מחשבות של אחרי מלחמת התשה ../images/Emo10.gif
כשהייתי רווקה או אפילו נשואה בלי
הייתי נדהמת מהסיטואציות האלו ברחוב ומקווה ש"לי זה אף פעם לא יקרה"... אבל היום זה קרה
ה
חולה כבר כמה ימים. היום אחרי ביקור שני אצל ה
נתבשרנו שצריך לתת לה אנטיביוטיקה.... עד כאן הכל טוב ויפה (עד כמה שניתן לומר טוב ויפה.....אחרי לילות קשים ללא שינה...
) אז יצאתי איתה מהרופא ופנינו לבית המרקחת הסמוך, ממש מס' צעדים....אבל אז היא ראתה את הנדנדה ממול והחליטה שרוצה לנדנדה... הסצינה החלה בהישכבות על הבלטות המג'וייפות. אני מרימה אותה על הידיים והיא בוכה בטירוף. איכשהו, אין לי מושג איך, הצלחנו להגיע לבית המרקחת רק ששם היא כבר החלה להשתולל לי בידיים והורדתי אותה ממני. היא נשכבה על הארץ והחלה לבעוט בכל מה שלצידה.... הצלחתי לקנות את התרופה ולצאת איתה החוצה. היות ומאוד חם בחוץ ולא הייתי ערוכה להיות איתה בגינה (היא מהילדים שיכולים לשבת על נדנדה שעתיים רצוף) - הבטחתי לה נדנדה מאוחר יותר וניסיתי לשחד אותה בדברים שהיא אוהבת כדי לנסות להובילה לכיוון ה
. ומשם הסרט באורך מלא - דקות שנראות כנצח. היא נשכבת באמצע הרחוב, צורחת, בועטת בי...משתוללת....כולם מסביב מסתכלים עליי כאילו אני לא בסדר....כאילו הייתי איזו אמא מכשפה
.... ואני מנסה להרימה, ללטפה, לתת לה
, לדבר אליה בנעימים, לחבק אך היא בועטת בי, מושכת בחולצתי, כעוסה וזועפת....
הצלחתי איכשהו להגיע ל
ואיכשהו להושיב אותה בכסא בטיחות.... מכירים את זה שהם מתיישרים ולא מאפשרים להושיב אותם?!?!!?.....גרררררררררררררררררר.....זה מתיש.....! ויש גבול גם לסבלנות שלי כאדם בוגר.... איכשהו גם הצלחתי בכוחות האחרונים להיכנס הביתה ולהתיישב קצת, למחות את אגלי הזיעה
ולתת לה במבה כדי שתירגע....עכשיו היא באה ומחייכת אליי כאילו כלום לא קרה...נותנת לי "איבוק" (=
) ו"משיקה" (=
) שונאת את זה. ותמיד חשבתי שאני לא אגיע לסיטואציות האלו עם ילדיי...אבל זה קורה אצל מרביתנו, לא....? איך אתם מתמודדים? האם גם אתם כאלה שמרגישים רע במקרים כאלה או לוקחים באיזי דרמות של הילדודסים? מצד אחד אני רוצה לתת לה את כל העולם (או לפחות את כל מה שיש ביכולתי) ולא לגרום לה לדמעה אחת, להיות אמא טובה ונותנת ומצד שני יודעת שחייבת להציב לה כבר בגיל הזה גבולות כי אחרת איך היא תלמד כשאומרים לה לא (בגן, בחברותא, בבי"ס, בחיים בכלל?!?!)..... בלו אייZ - אמא צעירה (שנתיים וקצת) - בתחושת רגשי עמוקה אחרי מלחמת התשה...לא מבינה אחרי סצינה כזו איך אצליח להגיע לאימון היום בחדר כושר
כשהייתי רווקה או אפילו נשואה בלי
