מחשבות על "נערה עם קעקוע דרקון" -סטיג לרסון

מחשבות על "נערה עם קעקוע דרקון" -סטיג לרסון

מזהירה מראש- באמת השתדלתי שלא - אבל זה בלתי אפשרי לכתוב דעה בלי לרשום על מה... אז יהיו כאן ספוילרים למי שלא קרא.
לא קל לי לכתוב את דעתי על הספר הזה. אני חושבת שזה בגלל העומק הרב שלו, למרות שהוא ספר מתח יש בו כ"כ הרבה רבדים של עומק ומשמעות, מה שלעיתים יכול להפוך את העלילה לכבדה ומעט קשה לקריאה, אבל - משתלמת. נתחיל ממראה כללי- הכותרת מאוד מושכת, הבנתי שהספר פורסם תחת השם "גברים ששונאים נשים", הכותרת הדרקונית עדיפה, אך לא הבנתי למה נבחרה דווקא היא. פרט לשורה אחת בספר אין שום אזכור לקעקוע הדרקון, אם כבר היה ראוי לציין את קעקוע מקלעת הפרחים שליסבת קיעקעה עך גופה לאחר המפגש עם האפוטרופוס שלה. אבל זאת דעתי.. הכריכה מושכת, וכמו הספר- כלפי חוץ רואים נערה, כריכה סטנדרטית ביותר, אבל מבט מדוקדק יותר מגלה שהשרשרת על צווארה מורכבת מראשיהן של 5 נשים- כמספר הנשים הנרצחות שגילתה הריאט . לגבי העלילה- הפרולוג מרתק. פרחים נדירים משולח אלמוני.. אני חושבת שהוא מה שגרם לי להמשיך לקרוא, למרות פרקי הספר הראשונים שמלאים בתיאורים משפטיים של אירועים ודמויות- אותי זה התיש. בכלל, כשמתחילים לקרוא את הספר מרגישים "הצפה" של מידע, דמויות ואירועים, עם המשך הקריאה מתרגלים לכך אבל זה דיי מהמם בהתחלה. אבל אז מגיעים לקטע שבו מיכאל מגיע להדבי. מכאן פשוט קשה להניח את הספר מהיד. בכלל, מיכאל היא דמות מאוד מעוררת הזדהות בגלל החסרונות האנושיים שלה. וליסבת- מעוררת הערצה, לדעתי. המחשבה השיקולית הקרה הזאת, אבל הרגש שמתחיל לבצבץ אצלה לקראת סיום העלילה- לדעתי היא הדמות היחידה בספר שהעלילה הביאה אותה לאיזשהו שינוי אישיותי, כל השאר נשארו אותו הדבר. הטובים טובים והרעים- רעים. אז הפלוס העיקרי הוא העלילה המרתקת, וליסבת, שעניין אותי הממתחלה "לדעת מה קורה איתה". מה שלא אהבתי, זה את תיאורי האלימות הקשים בספר. זה גרם לי לחשוב, לראשונה בחיי, שכמו שיש הגבלת גיל על סדרות טלויזה אולי היה ראוי לעשות את זה גם כאן. לי אישית מאוד קשה לקרוא תיאורי אונס, אחרי האונס הראשון שעברה לקח לי כמה דקות עד שחזרתי לקריאה, ואחרי תיאור האונס השני, הסדיסטי- הייתי ממש קרובה להניח את הספר ולא להמשיך לקרוא. למרות הכל נתתי לו צא'נס של "עוד כמה עמודים"- ואז הגיעה הנקמה של ליסבת, שאני חייבת להיות כנה ולהודות שקראתי אותו פעמים רצוף.במבט לאחור אני מבינה שהתיאורים האלו הם חלק בלתי נפרד מהעלילה, אבל זה העציב אותי, למרות הכל. הספר מתאר אלימות בלתי נתפסת כלפי נשים, אז נכון שליסבת והריאט "שיחקו אותה" והרעים קבלו את גמולם, אבל זה גרם לי לחשוב שבחיים האמיתיים זה לא כך- קורבן עדיין נשאר קורבן. פרט לכך- ספר מרתק. ואמין מאוד- מה שבכלל לא מובן מאליו, האמינות, כי בהקשר למה שרשמתי ש"הרעים קבלו את גמולם"- קצת כמו אגדת ילדים שבסוף הטובים מנצחים- למרות זה אין הרגשה של "בואו ונסיים את הכל ורוד" מאולץ, אלה פשוט עלילה טובה שהפעם הזאת יצאה גם חיובית. האם אקרא את הספרים הבאים בסדרה- עד הפרק האחרון, הייתי בטוחה שלא. התיאור הזה של אישיותו של מרטין, מרתף העינויים שלו, השימחה לאיד שהוא אמר למיכאל- בזמן שאתם הייתם כאן והתברברתם הייתה אישה כלואה אצלי במרתף- מזעזעת. אבל אז בעמוד האחרון, דבר פשוט שינה את דעתי- לליסבת נשבר הלב. היא ניקתה את הדירה שלה עבורו! תראו הבחורה באמת מאוהבת (אני בלגאניסטית מושבעת אז יכולה להזדהות). לכן למרות הכל, הסופתי גם את הספרים הבאים לרשימת הקריאה שלי- ואני מקווה שהסופר לא יאכזב אותי, ושניהם יזכו ללכת יד ביד לכיוון השקיעה :) הערה- התחלתי לכתוב את זה בצורת ביקורת, אבל שמתי לב שכמה שאני מנסה זה ממש לא ביקורת, אלה מחשבות על הספר.
 

מחשבות

New member
אחרי שהגעתי לעמוד 200 הבנתי (שוב)

למה ספרי מתח הם בזבוז זמן.
 

ג רפאל

New member
אמנם [עדיין] לא קראתי הטרילוגיה

למרות המלצת אשתי שסיימה לקרא לאחרונה. ועל כן אני מנוע מהתייחס לסדרה זו אבל בעיקרון אני ממש חולק עליך לגבי ספרות מתח. מאז קולי וילקינס [אבן ירח] ועד קן בראון [מ=מות]דרך כל כך הרבה סופרים וספרים גור לפיד דויל,כריסטי המט צנדלר קיין סימנון ספיליין רנדל ועוד מאות אם לא אלפים ספרות מתח בחלקה היא טובה מאוד.על פי רב מעניינת ומושכת. זו ספרות.מעולם לא חשתי שאני מבזבז את זמני היקר בקריאת ספרות שכזו וביננו אני חולק על טעמך מזה זמן רב.אבל כל אחד הרי זכאי לטעם משלו. נכון?
 
קראתי את הטרילוגיה.

הספר הראשו הוא סביר, לא ספר המתח הכי מעניין קראתי אי פעם. הספר השני הוא הכי טוב מבין השלושה לדעתי. הספר השלישי מוגזם לגמרי, לפעמים יוצא מכלל פרופורציות. החלק היחיד שאהבתי בו הוא החלק של המשפט, די בסוף ודי קצר. גם אני לא הבנתי למה לא מסופר על הקעקועים של ליסבת, בעיקר לאור העובדה שיש פירוט כה רב בספר לגבי כל דבר אחר. נראה לי תמוה. אבל תשובה אפשרית, יותר בגדר שמועה - שהסדרה הייתה אמורה למצוא את עצמה מסופרת דרך עשרה כרכים ולא שלושה, לולא מת סטיג לרסון בטרם עת. כנראה בספרים האחרים היו מתגלים שאר הסודות שלרסון שמר בשרוול. זוגתו טוענת שהיא עזרה לו לכתוב והייתה מודעת לעלילת ההמשך, ולכן היא רוצה להוציא לאור את הספר הרביעי, אבל כרגע מתנהלת מלחמה בינה לבין משפחתו לגבי העזבון שהשאיר, לכן סביר להניח שזה לא יצא לפועל בזמן הקרוב..
 

Arana

Member
מנהל


מאוד אהבתי את הסדרה הזו, היא מתחילה (בספר הראשון) בתור שתי הדמויות הראשיות שפותרות תעלומה שכביכול לא קשורה אליהן, וממשיכה (בספרים הבאים) בעיסוק בתסבוכות שהן עצמן נקלעות אליהן. אהבתי את העיסוק בתעלולים הטכנולוגיים, את הדמות של ליסבת, וגם את דרמת בית המשפט בחלק השלישי. לגבי האלימות - בהיותי חובבת ספרי אימה (קינג ושות') ואחרי ששרדתי את "פסיכופת אמריקאי", לא ממש התרגשתי ממה שהלך בספר הזה...
 
למעלה