מחשבות טורדניות

היי

אחרי הניסיון שלי עם התרופות,פיתחתי התנגדות כלפיהם. מוזר שאתה לא מכיר כי זה באמת שכיח..אבל לי יש חברה עם מניה דיפרסיה,חברה עם אוסידי ו2 בני הדודים שלי התאשפזו בעבר והם נוטלים תרופות נגד דיכאון.גם אבא שלי לקח בעבר..אוי אין לי כוח אפילו להתחיל לחשוב על כל מי שאני מכירה שלקח תרופות פסיכיאטריות...
 
אופס..

רציתי לכתוב עוד ובטעות לחצתי שלח..אני לא יכולה לקבוע תור לפסיכאטרית שלי,רק הפסיכולוגית יכולה להפנות אותי אליה.דיברתי איתה על זה וסיכמנו שאם אני יהיה עדיין בדכאון עד שבוע הבא היא תקבע לי תור.כדי להרגע אחרי כתיבת ההודעה הקשבתי למוזיקה וזה עזר קצת.בקשר לבעלי החיים:יש לי 2 כלבות בבית,חח הם טיפול בעיסוק בשבילי.צירפתי תמונה שלי ושל טקילה הכלבה המתוקה שלי.התמונה צולמה שבוע שעבר אחרי שבכיתי והלכתי לישון איתה..זה ממש מחמם לי את הלב להסתכל על התמונה הזו...
 
אוי סורי..

לקחתי פרוזק/פלוטין וריספירדל.אני בטוחה שיהיו תרופות שיתאימו,אבל אין לי כוח למצוא אותן.לוקח לתרופות נוגדי דכאון כחודשיים להשפיע,ובנתיים זה אומר שצריך לסבול את תופעות הלוואי שוב ושוב (עם הפרוזק היו לי מגרנות,עיפות וחוסר שינה,כאבי בטן,ועם הרספירידל היו לי גם כאבי ראש,ירידה של לחץ דם,עיפות נוראית,בחילות והקאות מרובות,טיקים וקפיצות של האצבעות,רעידות,העלה במשקל-בקיצור כמעט כל מה שמופיע בפרוספקט).הם נתנו לי הרגשה כזו של התרוממות רוח,כאילו הייתי שמחה,כאילו בהיי,אבל מבפנים הרגשתי שזה מזוייף.לא יכולתי להביע רגשות,והייתי מאד אדישה. סיבה נוספת להתנגדות לתרופות היא שבפבואר אני מתגייסת,ואני מאד רוצה להתגייס.לקיחת תרופות יכולה להשפיע באופן משמעותי על אם אני אתגייס או לא.
 
אוף שאלה מסובכת...

אממ בכיתה י"א הייתי בגדנ"ע עם הבצפר (גדנ"ע זה כמו לייט טירונות כזו של 5 ימים).זה יצא על תקופה נורא קשה בחיים שלי,ושם הייתי הכי מאושרת בעולם.למעשה,הייתי בנאדם אחר לגמרי.במציאות אני די מופנמת,ובגדנ"ע אני זאת שתרמתי הכי הרבה לגיבוש של הקבוצה. בדרך כלל כשאני במסגרת אני מתפקדת הרבה יותר טוב,ואני לא שוקעת יותר מדי במחשבות שגורמות לי לדכאון. מצד שני...אם אני אקבל תפקיד מעפן ואני אשתעמם,אז הסיכוי שאכנס לדכאון גבוה יותר. עד מחר אני צריכה למלות את המנילה...אני עדיין מתמודדת עם השאלה-בסיס רחוק או קרוב? זה כנראה מה שיותר יכריע על השירות שלי...אם אבחר בבסיס רחוק אז אולי יהיה לי טוב כמו בגדנ"ע ואני אכיר אנשים חדשים ולא אשתעמם.מצד שני יכול להיות שאני לא אשתלב ואצטרך להיות רחוקה מהבית ובודדה.
 
בת כמה את?

הכלבה הצבעונית היא טקילה(=כי היא כמו ליקר,של צבעים),והכלבה הבהירה-לברדור מעורבת בגולדן-היא פריס-על שם פריס הילטון (אח שלי קרא לה ככה בגלל שהיא בלונדינית מטומטמת,חח)
 
אכן

הגדנ"ע היתה הצפון (אני מכפר סבא),היה לנו כשעתיים חופשיות בלילה שבהם הייתי מדברת 5 דקות בטלפון עם אבא שלי,ולא התגעגעתי בכלל..הסיבה היחידה שרציתי לחזור הביתה בגללה היתה שרציתי כבר לספר לכולם מה היה ואיך היה.. אבל...וזה אבל גדול...יש לי חרדות שקשורות לבתי שימוש ציבוריים.בגדנ"ע הייתי צריכה לנקות את השירותים פעם אחת,ולא זוכרת שהיו לי קשיים בזה,אבל בקושי העזתי להשתמש בשירותים האלה..וזה כנראה יהיה הקושי הכי גדול שלי בבסיס רחוק.. נראה לי שאני פשוט אכתוב במנילה שלא אכפת לי,ואתן להם להציב אותי באיזה בסיס שירצו (גורל?) ואיזה כתמים יש על פריס?היא בלונדינית-לבנה,אולי בגלל זוית הצילום והתנאי העור זה נראה ככה..
 
אממ בכלל לא..

אין לי במה להתבייש...אם מישהו לא מבין מה זה אוסידי אז אני אשמח להסביר לו,אם הוא יברח אז בעיה שלו,אם הוא יבין אז הרווחתי. ולא נראה לי שמישהו שאני מכירה ולא יודע מה זה אוסידי יכנס לפורום הזה...
 

אמא11

New member
אני מצטרפת ../images/Emo6.gif

מה דעתך על כותונת החלומות? (אחלה שם). אני מקווה שסוף השבוע יהיה ממש נחמד. תמי
 
מחשבות טורדניות

אז היום הלכתי לפסיכולוגית שלי והיתה שיחה נחמדה שדי עודדה אותי.הייתה לי כבר רשימה מלאה של דברים שאני הולכת לעשות למען עצמי כדי לצאת מהדיכאון.הדבר הראשון היה לסוע עם חברה לת"א.קבענו כבר אתמול שניפגש אחרי הפגישה שלי וניסע. אני רק אציין שבדרך לפסיכולוגית נסעתי באוטובוס ולא היה לי התקף חרדה כמו שתמיד יש לי. לפני הפגישה התקשרתי לחברה אבל היא לא ענתה לי,השארתי לה הודעה שתתקשר אלי. אחרי הפגישה ניסיתי שוב להתקשר אליה ולא היה מענה.התקשרתי לאמא שלה כדי לשאול מה קורה עם החברה,והיא אמרה שהיא ישנה.הלכתי אליה הביתה (היא גרה ממש קרוב לפסיכולוגית),וחשבתי שאם אני אצלצל באינטרקום היא תתעורר.אמא שלה בדיוק הגיעה הביתה והזמינה אותי להכנס.למרות כל הניסיונות החברה לא קמה (היא סובלת ממניה דיפרסיה ולוקחת הרבה תרופות שמרדימות אותה). אז הלכתי מהבית שלה והסתובבתי בעיר,הרגשתי כ"כ רע.אחרי כל השיחת עידוד שהפסיכולוגית העבירה לי שוב נפלתי למטה.אני פשוט הסתובבתי בעיר עם הראש מושפל ובכיתי. אחרי הצהריים יצאתי עם חברה אחרת לקניון,והרגשתי קצת יותר טוב,אבל הופיעו לי חרדות כשאכלנו והאיש ניקיון עבר לידינו עם הפח.הקניון היה מפוצץ אנשים וזה גרם לי להרגיש כ"כ לא בנוח,כ"כ פחדתי שיהיה מגע ביני לבין מישהו אחר. חזרתי הביתה לפני כשעה,ועכשיו יש לי מחשבות שמציקות לי.אומרות לי שאני לא שווה כלום ושכולם שונאים אותי ואני אשאר לבד כל החיים.אני לא יכולה להתמודד עם המחשבות האלה,הן מכאיבות לי מבפנים.אני מרגישה את הכאב בלב ובעצמות.מאז שחזרתי הביתה אני רק בוכה,וכבר אין לי אויר. נמאס לי שכל הזמן פוגעים בי...
 
כל הכבוד על המאמצים

לצאת ולעשות דברים . עם כזה כח רצון אני שם את הכסף שלי עלייך שתצליחי ! מצויין שהיתה שיחה טובה עם הפסיכולוגית , כימיה טובה איתה זה דבר חשוב מאוד . אולי כדאי מחר בבוקר לצלצל שוב לחברה ? לקבוע להסתובב , ללכת לים או מה שבא לכם . בכל מקרה חשוב לנסות להעסיק את עצמך , זה דבר שהרבה אומרים כאן בפורום וגיליתי את זה על עצמי ביומיים האחרונים . התחלתי לצאת מהבית , התנדבתי באיזה מקום , טילפנתי לכמה אנשים . כל זה מאוד עזר לי להסיח את הדעת ולא להיכנע למחשבות . בהצלחה ונשמח מאוד לשמוע איך את מתקדמת
 
היי

מאז המצב מדרדר,אז כדאי שתשמור על הכסף שלך..עם החברה ההיא אני לא מדברת יותר,ובעצם נשארתי כמעט לבד.המחשבות מתקיפות אותי ואני מרגישה כמו ילדה קטנה שיושבת מקופלת על הריצפה בזמן שמפלצות צועקות עליה שהיא לא שווה אהבה,שכולם שונאים אותה ושהיא צריכה למות.המחשבות האלה מתקיפות אותי.האם זה האוסידי?כי אני מתחילה לפחד שיש לי סכיזופרניה,שאני כאילו שומעת קולות למרות שאני יודעת שהם בראש שלי... החלטתי שאני חייבת לחזור לתרופות,אחרת אני אבודה.
 
אולי יש לך עוד משהו

אבל זה לא משנה כל כך השם . אם מצב המחשבות כל כך קשה זה רעיון טוב לחזור לתרופות ופסיכיאטר יוכל גם להרגיע אותך מלבצע כל מיני אבחנות לעצמך . את יודעת שאת צריכה טיפול וזה כבר מצויין . הצטערתי לשמוע שאת לא מדברת עם החברה שלך . יש משהיא אחרת שתוכלי איתה להיפגש ? זה חשוב שלא תהיי יותר מידי לבד .
 
ואיך היה בתל אביב ?

נסי להסתכל על חצי הכוס המלאה . לאט לאט את מתקדמת . אהה ... ואני גם משתתף בהמלצה שתחליפי שם משתמש . יהיה בסדר
 
אממ היה כיף..

אבל זה כנראה בגלל ששתיתי,אחרת הייתי מבואסת כל היום.. ואני עדיין אופטימית.אחרי שאני נרגעת מכל הבכי והמחשבות אני אומרת לעצמי שזו רק תקופה ושזה יעבור.
 
למעלה