מחשבות על ישראל
שלום חברים, כל פעם שאני קורא את התגובות ב"מעריב", צריך לדבר עם שירות לקוחות של אחת החברות או צריך לתקשר עם כמעט כל אדם פה – אני כ"כ רוצה לעזוב את הארץ. ופה באינטרנט: התגובות לכתבות, הפורומים, הצ'אטים... מלאים כ"כ הרבה אלימות מילולית, כולם תוקפים אחד את השני כל הזמן. ואני לא מבין – מתי הפכנו מעם עדין והומני לעם של לוחמים, עם כובש, אלים ותוקפני? ששת הימים? זה בגלל שהפכנו מקורבנות לתוקפים? ולכולנו מין תסביך... מצד אחד כולנו קורבנות – של השואה, של האנטישמיות, של העולם הערבי, ומצד שני אנחנו בדיוק ההיפך – תוקפים את כולם והרבה את עצמנו. ישראל מלאה היום בניכור, בשנאה, באלימות כלפי איש לרעהו, בכאב, באי-אכפתיות... לכל אחד איכפת רק מעצמו... זה מעציב אותי. ההורים אומרים שפעם זה לא היה ככה, שפעם כל השכנים היו חברים ולא היו נועלים את הדלת אף פעם, שאנשים היו יותר מנומסים... היום אני תוהה אם ההורים שלי רק מדמיינים ובעצם תמיד היה פה חרא. ואנשים מיואשים פה, המצב חרא. דיברתי עם אנשים – למה בעצם הם נשארים פה, אלו התשובות שהם נתנו לי: "המשפחה והחברים שלי פה" "ליהודים אין ארץ אחרת, רק ישראל" "מה אני? עכבר שנוטש את הספינה?!" "אני נשאר פה, לא משנה כמה חרא יהיה – אני נשאר פה!" "האנגלית שלי לא טובה, אני לא יכול להסתדר במדינה אחרת" "אני לא רוצה לגדל את הילדים שלי בשום מדינה חוץ מישראל" "כי זה הבית שלי" האם גם הישראלים איפה שאתם נמצאים הם כמו פה? מנסים לסדר את כולם, תוקפניים ואי-אכפתיים? נחמן
שלום חברים, כל פעם שאני קורא את התגובות ב"מעריב", צריך לדבר עם שירות לקוחות של אחת החברות או צריך לתקשר עם כמעט כל אדם פה – אני כ"כ רוצה לעזוב את הארץ. ופה באינטרנט: התגובות לכתבות, הפורומים, הצ'אטים... מלאים כ"כ הרבה אלימות מילולית, כולם תוקפים אחד את השני כל הזמן. ואני לא מבין – מתי הפכנו מעם עדין והומני לעם של לוחמים, עם כובש, אלים ותוקפני? ששת הימים? זה בגלל שהפכנו מקורבנות לתוקפים? ולכולנו מין תסביך... מצד אחד כולנו קורבנות – של השואה, של האנטישמיות, של העולם הערבי, ומצד שני אנחנו בדיוק ההיפך – תוקפים את כולם והרבה את עצמנו. ישראל מלאה היום בניכור, בשנאה, באלימות כלפי איש לרעהו, בכאב, באי-אכפתיות... לכל אחד איכפת רק מעצמו... זה מעציב אותי. ההורים אומרים שפעם זה לא היה ככה, שפעם כל השכנים היו חברים ולא היו נועלים את הדלת אף פעם, שאנשים היו יותר מנומסים... היום אני תוהה אם ההורים שלי רק מדמיינים ובעצם תמיד היה פה חרא. ואנשים מיואשים פה, המצב חרא. דיברתי עם אנשים – למה בעצם הם נשארים פה, אלו התשובות שהם נתנו לי: "המשפחה והחברים שלי פה" "ליהודים אין ארץ אחרת, רק ישראל" "מה אני? עכבר שנוטש את הספינה?!" "אני נשאר פה, לא משנה כמה חרא יהיה – אני נשאר פה!" "האנגלית שלי לא טובה, אני לא יכול להסתדר במדינה אחרת" "אני לא רוצה לגדל את הילדים שלי בשום מדינה חוץ מישראל" "כי זה הבית שלי" האם גם הישראלים איפה שאתם נמצאים הם כמו פה? מנסים לסדר את כולם, תוקפניים ואי-אכפתיים? נחמן