משחה לעיניים, אנטיביוטיקה לבעיות בנשימה, האכילו אותי (בכוח) כי לא כל כך רציתי, נתנו לי הרבה יחס ואהבה (את נאווה לא אשכח בחיי). כעבור שבוע כשהחשש לחיי מההרדמה פחת – עברתי טיפול בשיניים. מה אגיד לכם? אני קמתי לתחייה. לאחר הטיפולים נשקלתי והמשקל הראה 2.5 ק"ג. כולם היו בהלם. נכון, הייתי רזה מאוד אבל עד שלא רואים את המספרים קשה לקלוט באמת עד כמה. אבל החודש, דצמבר 2005, חודש אופטימי ומבשר טובות, משהו טוב קרה. דודה ג'ודי הכניסה אותי לביתה והיא דואגת לכל מחסורי. עכשיו אני מוקפת אהבה וכמה שזה טוב!!! אבל אני יודעת שהבית של ג'ודי זה לא לתמיד. הסבירו לי שזה בית אומנה, וכל הזמן אני חוששת שפתאום חתול אחר יחלה ודודה ג'ודי תיקח אותו לטיפול ושיקום, ואני אמצא עצמי שוב במרכז העמותה בת"א, עם הרבה הרבה חתולים אחרים, וזה כל כך קשה. אין לי בעייה להיות עם עוד חתולים, אחד או שניים, מקסימום שלושה. אבל עם כל כך הרבה? שוב להתחרות על פינה משלך לשבת, על תשומת הלב ועל האהבה, ובסוף בלילה להישאר בודדה? אבל נעזוב את החששות בצד, ובואו ואספר לכם מי אני ומה אני מאחלת לעצמי להמשך חיי. אני סופי. אבל את זה כבר אמרתי. אני חתולה פרסית שחורה, מעוקרת, אומרים מהממת. יש לי חיוך "קוסם". מה אגיד לכם, לא ביקרתי אצל ה"אורטודנט" ליישור שיניים. אין לי תעודת לידה, כך שאני לא יודעת עם אני גזעית או מעורבת – אבל מה זה בכלל משנה? אומרים עלי שאני טיפוס מאוד נוח ומלכותי, שקטה ואוהבת להתפנק. אני מאוד אוהבת שמביאים לי אוכל למיטה ואני אוהבת לשתות מים טריים מהברז. היום חיי מקבלים כבר גוון ורוד. כבר הייתי בטוחה שזה לעולם לא יקרה. אפילו האמנתי שאני פשוט חסרת חשיבות ומשמעות. אבל היום אני בבית של דודה ג'ודי לשיקום ולהבראה. פעם בשבוע אני נוסעת למרפאה להישקל. היום אני שוקלת כבר 3 ק"ג. עליתי 500 גרם בשבועיים. כולם כל כך שמחו!!! כיף שגאים בי כל כך ואוהבים אותי כל כך!! דודה ג'ודי דואגת שאוכל טוב ואף מבשלת לי עוף עם אורז, רק בשבילי, כדי שאני אוכל, כשהיא בכלל צמחונית. השבת קיבלתי גם פסטרמה וסלומון מעושן!! אני ישנה על השולחן של ניירות המחשב או על השיש של המטבח. לא יודעת למה. פשוט מרגישה שם טוב ובטוח. בלילה שהיה גשם ורוחות חזקות ישנתי עם כולם במיטה של דודה ג'ודי. פחדתי להיות לבד. אני רוצה בית. בית שיקבל אותי כמו שאני. אני לא באה עם תעודת אחריות, אבל מי כן בא עם תעודה כזו? אני רוצה בית שיאהב אותי כמו שאני, ושיהיה מוכן להתמודד איתי גם בטוב וגם ברע. אני זקוקה לאהבה, חום, תשומת לב, אכפתיות, עכשיו ולאורך השנים הבאות. כן, אני צריכה יציבות. אני מבקשת בית שיקבל אותי כשאני בריאה אבל גם יטפל בי אם אחלה וכשאזדקן. אני רוצה להיות חלק בלתי נפרד ממשפחה. אני רוצה שלא יחשבו לוותר עלי בגלל בעיה התנהגותית או בריאותית, בגלל נסיעה לחו"ל, מעבר בית, אלרגיה וכל סיבה אחרת. אני רוצה להיות בת משפחה אמיתית לכל החיים שלא מוותרים עליה כי זה לא נוח ולא מתאים יותר. אומרים לי שמגיעה לי שלווה, שלא אצטרך לדאוג כל הזמן לגורלי ולחשוש לחיי. שבאמת כבר הגיע הזמן למשפחה ובית משלי לתמיד. עכשיו אני טועמת טעמה של אהבה אמיתית, ומה שאני רוצה זה המשפחה שתאמץ אותי ותאהב אותי ללא תנאי כל חיי. פרטים במייל: [email protected]
