מחנה אימונים באוסטריה
Aשבתי היום מחופשה משפחתית, שהפכה מבלי משים לסוג של מחנה אימונים. בשבת 13/8 אחרי רכיבת בוקר קורעת הצטרפתי אל בני משפחתי וטסנו למינכן. שכרנו רכב ונסענו ממינכן ללאוגנג, אוסטריה, איזור של אגמים ונחלים והרים נישאים באיזור זלצבורג. התאכסנו במלון דירות בסמוך לפארק האופניים המקומי, מה שהבטיח שפע הרפתקאות בשבילי, ולא רק. הגענו בחושך וחוץ מצלליות של הרים הנישאים לגבהים שלא הכרתי, לא ראינו כלום. ראשון בבוקר. יקיצה טבעית מוקדמת. אני יוצאת לריצת היכרות. יש נחל מעבר לכביש ואליו, כמיטב המסורת באוסטריה, צמוד שביל אופניים שאינו מסתיים לעולם. אבל בא לי לבדוק את העליות כאן. אחרי שתיים-שלוש דקות ריצה במישור אני חותכת לכיוון ההר. כל שיפוע כאן אכזרי במידה שלא תיאמן. הכל ירוק. הלחות איומה אבל מזג האויר קריר. אני מטפסת בלי סוף, נכנסת לתחומיו של פארק האופניים ומוצאת את עצמי רצה בתוך מסלול פרי-רייד או דאון-היל פסיכי לגמרי. מילא לעלות את זה בריצה יגעה, אבל לרדת בריצה במדרון התלול הזה? ירדתי בהליכה זהירה. רק כדי לטפס אל העונג הבא. מזל שרצתי בשעה מוקדמת, בה רוכבי האופניים עדיין ישנים. בכל מקרה הרוב שם בכלל עולים ברכבל עם האופניים לראש ההר ואז טסים במורדות התלולים למטה. אני היחידה שמעדיפה לעלות בריצה ולרדת ברכבל... מסיימת שעה של ריצת היכרות. ברגע שחנות האופניים נפתחת אני מתייצבת ושוכרת לי אופני שטח, זנב קשיח. בינתיים מציבה אותם בדירה ויוצאים לטיול משפחתי. נוסעים בהרכב משפחתי מלא אל ההר הכי גבוה באוסטריה- גרוסגלוקנר. בראשו יש קרחון עד, שנסוג מדי שנה. למרגלות ההר כפרים ציוריים ואז מגיעים לשער הכניסה אל כביש האגרה. אורך הכביש- 41 ק"מ. השלט בכניסה מכריז על 33 ק"מ בשיפוע של 12%. ממוצע כמובן. אחרי כן יש עוד 8 ק"מ עד מרכז המבקרים שממנו יורדים אל קרחון העד. לאורך כל הדרך אני רואה רוכבים. המון רוכבים. רוכבי כביש, שטח, טורינג. הכל מכל וכל. נפשי יוצאת אליהם ואני בוערת מקנאה. גמני רוצה!!! אני נשבעת שלא אעזוב את אוסטריה מבלי שאכבוש את ההר הזה על אופניים. יום שני- צפוי מבול. לא יום לכיבוש ההר. יוצאת לרכיבת היכרות לאורך הנחל, מסלול מישורי בעיקר, מעט גבעות. אני מדוושת לי שעתיים, מקנחת בעוד חצי שעה ריצה. עננים כבדים רובצים על ההרים, המראה דרמטי, האויר קריר ונעים, אבל הלחות- כמו כאן. שבילי האופניים הקסומים פשוט מקסימים, בכלל לא בא לי להפסיק. מכריחה את עצמי להסתפק בשעתיים וחצי האלה, מקלחת, אוכל וקדימה לטיול משפחתי. התמזל מזלי ומיד עם סיום היומית שלי מתחיל לרדת גשם, וממשיך עד הערב. לפנות ערב מקנחים בכניסה לאתר של בריכות וספא. אם כבר הגעתי עד הלום- נכנסת למים ושוחה 2 ק"מ מהירים. למה מהירים? כי במסלול שלי ישנה עוד שחיינית והיא שוחה בערך בקצב שלי. אין מצב שאתן לה לעקוף! יום שלישי- היום הגדול. בן הזוג המשקיען מסיע אותי עם האופניים ועם תיק גב מלא במים ואוכל ופנימיות חלופיות ומשאבה וכו' וכמובן גם מעיל רוח ושרוולונים אל הכפר שלמרגלות ההר. עולה על האופניים. הוא והבנות ימשיכו לאיזה אתר של החלקה בשלג, לי יש משימה. 46 ק"מ עד ראש ההר ואז לחזור את זה. הסיפור המלא יובא בנפרד. בקיצור אפשר רק לספר שטיפסתי גובה מצטבר, ככל הנראה, סביב 4000 מטר. למה רק בהערכה? כי גם הגרמין החדש שלי החליט שלא לקרוא נתוני גובה, הכריז שביתה איטלקית, מבחינתו אין שיפוע ואין גובה. מרחקים הוא הראה רק כשהתחשק לו. ולא תמיד בא לו. מדובר במלחמה מנטלית בעיקר. כי בעליה הזו יש כמה קטעים קצרים של צלילה מגובה רב למטה. עולים מגובה 700 מ' לגובה 2500 מ', צוללים איזה 600 מטר למטה, שוב עולים אותם, שוב צוללים אותם ושוב עולים. וכל מה שיורדים בהלוך כמובן מטפסים בחזור... הקצב באופני שטח איטי ומבאס, מצד שני הילוכים של אופני שטח הם מתנה משמיים בעליות האכזריות האלה. לאחר מלחמה קשה שלי נגד עצמי, אני משכנעת אותי להתמיד עד לפיסגה. דיווח לאומה על כיבוש ההר וחזרה למטה. כמובן עם עליות מייאשות באמצע הירידה. פתאום הן כל כך ארוכות. סיום בירידה מטורפת במהירות מירבית של 72 קמ"ש. איחוד מרגש עם המשפחה בכפר שלמרגלות ההר ושוב בריכה וספא. הפעם מוותרת על שחיה. 6 שעות על האוכף- יש גבול. מתמסרת לג'קוזי. יום רביעי- באופן מפתיע הרגליים סבבה לגמרי. כאילו לא עשו כלום אתמול. שעה ועשרים ריצה בשבילים שלאורך הנחל ולכיוון כפרים ציוריים ואני מכריחה את עצמי להפסיק. טיול משפחתי למפלים, שכדי לראותם מקרוב צריך ללכת בעליה תלולה. משהו כמו הטיפוס בסרפנטינות להר תבור, רק יותר תלול. עולים 2.5 ק"מ בהליכה מהירה (אני והקטנה), בן הזוג והגדולה נעים להם בנחת מאחור. בירידה הקטנה מחליטה לרוץ. הי, גמני רוצה! עוד 2 ק"מ לפחות של ריצה. יום חמישי. הזמנתי לי מקום בטיול אופני שטח ליום ששי בפארק האופניים. אבל יש תחזית לגשם, אז מחליטים שאקח לי עוד יום לרכיבה, ליתר בטחון. הם יוצאים לטייל באיזו מערת קרח, אני עולה על האופניים, יוצאת מהדירה עם תיק עמוס כל טוב על הגב ומפה. היעד- קפרון, איזו עיירה שאינה רחוקה מההר שכבשתי יומיים קודם לכן. לא להאמין. אני, שיכולה ללכת לאיבוד בכל מקום, מנווטת את דרכי בלי אף התברברות, ומקץ 40 ק"מ מגיעה אל העיירה. המון רוכבים בדרך. מקסים. נופים מטורפים. מזג אויר חם אבל מה אכפת לי? בעיירה קפרון אני נוחתת בבית קפה, מזמינה לי קפוצ'ינו וגם כדור גלידה מנטה-שוקולד. מגיע לי! חוזרת בדרכים מעט שונות. הכל על פי המפה והשילוט המצויין. שבילי אופניים מדהימים, חלק כביש, חלק שטח, הכל יפה וירוק והאושר נשפך לכל הכיוונים. בדיוק אחרי 80 ק"מ אני בקפה השכונתי של הבייק-פארק, נחה מעמל יומי. יום ששי. ריצת בוקר, נחלים, כפרים, גבעות, שעה וחצי, 18 ק"מ. מקלחת, ארוחת בוקר, פרידה מהמשפחה שיוצאת לעוד איזו הרפתקה בקרח, ואני יוצאת לטיול אופניים מודרך. חוץ ממני- עוד זוג גרמנים. מסתבר שהגברת, נינה שמה, תותחית. קלה כאיילה בעליות, נועזת כמו נינג'ה בירידות. אני קוראת לה "נינה הנסיכה הלוחמת" כמו "זינה" מסידרת הטלויזיה המיתולוגית. המדריך נחמד, לוקח אותנו לטפס איזה 1000 מ' בשטח ואז, בראש העליה, מתחיל גשם סוחף. לא נורא. מפה המדריך אומר שיש קטע קצר של סחיבת אופניים ביד, כדי לעלות עוד קצת אל הסינגל. אין לי כח לשטויות האלה. בסוף גם המדריך וגם החבר של נינה עוזרים לי לסחוב את האופניים במדרון עד למעלה. אבל אז מגיעים אל הירידה. לא סתם. זה סינגל טכני, מלא אבנים ושורשים של עצים. והכל חלק. לא שאני בנויה לרכוב שם כשיבש, אבל אחרי מטח גשם- ודאי שאין מצב. נינה קצת הולכת וקצת רוכבת. אני הולכת. בשלב מסויים הסינגל נראה תמים יותר. אני עולה על האופניים, מדוושת פעמיים ומחליקה הצידה. רגל ענוגה פוגשת גלגל שיניים אלים ואני נראית כמי שכריש נשך אותה בשוק. מודיעה למדריך שמיציתי את הסינגל והוא מנחה אותי כיצד לערוק אל הדרך הלבנה. זה מצריך המון הליכה ברגל בירידה חופשית אבל זה מה יש. מגיעה אל הדרך הלבנה, מתחברת לאופניים וגולשת בירידות ארוכות לבדי. הובטח לי שבקצה הדרך, כשהיא מתחברת לכביש אספלט, אפגוש את השאר. אחרי המתנה של כמה דקות הם מגיעים, למעט המדריך, כולם חבולים. מסתבר שהפסיכי גרר אותם לאיזה מסלול דאון היל. שווה לפרוש בשיא... מפה עד הבייק פארק רכיבה נינוחה במישור וגבעות, עוד כמה סינגלים זורמים ודי. השמש זורחת, ואני מחזירה את האופניים לחנות, נפרדת מהם לתמיד. שבת בבוקר- בתכנית כתוב לי מנוחה. כן, ברור. יוצאת לריצה קלה. שעה וחצי, הפעם לכיוון ההפוך מהימים האחרונים. המסלול גבעות גבעות, מסתבר שכולו במגמת עליה. מסתובבת אחרי 45 דקות, והדרך חזרה מסתיימת 8 דקות מהר יותר. ממשיכה לרוץ, לסגור את השעה וחצי. למה? ככה. כי כיף לרוץ שם! אורזים הכל ונוסעים לגרמניה. המשך יבוא...
Aשבתי היום מחופשה משפחתית, שהפכה מבלי משים לסוג של מחנה אימונים. בשבת 13/8 אחרי רכיבת בוקר קורעת הצטרפתי אל בני משפחתי וטסנו למינכן. שכרנו רכב ונסענו ממינכן ללאוגנג, אוסטריה, איזור של אגמים ונחלים והרים נישאים באיזור זלצבורג. התאכסנו במלון דירות בסמוך לפארק האופניים המקומי, מה שהבטיח שפע הרפתקאות בשבילי, ולא רק. הגענו בחושך וחוץ מצלליות של הרים הנישאים לגבהים שלא הכרתי, לא ראינו כלום. ראשון בבוקר. יקיצה טבעית מוקדמת. אני יוצאת לריצת היכרות. יש נחל מעבר לכביש ואליו, כמיטב המסורת באוסטריה, צמוד שביל אופניים שאינו מסתיים לעולם. אבל בא לי לבדוק את העליות כאן. אחרי שתיים-שלוש דקות ריצה במישור אני חותכת לכיוון ההר. כל שיפוע כאן אכזרי במידה שלא תיאמן. הכל ירוק. הלחות איומה אבל מזג האויר קריר. אני מטפסת בלי סוף, נכנסת לתחומיו של פארק האופניים ומוצאת את עצמי רצה בתוך מסלול פרי-רייד או דאון-היל פסיכי לגמרי. מילא לעלות את זה בריצה יגעה, אבל לרדת בריצה במדרון התלול הזה? ירדתי בהליכה זהירה. רק כדי לטפס אל העונג הבא. מזל שרצתי בשעה מוקדמת, בה רוכבי האופניים עדיין ישנים. בכל מקרה הרוב שם בכלל עולים ברכבל עם האופניים לראש ההר ואז טסים במורדות התלולים למטה. אני היחידה שמעדיפה לעלות בריצה ולרדת ברכבל... מסיימת שעה של ריצת היכרות. ברגע שחנות האופניים נפתחת אני מתייצבת ושוכרת לי אופני שטח, זנב קשיח. בינתיים מציבה אותם בדירה ויוצאים לטיול משפחתי. נוסעים בהרכב משפחתי מלא אל ההר הכי גבוה באוסטריה- גרוסגלוקנר. בראשו יש קרחון עד, שנסוג מדי שנה. למרגלות ההר כפרים ציוריים ואז מגיעים לשער הכניסה אל כביש האגרה. אורך הכביש- 41 ק"מ. השלט בכניסה מכריז על 33 ק"מ בשיפוע של 12%. ממוצע כמובן. אחרי כן יש עוד 8 ק"מ עד מרכז המבקרים שממנו יורדים אל קרחון העד. לאורך כל הדרך אני רואה רוכבים. המון רוכבים. רוכבי כביש, שטח, טורינג. הכל מכל וכל. נפשי יוצאת אליהם ואני בוערת מקנאה. גמני רוצה!!! אני נשבעת שלא אעזוב את אוסטריה מבלי שאכבוש את ההר הזה על אופניים. יום שני- צפוי מבול. לא יום לכיבוש ההר. יוצאת לרכיבת היכרות לאורך הנחל, מסלול מישורי בעיקר, מעט גבעות. אני מדוושת לי שעתיים, מקנחת בעוד חצי שעה ריצה. עננים כבדים רובצים על ההרים, המראה דרמטי, האויר קריר ונעים, אבל הלחות- כמו כאן. שבילי האופניים הקסומים פשוט מקסימים, בכלל לא בא לי להפסיק. מכריחה את עצמי להסתפק בשעתיים וחצי האלה, מקלחת, אוכל וקדימה לטיול משפחתי. התמזל מזלי ומיד עם סיום היומית שלי מתחיל לרדת גשם, וממשיך עד הערב. לפנות ערב מקנחים בכניסה לאתר של בריכות וספא. אם כבר הגעתי עד הלום- נכנסת למים ושוחה 2 ק"מ מהירים. למה מהירים? כי במסלול שלי ישנה עוד שחיינית והיא שוחה בערך בקצב שלי. אין מצב שאתן לה לעקוף! יום שלישי- היום הגדול. בן הזוג המשקיען מסיע אותי עם האופניים ועם תיק גב מלא במים ואוכל ופנימיות חלופיות ומשאבה וכו' וכמובן גם מעיל רוח ושרוולונים אל הכפר שלמרגלות ההר. עולה על האופניים. הוא והבנות ימשיכו לאיזה אתר של החלקה בשלג, לי יש משימה. 46 ק"מ עד ראש ההר ואז לחזור את זה. הסיפור המלא יובא בנפרד. בקיצור אפשר רק לספר שטיפסתי גובה מצטבר, ככל הנראה, סביב 4000 מטר. למה רק בהערכה? כי גם הגרמין החדש שלי החליט שלא לקרוא נתוני גובה, הכריז שביתה איטלקית, מבחינתו אין שיפוע ואין גובה. מרחקים הוא הראה רק כשהתחשק לו. ולא תמיד בא לו. מדובר במלחמה מנטלית בעיקר. כי בעליה הזו יש כמה קטעים קצרים של צלילה מגובה רב למטה. עולים מגובה 700 מ' לגובה 2500 מ', צוללים איזה 600 מטר למטה, שוב עולים אותם, שוב צוללים אותם ושוב עולים. וכל מה שיורדים בהלוך כמובן מטפסים בחזור... הקצב באופני שטח איטי ומבאס, מצד שני הילוכים של אופני שטח הם מתנה משמיים בעליות האכזריות האלה. לאחר מלחמה קשה שלי נגד עצמי, אני משכנעת אותי להתמיד עד לפיסגה. דיווח לאומה על כיבוש ההר וחזרה למטה. כמובן עם עליות מייאשות באמצע הירידה. פתאום הן כל כך ארוכות. סיום בירידה מטורפת במהירות מירבית של 72 קמ"ש. איחוד מרגש עם המשפחה בכפר שלמרגלות ההר ושוב בריכה וספא. הפעם מוותרת על שחיה. 6 שעות על האוכף- יש גבול. מתמסרת לג'קוזי. יום רביעי- באופן מפתיע הרגליים סבבה לגמרי. כאילו לא עשו כלום אתמול. שעה ועשרים ריצה בשבילים שלאורך הנחל ולכיוון כפרים ציוריים ואני מכריחה את עצמי להפסיק. טיול משפחתי למפלים, שכדי לראותם מקרוב צריך ללכת בעליה תלולה. משהו כמו הטיפוס בסרפנטינות להר תבור, רק יותר תלול. עולים 2.5 ק"מ בהליכה מהירה (אני והקטנה), בן הזוג והגדולה נעים להם בנחת מאחור. בירידה הקטנה מחליטה לרוץ. הי, גמני רוצה! עוד 2 ק"מ לפחות של ריצה. יום חמישי. הזמנתי לי מקום בטיול אופני שטח ליום ששי בפארק האופניים. אבל יש תחזית לגשם, אז מחליטים שאקח לי עוד יום לרכיבה, ליתר בטחון. הם יוצאים לטייל באיזו מערת קרח, אני עולה על האופניים, יוצאת מהדירה עם תיק עמוס כל טוב על הגב ומפה. היעד- קפרון, איזו עיירה שאינה רחוקה מההר שכבשתי יומיים קודם לכן. לא להאמין. אני, שיכולה ללכת לאיבוד בכל מקום, מנווטת את דרכי בלי אף התברברות, ומקץ 40 ק"מ מגיעה אל העיירה. המון רוכבים בדרך. מקסים. נופים מטורפים. מזג אויר חם אבל מה אכפת לי? בעיירה קפרון אני נוחתת בבית קפה, מזמינה לי קפוצ'ינו וגם כדור גלידה מנטה-שוקולד. מגיע לי! חוזרת בדרכים מעט שונות. הכל על פי המפה והשילוט המצויין. שבילי אופניים מדהימים, חלק כביש, חלק שטח, הכל יפה וירוק והאושר נשפך לכל הכיוונים. בדיוק אחרי 80 ק"מ אני בקפה השכונתי של הבייק-פארק, נחה מעמל יומי. יום ששי. ריצת בוקר, נחלים, כפרים, גבעות, שעה וחצי, 18 ק"מ. מקלחת, ארוחת בוקר, פרידה מהמשפחה שיוצאת לעוד איזו הרפתקה בקרח, ואני יוצאת לטיול אופניים מודרך. חוץ ממני- עוד זוג גרמנים. מסתבר שהגברת, נינה שמה, תותחית. קלה כאיילה בעליות, נועזת כמו נינג'ה בירידות. אני קוראת לה "נינה הנסיכה הלוחמת" כמו "זינה" מסידרת הטלויזיה המיתולוגית. המדריך נחמד, לוקח אותנו לטפס איזה 1000 מ' בשטח ואז, בראש העליה, מתחיל גשם סוחף. לא נורא. מפה המדריך אומר שיש קטע קצר של סחיבת אופניים ביד, כדי לעלות עוד קצת אל הסינגל. אין לי כח לשטויות האלה. בסוף גם המדריך וגם החבר של נינה עוזרים לי לסחוב את האופניים במדרון עד למעלה. אבל אז מגיעים אל הירידה. לא סתם. זה סינגל טכני, מלא אבנים ושורשים של עצים. והכל חלק. לא שאני בנויה לרכוב שם כשיבש, אבל אחרי מטח גשם- ודאי שאין מצב. נינה קצת הולכת וקצת רוכבת. אני הולכת. בשלב מסויים הסינגל נראה תמים יותר. אני עולה על האופניים, מדוושת פעמיים ומחליקה הצידה. רגל ענוגה פוגשת גלגל שיניים אלים ואני נראית כמי שכריש נשך אותה בשוק. מודיעה למדריך שמיציתי את הסינגל והוא מנחה אותי כיצד לערוק אל הדרך הלבנה. זה מצריך המון הליכה ברגל בירידה חופשית אבל זה מה יש. מגיעה אל הדרך הלבנה, מתחברת לאופניים וגולשת בירידות ארוכות לבדי. הובטח לי שבקצה הדרך, כשהיא מתחברת לכביש אספלט, אפגוש את השאר. אחרי המתנה של כמה דקות הם מגיעים, למעט המדריך, כולם חבולים. מסתבר שהפסיכי גרר אותם לאיזה מסלול דאון היל. שווה לפרוש בשיא... מפה עד הבייק פארק רכיבה נינוחה במישור וגבעות, עוד כמה סינגלים זורמים ודי. השמש זורחת, ואני מחזירה את האופניים לחנות, נפרדת מהם לתמיד. שבת בבוקר- בתכנית כתוב לי מנוחה. כן, ברור. יוצאת לריצה קלה. שעה וחצי, הפעם לכיוון ההפוך מהימים האחרונים. המסלול גבעות גבעות, מסתבר שכולו במגמת עליה. מסתובבת אחרי 45 דקות, והדרך חזרה מסתיימת 8 דקות מהר יותר. ממשיכה לרוץ, לסגור את השעה וחצי. למה? ככה. כי כיף לרוץ שם! אורזים הכל ונוסעים לגרמניה. המשך יבוא...
