"מיקרוקוסמוס מעגלי חיים"
תיראו איך החיים משחקים איתנו משחק: לפעמים, אנחנו כל כך טרודים במקום של להיות נוכחים, של לסחוב את העבר על כתפינו ולמלא בו את כל כולנו - או חרדים לקראת העתיד וממלאים את זמננו במיני תוכניות ותכנים שישאו פרי בעתיד מתי שהוא - שאנחנו מחמיצים את כללי המשחק ואם לא די בכך, את הכייף, את השמחה, את התובנות הנגזרות בדרך ובעיקר את החוויה שמסמלת כל כך את הווית הרגע, את ההווה שחולף ממש בעוד שניה אופסססס חלף... הנה חווינו אל מול עיננו השבוע מעגל שהחל להערכתי לפני שנתיים לערך : אולי תחילתו של המעגל ד´אז נראתה מבטיחה, עוררה בנו תחושת חיים מחודשת, הקיצה בנו את התקוה מחדש שהרי עוד לא אבדה תקוותנו היא בת אלפיים שנות .... במהלך האמשים האחרונים הדהדה אותה תקוה´לה בין העיניים שראו, לשכל שפיענח <או לפחות ניסה> עבר זעק את תולדותיו, עתיד הבטיח את תקוותיו וההווה?.... ההווה הדהד בין כל אלו כמו כדור אומל במשחק סקוו´אש של מישהו בכושר מופלא והמון מתח לפרוק: מה יגידו ימים איני יודעת, את העבר פסקתי מלנתח - גם דעת ההסטוריונים נתפסת בעיניי כאינטרפטאציה במוחו/מצב רוחו/דעתו ומתוך הוויתו של מאן דהו אני כן יודעת שהמראות היו קשים מנשוא אולי כי מהחד הדעת אינה תופסת איך אפשר לעקור אדם, ילד, איש, אישה ומשפחה מביתו/חייו ושליחותו ומאידך תיקוה´לה גם אם הוכיחה את עצמה וגם אם לאו היא זו שמפעמת בחזותינו, היא האחיזה הכמעט בודדה שמוליכה אותנו אלי המחר - גם אם הוא קשה ונורא... אז מכרתי במחיר מוזל את העקרונות - הנחתי אחר כבוד את הדעות הפוליטיות לכל מי שירצה לקחת לא נותר לי אלא לאפשר לאם כל התקוות למלא בי את אשר היא התאמנה בו לפחות שנות אלפיים ולהצטרף למשחק - מי יודע? אולי ננצח, אולי נפסיד, אולי תיקו - אולי? מה שבטוח הוא שנחווה את הדרך וזו - זו השתנתה לא במעט בגישתה... החל בגוף ששלח אנשי צבא ומשטרה ללמוד שנה שלימה איך להתמודד עם סיטואציה שכזו: עבור בראשי ישובים שהתחבטו במה שעתיד היה להגיע והחליט על דרך התמודדות - וכלה באזרח הבודד, בילד הקטן שנכנס לרכב, נפרד בדמעות ולמרות שכולם חשבו שהוא לא מבין? הוא הבין נפלא ודמע חרש את כאב הפרידה הכל כך תרתי משמע. היי ברוכה ארץ מולדת - אולי זו גישה מהפכנית ואחרת אך אני מרגישה בת מזל שנבחרתי לחיות כאן, ללמוד ולחוות כאן דרך ארץ על בשרי רגע רגע, דקה דקה חיים שלמים של תובנה. לא יודעת מה היתה כוונתו של יענק´לה רוטבליט בשירו "דרכנו" "לא קלה היא, לא קלה דרכנו ועינייך לפעמים כה נוגות עוד שדות פורחים יש לפנינו עוד הרים גבוהים, וצונני פסגות" אך אני מסכימה עם מילותיו, שותפה לתיקוה ומיחלת ליום בו נוכל להבין שלא הפרס הממתין בקצה הדרך הוא זה שחשוב - אלא ה ד ר ך !!!
תיראו איך החיים משחקים איתנו משחק: לפעמים, אנחנו כל כך טרודים במקום של להיות נוכחים, של לסחוב את העבר על כתפינו ולמלא בו את כל כולנו - או חרדים לקראת העתיד וממלאים את זמננו במיני תוכניות ותכנים שישאו פרי בעתיד מתי שהוא - שאנחנו מחמיצים את כללי המשחק ואם לא די בכך, את הכייף, את השמחה, את התובנות הנגזרות בדרך ובעיקר את החוויה שמסמלת כל כך את הווית הרגע, את ההווה שחולף ממש בעוד שניה אופסססס חלף... הנה חווינו אל מול עיננו השבוע מעגל שהחל להערכתי לפני שנתיים לערך : אולי תחילתו של המעגל ד´אז נראתה מבטיחה, עוררה בנו תחושת חיים מחודשת, הקיצה בנו את התקוה מחדש שהרי עוד לא אבדה תקוותנו היא בת אלפיים שנות .... במהלך האמשים האחרונים הדהדה אותה תקוה´לה בין העיניים שראו, לשכל שפיענח <או לפחות ניסה> עבר זעק את תולדותיו, עתיד הבטיח את תקוותיו וההווה?.... ההווה הדהד בין כל אלו כמו כדור אומל במשחק סקוו´אש של מישהו בכושר מופלא והמון מתח לפרוק: מה יגידו ימים איני יודעת, את העבר פסקתי מלנתח - גם דעת ההסטוריונים נתפסת בעיניי כאינטרפטאציה במוחו/מצב רוחו/דעתו ומתוך הוויתו של מאן דהו אני כן יודעת שהמראות היו קשים מנשוא אולי כי מהחד הדעת אינה תופסת איך אפשר לעקור אדם, ילד, איש, אישה ומשפחה מביתו/חייו ושליחותו ומאידך תיקוה´לה גם אם הוכיחה את עצמה וגם אם לאו היא זו שמפעמת בחזותינו, היא האחיזה הכמעט בודדה שמוליכה אותנו אלי המחר - גם אם הוא קשה ונורא... אז מכרתי במחיר מוזל את העקרונות - הנחתי אחר כבוד את הדעות הפוליטיות לכל מי שירצה לקחת לא נותר לי אלא לאפשר לאם כל התקוות למלא בי את אשר היא התאמנה בו לפחות שנות אלפיים ולהצטרף למשחק - מי יודע? אולי ננצח, אולי נפסיד, אולי תיקו - אולי? מה שבטוח הוא שנחווה את הדרך וזו - זו השתנתה לא במעט בגישתה... החל בגוף ששלח אנשי צבא ומשטרה ללמוד שנה שלימה איך להתמודד עם סיטואציה שכזו: עבור בראשי ישובים שהתחבטו במה שעתיד היה להגיע והחליט על דרך התמודדות - וכלה באזרח הבודד, בילד הקטן שנכנס לרכב, נפרד בדמעות ולמרות שכולם חשבו שהוא לא מבין? הוא הבין נפלא ודמע חרש את כאב הפרידה הכל כך תרתי משמע. היי ברוכה ארץ מולדת - אולי זו גישה מהפכנית ואחרת אך אני מרגישה בת מזל שנבחרתי לחיות כאן, ללמוד ולחוות כאן דרך ארץ על בשרי רגע רגע, דקה דקה חיים שלמים של תובנה. לא יודעת מה היתה כוונתו של יענק´לה רוטבליט בשירו "דרכנו" "לא קלה היא, לא קלה דרכנו ועינייך לפעמים כה נוגות עוד שדות פורחים יש לפנינו עוד הרים גבוהים, וצונני פסגות" אך אני מסכימה עם מילותיו, שותפה לתיקוה ומיחלת ליום בו נוכל להבין שלא הפרס הממתין בקצה הדרך הוא זה שחשוב - אלא ה ד ר ך !!!
