מחשבות פרישה והחלטה שהיא לא החלטה.
מישהו שנמצא בהתלבטות על המסלול ביקש ממני עצה. התחלתי לכתוב לו שאין לי תשובה בשבילו ותכננתי לעשות את זה ממש קצר, בכל זאת לומדים מחר מוקדם. בסוף יצא ארוך מדי אז החלטתי לפרסם את זה פה להנאתכם... אם אתה מחפש פתרון - אז אין! כשהתחלתי את המסלול הזה הרגשתי כמו מלכת העולם - בת 17, עצמאית, גרה לבד, לומדת באונ' לתואר ראשון בכלכלה ומנהל עסקים - נשמע ומרגיש הכי מדהים שיש. באונ' רכשתי המון חברים, ייחצנתי מסיבות, התעסקתי עם כל מיני דברים באגודה, התרוצצתי ממקום למקום, ידיי היו בכל מכל וממש הרגשתי מסמר הערב. לקראת סוף שנה א ירדה קצת האופוריה והלימודים ממש שיעממו אותי. הרגשתי שהציפיות מהתואר ממש לא התקרבו לתוצאות ושאני לא במקום הנכון מבחינה מקצועית, אבל אמרתי - וואלה, את כולה שנה א, מה שאת לומדת עכשיו זה לא המקצוע, כל הדברים המעניינים עוד יגיעו בהמשך - חכי, אל תברחי עדיין. גם הטירונות בקיץ יצרה קצת רעל אבל מצד שני היא גם גרמה לי להבין כמה אטום ודפוק הצבא. שנה ב נגמרה לא רע. הממוצע התחיל לעלות ובאופק התחיל להתגבש טיול לדרום אמריקה - חלום חיי! אמרתי הנה - הרווחתי מכל העולמות, לא פספסתי את הטיול ולא פספסתי שנתיים מהחיים בתור פקידה. רק כשחזרתי מהטיול הבנתי עד כמה המחשבה שלי הייתה מוטעית. למי שלא עשה את הטיול הזה קשה להבין את העוצמה שטמונה בו ואת החשיבות של החופש העילאי הזה שאין שום דבר בעולם שמשתווה לו. כמובן שעבור כל אדם החוויות שאני מתארת הן שונות - אבל כאן בדיוק טמונה הבעיה - אי אפשר להחליט מראש מה נאהב ומה לא, מה יתאים לנו ומה לא - בגלל זה אני כלכך נגד המסלול הזה. כשחזרתי, אחרי שלושה חודשים, התחילו הרהורי הפרישה האמיתיים. הרגשתי שלא מיציתי את הטיול, שאני צריכה לחזור, שאני חייבת עוד! ולא כי זה משכר או ממכר, כי זה פשוט צורך בלתי מוסבר. אמרתי שאני לא בטוחה בתחום, אני לא בטוחה בשיבוץ, אני לא בטוחה בכלום מלבד העובדה שחסר לי חופש. החוסר וודאות שהצבא מעמיד אותנו בו הוא נוראי. המחשבה שהתחייבתי ל9 שנים שבהן אני כבולה לכח בלתי נראה ובלתי צפוי - יצרו בי סבל ודיכאון שנמשכו זמן רב. בטח כשאני יודעת מה אני מפספסת... רק לשם הבהרה, לא הכל כלכך דרמטי ושלילי בעתודה. לא משנה שיבוץ טוב/לא טוב - אנחנו מקבלים מלגה וודאית שמכסה כמעט את כל שכר הלימוד, יש לנו עבודה למשך תקופה ארוכה ובלתי תלויה בכמות הפאשלות שנעשה ובסוף השירות מחכה לנו טופס קורות חיים והמלצות שרבים בגילנו היו רק חולמים עליהם. הסיכוי שבתום השירות נמצא עבודה מפוצצת הוא מטורף, בטח אם בהתחשב לגיל. וכמובן שאחרי השירות מחכות לנו כל האופציות שרק נבחר - לטייל, לנוח, לעבוד, לבנות משפחה... מי אמר שגיל 26-27 זה מאוחר מדי לכל אלו? הרי אנחנו משקרים לעצמנו אם נחשוב ככה... הבעיה היחידה מבחינתי עם כל הסיפור הזה הוא שאם אכן אתחיל לבנות משפחה בגיל הזה, האפשרויות לטיול מצטמצמות - אבל כמובן שבסופו של דבר, הכל תלוי בנו. שנה ג התבררה כקצת יותר מעניינת וסוף סוף הגיעו הקורסים שלשמם בחרתי בתואר הזה. אבל, החוסר וודאות הזה והמחשבות על הפרישה הכניסו אותי לדיכאון קשה ופשוט אבד לי החשק להכל. ישנתי כל היום, הברזתי מהלימודים, הפסקתי לצאת ודי התבודדתי. לא הייתי מסוגלת להחליט שום דבר בטח לא החלטה כלכך קשה עם משמעות מאוד כבדה - לעזוב את הדירה שלי אחרי שסוף סוף אחרי שנתיים מצאתי שותפים מקסימים וממש נהיה כיף לגור בה, לוותר על שכ"ד לשנה, להחזיר 3 מענקים, לעזוב את ב"ש שאני כלכך אוהבת לטובת שירות לא ברור, להפסיק את התואר באמצע, עכשיו שאני כלכך קרובה לסוף וכשיש סוף סוף קורסים לעניין. מצד שני אני אשרת שנתיים ואסע לטייל, אחזור בראש שקט לסיים את התואר או להתחיל אחד אחד עם זמן לרוץ למועצה ולהתמודד לתפקידים אחרים באגודה כמו שכלכך רציתי ולא היה לי זמן, אבל אז אני אצטרך לחפש עבודה, לא ברור איפה ואיך ומן הסתם צריך להתחיל מלטה ומי יודע כמה זמן ייקח באזרחות להגיע לתפקידים שמציע לי הצבא. אפילו אם פאוור פוינט יהיה מעורב בחלק גדול מהתפקיד - זה לא יהיה שונה בהרבה מכל תפקיד התחלתי באזרחות. בקיצור ההחלטה הזאת הוציאה אותי מדעתי, תרתי משמע. גם העלתי 5 קילו והרגשתי נורא. ניסיתי לחכות לראיונות, בתקווה ששם אני אקבל איזשהו מושג על העתיד שלי בצבא אבל הם רק בלבלו אותי עוד יותר... התייעצתי ושאלתי ודיברתי על זה עם כל מי שנקרה לדרכי - הייתי אבודה. בסופו של דבר, משכתי את ההחלטה לרגע האחרון ובעצם בחרתי שלא לבחור. אני לא בטוחה מתי אבל פשוט השלמתי עם זה וזרמתי הלאה. אני מאמינה גדולה בגורל ומה שצריך לקרות יקרה בין כה וכה. שינוי של 180 מעלות בחיים יכול היה לעשות טוב ויכול גם היה לעשות נזק בדרך למטרה הגדולה ואני בחרתי להשאר במצב הקיים בניכוי הדיכאון. התחלתי את תקופת מבחנים בצורה לא משהו אבל כשהגיע רגע האמת הפצצתי ברמות שלא האמנתי שאני מסוגלת. יצאו לי ציונים מעלפים ואני אמנם עדיין בעיצומה של תק' מבחנים שנמשכת עמוק לתוך הסמסטר אבל הדיכאון ירד והתחלתי להתאפס על עצמי. המסקנות שלי מתוך כל אלו הן ששנה א אינה מראה ליתר התואר - בטח בהשוואה לשנה האחרונה ודחיית הלימודים היא רק עניין של זמן. בסופו של דבר שני המסלולים מתאחדים למסלול אחד מה שאומר שאם תפרוש זה לא אומר שחייך יהיו ורודים וכנל ההיפך. פתרון אם כך, אין. כל שאני יכולה לעשות הוא לאחל לך בהצלחה ולקוות שאולי מתוך מגוון השיקולים שלי תצליח להגיע למסקנה ברורה. וגם אם לא, לא נורא. אתה עוד צעיר, תעשה טירונות, תראה מה מצפה לך ותחליט. אני מאמינה שיהיה טוב אם נחליט שזה מה שיהיה - הדרך להחלטה כזאת רצופה בקשיים ומהמורות - אבל תחליט מה שתחליט, לעולם תשאל - מה אם?! הדבר היחיד שאני יודעת הוא זה - אתה אדון לגורלך במובן שאם תחליט להיות מאושר, מאושר תהיה, יהיה גורלך אשר יהיה. (מעט פואטיקה לסיום לא הזיקה לאיש..) בהצלחה!
מישהו שנמצא בהתלבטות על המסלול ביקש ממני עצה. התחלתי לכתוב לו שאין לי תשובה בשבילו ותכננתי לעשות את זה ממש קצר, בכל זאת לומדים מחר מוקדם. בסוף יצא ארוך מדי אז החלטתי לפרסם את זה פה להנאתכם... אם אתה מחפש פתרון - אז אין! כשהתחלתי את המסלול הזה הרגשתי כמו מלכת העולם - בת 17, עצמאית, גרה לבד, לומדת באונ' לתואר ראשון בכלכלה ומנהל עסקים - נשמע ומרגיש הכי מדהים שיש. באונ' רכשתי המון חברים, ייחצנתי מסיבות, התעסקתי עם כל מיני דברים באגודה, התרוצצתי ממקום למקום, ידיי היו בכל מכל וממש הרגשתי מסמר הערב. לקראת סוף שנה א ירדה קצת האופוריה והלימודים ממש שיעממו אותי. הרגשתי שהציפיות מהתואר ממש לא התקרבו לתוצאות ושאני לא במקום הנכון מבחינה מקצועית, אבל אמרתי - וואלה, את כולה שנה א, מה שאת לומדת עכשיו זה לא המקצוע, כל הדברים המעניינים עוד יגיעו בהמשך - חכי, אל תברחי עדיין. גם הטירונות בקיץ יצרה קצת רעל אבל מצד שני היא גם גרמה לי להבין כמה אטום ודפוק הצבא. שנה ב נגמרה לא רע. הממוצע התחיל לעלות ובאופק התחיל להתגבש טיול לדרום אמריקה - חלום חיי! אמרתי הנה - הרווחתי מכל העולמות, לא פספסתי את הטיול ולא פספסתי שנתיים מהחיים בתור פקידה. רק כשחזרתי מהטיול הבנתי עד כמה המחשבה שלי הייתה מוטעית. למי שלא עשה את הטיול הזה קשה להבין את העוצמה שטמונה בו ואת החשיבות של החופש העילאי הזה שאין שום דבר בעולם שמשתווה לו. כמובן שעבור כל אדם החוויות שאני מתארת הן שונות - אבל כאן בדיוק טמונה הבעיה - אי אפשר להחליט מראש מה נאהב ומה לא, מה יתאים לנו ומה לא - בגלל זה אני כלכך נגד המסלול הזה. כשחזרתי, אחרי שלושה חודשים, התחילו הרהורי הפרישה האמיתיים. הרגשתי שלא מיציתי את הטיול, שאני צריכה לחזור, שאני חייבת עוד! ולא כי זה משכר או ממכר, כי זה פשוט צורך בלתי מוסבר. אמרתי שאני לא בטוחה בתחום, אני לא בטוחה בשיבוץ, אני לא בטוחה בכלום מלבד העובדה שחסר לי חופש. החוסר וודאות שהצבא מעמיד אותנו בו הוא נוראי. המחשבה שהתחייבתי ל9 שנים שבהן אני כבולה לכח בלתי נראה ובלתי צפוי - יצרו בי סבל ודיכאון שנמשכו זמן רב. בטח כשאני יודעת מה אני מפספסת... רק לשם הבהרה, לא הכל כלכך דרמטי ושלילי בעתודה. לא משנה שיבוץ טוב/לא טוב - אנחנו מקבלים מלגה וודאית שמכסה כמעט את כל שכר הלימוד, יש לנו עבודה למשך תקופה ארוכה ובלתי תלויה בכמות הפאשלות שנעשה ובסוף השירות מחכה לנו טופס קורות חיים והמלצות שרבים בגילנו היו רק חולמים עליהם. הסיכוי שבתום השירות נמצא עבודה מפוצצת הוא מטורף, בטח אם בהתחשב לגיל. וכמובן שאחרי השירות מחכות לנו כל האופציות שרק נבחר - לטייל, לנוח, לעבוד, לבנות משפחה... מי אמר שגיל 26-27 זה מאוחר מדי לכל אלו? הרי אנחנו משקרים לעצמנו אם נחשוב ככה... הבעיה היחידה מבחינתי עם כל הסיפור הזה הוא שאם אכן אתחיל לבנות משפחה בגיל הזה, האפשרויות לטיול מצטמצמות - אבל כמובן שבסופו של דבר, הכל תלוי בנו. שנה ג התבררה כקצת יותר מעניינת וסוף סוף הגיעו הקורסים שלשמם בחרתי בתואר הזה. אבל, החוסר וודאות הזה והמחשבות על הפרישה הכניסו אותי לדיכאון קשה ופשוט אבד לי החשק להכל. ישנתי כל היום, הברזתי מהלימודים, הפסקתי לצאת ודי התבודדתי. לא הייתי מסוגלת להחליט שום דבר בטח לא החלטה כלכך קשה עם משמעות מאוד כבדה - לעזוב את הדירה שלי אחרי שסוף סוף אחרי שנתיים מצאתי שותפים מקסימים וממש נהיה כיף לגור בה, לוותר על שכ"ד לשנה, להחזיר 3 מענקים, לעזוב את ב"ש שאני כלכך אוהבת לטובת שירות לא ברור, להפסיק את התואר באמצע, עכשיו שאני כלכך קרובה לסוף וכשיש סוף סוף קורסים לעניין. מצד שני אני אשרת שנתיים ואסע לטייל, אחזור בראש שקט לסיים את התואר או להתחיל אחד אחד עם זמן לרוץ למועצה ולהתמודד לתפקידים אחרים באגודה כמו שכלכך רציתי ולא היה לי זמן, אבל אז אני אצטרך לחפש עבודה, לא ברור איפה ואיך ומן הסתם צריך להתחיל מלטה ומי יודע כמה זמן ייקח באזרחות להגיע לתפקידים שמציע לי הצבא. אפילו אם פאוור פוינט יהיה מעורב בחלק גדול מהתפקיד - זה לא יהיה שונה בהרבה מכל תפקיד התחלתי באזרחות. בקיצור ההחלטה הזאת הוציאה אותי מדעתי, תרתי משמע. גם העלתי 5 קילו והרגשתי נורא. ניסיתי לחכות לראיונות, בתקווה ששם אני אקבל איזשהו מושג על העתיד שלי בצבא אבל הם רק בלבלו אותי עוד יותר... התייעצתי ושאלתי ודיברתי על זה עם כל מי שנקרה לדרכי - הייתי אבודה. בסופו של דבר, משכתי את ההחלטה לרגע האחרון ובעצם בחרתי שלא לבחור. אני לא בטוחה מתי אבל פשוט השלמתי עם זה וזרמתי הלאה. אני מאמינה גדולה בגורל ומה שצריך לקרות יקרה בין כה וכה. שינוי של 180 מעלות בחיים יכול היה לעשות טוב ויכול גם היה לעשות נזק בדרך למטרה הגדולה ואני בחרתי להשאר במצב הקיים בניכוי הדיכאון. התחלתי את תקופת מבחנים בצורה לא משהו אבל כשהגיע רגע האמת הפצצתי ברמות שלא האמנתי שאני מסוגלת. יצאו לי ציונים מעלפים ואני אמנם עדיין בעיצומה של תק' מבחנים שנמשכת עמוק לתוך הסמסטר אבל הדיכאון ירד והתחלתי להתאפס על עצמי. המסקנות שלי מתוך כל אלו הן ששנה א אינה מראה ליתר התואר - בטח בהשוואה לשנה האחרונה ודחיית הלימודים היא רק עניין של זמן. בסופו של דבר שני המסלולים מתאחדים למסלול אחד מה שאומר שאם תפרוש זה לא אומר שחייך יהיו ורודים וכנל ההיפך. פתרון אם כך, אין. כל שאני יכולה לעשות הוא לאחל לך בהצלחה ולקוות שאולי מתוך מגוון השיקולים שלי תצליח להגיע למסקנה ברורה. וגם אם לא, לא נורא. אתה עוד צעיר, תעשה טירונות, תראה מה מצפה לך ותחליט. אני מאמינה שיהיה טוב אם נחליט שזה מה שיהיה - הדרך להחלטה כזאת רצופה בקשיים ומהמורות - אבל תחליט מה שתחליט, לעולם תשאל - מה אם?! הדבר היחיד שאני יודעת הוא זה - אתה אדון לגורלך במובן שאם תחליט להיות מאושר, מאושר תהיה, יהיה גורלך אשר יהיה. (מעט פואטיקה לסיום לא הזיקה לאיש..) בהצלחה!
