שלום חנה,
קיבלת תשובות נכונות ומדויקות, אני רק אוסיף ואחדד כמה נקודות: אפוטרופסות: תהליך קבלת אפוטרופסות הוא ארוך ומייגע, נעשה מול משרד המשפטים, אגף האפוטרופוס הכללי, לוקח כמה חודשים והרבה ניירת. אני נעזרתי בעו"ד, אבל ממש לא חייבים. הוא חשוב רק אם אין לך היום גישה לכל הכספים והרכוש שלכם, על מנת לאפשר לך שליטה עליהם. אם את ממילא שותפה לכל חשבונות הבנק שלכם - אני לא בטוחה שכל העניין כדאי. חשוב לשים לב שהוא לא ישתולל עם הכסף ויעשה איתו דברים לא הגיוניים. (למשל - יתרום סכומים לא הגיוניים, יחליט החלטות עסקיות מטורפות, יכתוב צוואה שאינה רלוונטית וכו'). אני (ואחי) אפוטרופסית של אימא שלי, וזה בלבול מוח נוראי. המדינה רוצה לוודא שאני מטפלת נכון בכספים שלה, לכן אני מחוייבת לדווח כל הזמן על כל מה שקורה בחשבונות שלה, מה שקורה עם הרכוש שלה וכו'. כל טרנזקציה כזו לוקחת המון זמן, המון ניירת, המון אישורים. בקיצור - אם המצב אצלכם הוא שאת ממילא שולטת בכספים, כדאי לך לשקול את הכדאיות. (מה שלא נכון לגבי אפוטרופסות על גוף). לגבי המשך חייך: אני מאלה שדוגלים (ומבצעים בפועל...) בלעשות כל מאמץ להמשיך בחיים, בתחביבים ובעיסוקים. הדרך היחידה לכך - העזרות בכח עזר. (אולי זה מחזיר אותנו להתנהלות שלנו עם ילדינו הקטנים בזמנו). אם את רוצה פתרון מלא - העזרי במטפל/מטפלת צמודים ל- 24 שעות. זה עולה כסף, זה דורש מקום בבית, זה דורש השלמה שלך עם אדם זר שמסתובב בבית - אבל זה מקנה לך חופש מלא להמשיך בלוח הזמנים שלך ובעיסוקייך. זה גם פתרון לטווח ארוך. לצערנו המחלה מתקדמת בכיוון אחד, ובמוקדם או במאוחר תזדקקי לסיוע. אז אולי כדאי ללכת על "מוקדם", ולהיות מוכנים לבאות? אם זה נראה לך מוקדם מידי - עשי (כפי שכתבו קודמי) פשרות: מצאי מישהו לפרקי זמן קצרים, העיקר שתמשיכי בחייך !! כמובן שהכל תלוי גם ביכולת הכספית, באישור להעסקת עובד זר (אם את רוצה להיות "חוקית". לא חייבים !!) וברצונך לחלוק את הבית עם זר/ה. ולגבי שאלתך (הפילוסופית במקצת) על אגואיזם: הרצון להמשיך בחיים (כולל עשיה, נתינה, טיפול בנכדה נכה וכו') - אם זה אגואיזם, אז אני - ורובנו - אגואיסטים גדולים. אני יכולה להמשיך ברוח הפילוסופית ולאמר לך, שאותו מנגנון שיש לנו, שדוחף אותנו להמשיך בחיינו בכל מצב, הוא זה שמאפשר התרוממות אחרי אסונות, שיקום לאחר מקרי מוות במשפחה וכו'. לי נראה שיותר קל דווקא לשקוע לתוך אומללות, רחמים עצמיים, דיכאון, התכנסות בד' אמות האסון, ואחר שקיעה לתוך ביצת הרחמים העצמיים. דווקא המשך החיים נראה לי כמו החוכמה האמיתית והלא-אגואיסטית !! אסיים רק במה שאנחנו אומרים תמיד פה בפורום: ברוב המקרים תראי שאין "פתרון טוב" ו"פתרון רע". יש "רע" ו"פחות רע".. אנחנו משתדלים תמיד לבחור את הפתרון הפחות רע... ומילה אופטימית: כולנו כאן, בפורום, מנהלים חיים מלאים: עובדים, לומדים, מחתנים ילדים, יולדים נכדים, חוגגים, מתעצבים - כל זה לצד המחלה, למרות המחלה. חנה, זה לא סוף העולם. זה פרק חדש וקשה, אבל עם רצון טוב, הערכות (שיתוף המשפחה ), אמונה (למי שרלוונטי) - צולחים אותו !!
