מחשבות על ה'סינגל לזמן קצוב'
(מתוך אוסף המחשבות שלי, שנקרא "על הרהורי כפירה וארנבי-יער חמודים"). ניקח עלם חמודות בן 24 (בקרוב, בסדר, בקרוב). נבזוק מעליו מעט אבקת סינגליות זמנית. ניתן בו כמיהה עזה לרגש. נכניס בין אוזניו מח חריף ונבון. מעט רוטב חוש-הומור קלוקל, מנגנון שעושה קולות כשמלטפים מאחורי האוזן, תנועות חתוליות במקצת ("נמר, אלה תנועות של נמר. מה פתאום חתול ?") וחיבה עצומה לרוחות שטות, והוא מוכן. נאחוז בערפו בעדינות. הוא שורט. נלחש על אוזנו סיפורי פיות. נזמר לו על אהבה בליווי כינורות. נחמם את דמו מדי פעם ונצפה בו גולש. נאפשר לו לחשוק. נתיר לו לשיר (גם כשהוא מזייף עמוקות, ביטוי שהמציאו בהקשר שלו). נכוון אותו אל נשים מפתות. נלביש אותו במעטה קסם שקט ומושך. ואז נזמין אותו אל המקום בו אנו שומרים את כדור הבדולח שלנו. נצפה בעתידו יחד עימו. המסע יחל בגיל 15, ביום בו פגש את אהבת חייו. נחלוף על התרחשויות מוכרות, עת נשם את אויר התאווה והחשק. נחלוף על פני השנים, עד ליום בו הבטיח לה, והיא לו, שיתחתנו בגיל 25. נזכיר לו שהוא ראה את הפרק הזה של סיינפלד, וחשב שזה יהיה תירוץ יפה להבטיח את עתידו לצידה. נריץ קדימה, ונגיע לזמן בו נפרדו. ניצוץ שובב ואפל בעיניה רמז לו שהיא לא שכחה. "גבר צריך שתהיה לו מילה", אמרה, והוא חי את דבריה. הבזקים. כל שנה, ביום ההולדת שלו, היא מתקשרת. לא מזכירה את ההסכם ולו במילה. אבל הוא יודע. מכיר את אהבת חייו לפרטי פרטים. הבזקים אלימים יותר, התנגשויות עם בת-זוגתו, שהפכה לבת-זוגתו לשעבר. ריב קטנוני וטפשי על משהו שיקרה בעוד שנים, הלא כן ? המראה מתערבל. אנו קופצים בזמן, זינוקים קצרים ומהירים. התלבטויות שלו עם עצמו : האם לספר ? מה לספר ? איך לספר ? שאלות בלתי-פוסקות. כדור הבדולח הפך לכדור מראות. בכל מראה זעירה תמונה שלו פוגש אותה. יש לה יחסים עם מישהו אחר. והוא - חוץ מלפעמים הוא לבד. ערן צור, כך נדמה, כתב עליהם את השיר. פעם היתה מטרידה אותו המחשבה, על כך שהוא יודע משהו שבן-זוגה הנוכחי לא יודע. עכשיו האושר שלו בא ראשון. השבוע דיברו. כדור הבדולח, שהיה לכדור מראות וחזר לסורו, מהבהב. אורו נחלש עד לחשכה. פרפור נשמתו מעלה תמונה אחת ונעלם. הוא לא בטוח, וכמוהו אנחנו, שראה את שהוצג לו. הוא פוטר זאת כלאחר יד. אבל הוא ראה. אם נעצום את עינינו, נראה גם אנחנו. יום הולדת 25. היא מולו. חיוכה כובש אותו. חומה עוטף את גופו, מרומם את נפשו המצפה. פצענו את נפשו. שריטה זעירה, אבל קטלנית. יש לו שנה, שנה, שנה לשרוף. הוא יחיה יום-יום בידיעה שהאושר מחכה. מחכה לו. בעתיד. הוא יודע את התאריך המדויק, את היום שבחודש מסויים שבשנה הבאה. לא נותר לו הרבה זמן, אבל דקי האבחנה שבינינו בודאי יבחינו בסבל העצום שנגרם לו בציפייה. השחיקה הזו, הכאב הזה... הם מכבים את האור שבעיניו.
(מתוך אוסף המחשבות שלי, שנקרא "על הרהורי כפירה וארנבי-יער חמודים"). ניקח עלם חמודות בן 24 (בקרוב, בסדר, בקרוב). נבזוק מעליו מעט אבקת סינגליות זמנית. ניתן בו כמיהה עזה לרגש. נכניס בין אוזניו מח חריף ונבון. מעט רוטב חוש-הומור קלוקל, מנגנון שעושה קולות כשמלטפים מאחורי האוזן, תנועות חתוליות במקצת ("נמר, אלה תנועות של נמר. מה פתאום חתול ?") וחיבה עצומה לרוחות שטות, והוא מוכן. נאחוז בערפו בעדינות. הוא שורט. נלחש על אוזנו סיפורי פיות. נזמר לו על אהבה בליווי כינורות. נחמם את דמו מדי פעם ונצפה בו גולש. נאפשר לו לחשוק. נתיר לו לשיר (גם כשהוא מזייף עמוקות, ביטוי שהמציאו בהקשר שלו). נכוון אותו אל נשים מפתות. נלביש אותו במעטה קסם שקט ומושך. ואז נזמין אותו אל המקום בו אנו שומרים את כדור הבדולח שלנו. נצפה בעתידו יחד עימו. המסע יחל בגיל 15, ביום בו פגש את אהבת חייו. נחלוף על התרחשויות מוכרות, עת נשם את אויר התאווה והחשק. נחלוף על פני השנים, עד ליום בו הבטיח לה, והיא לו, שיתחתנו בגיל 25. נזכיר לו שהוא ראה את הפרק הזה של סיינפלד, וחשב שזה יהיה תירוץ יפה להבטיח את עתידו לצידה. נריץ קדימה, ונגיע לזמן בו נפרדו. ניצוץ שובב ואפל בעיניה רמז לו שהיא לא שכחה. "גבר צריך שתהיה לו מילה", אמרה, והוא חי את דבריה. הבזקים. כל שנה, ביום ההולדת שלו, היא מתקשרת. לא מזכירה את ההסכם ולו במילה. אבל הוא יודע. מכיר את אהבת חייו לפרטי פרטים. הבזקים אלימים יותר, התנגשויות עם בת-זוגתו, שהפכה לבת-זוגתו לשעבר. ריב קטנוני וטפשי על משהו שיקרה בעוד שנים, הלא כן ? המראה מתערבל. אנו קופצים בזמן, זינוקים קצרים ומהירים. התלבטויות שלו עם עצמו : האם לספר ? מה לספר ? איך לספר ? שאלות בלתי-פוסקות. כדור הבדולח הפך לכדור מראות. בכל מראה זעירה תמונה שלו פוגש אותה. יש לה יחסים עם מישהו אחר. והוא - חוץ מלפעמים הוא לבד. ערן צור, כך נדמה, כתב עליהם את השיר. פעם היתה מטרידה אותו המחשבה, על כך שהוא יודע משהו שבן-זוגה הנוכחי לא יודע. עכשיו האושר שלו בא ראשון. השבוע דיברו. כדור הבדולח, שהיה לכדור מראות וחזר לסורו, מהבהב. אורו נחלש עד לחשכה. פרפור נשמתו מעלה תמונה אחת ונעלם. הוא לא בטוח, וכמוהו אנחנו, שראה את שהוצג לו. הוא פוטר זאת כלאחר יד. אבל הוא ראה. אם נעצום את עינינו, נראה גם אנחנו. יום הולדת 25. היא מולו. חיוכה כובש אותו. חומה עוטף את גופו, מרומם את נפשו המצפה. פצענו את נפשו. שריטה זעירה, אבל קטלנית. יש לו שנה, שנה, שנה לשרוף. הוא יחיה יום-יום בידיעה שהאושר מחכה. מחכה לו. בעתיד. הוא יודע את התאריך המדויק, את היום שבחודש מסויים שבשנה הבאה. לא נותר לו הרבה זמן, אבל דקי האבחנה שבינינו בודאי יבחינו בסבל העצום שנגרם לו בציפייה. השחיקה הזו, הכאב הזה... הם מכבים את האור שבעיניו.