מחלה מחורבנת. ט'

[חלומותשל אחרים]

מחלה מחורבנת. ט'

ההודעות בפורום הרסו אותי היום.
כל אחת יותר נוראית מהשנייה.
כולנו יודעות מה לכתוב לאחרות, מה האחרות צריכות לעשות, מה "נכון" ומה "חולה" , ולאיזה כיוון צריך ללכת.
ואני יכולה לכתוב לכל אחת פה הודעה יפה וחכמה ומרגשת על איך שצריך לשאוף והחלמה, ולא לוותר. ועל איךל שהדרך ארוכה וקשה, אבל צריך להיות סבלניים ולא להתייאש.
אבל... אני בקושי מצליחה לפעמים לשכנע את עצמי, אז איזו זכות יש לי לכתוב את זה לאחרות?

אני כל כך מזדהה עם כל אחת מכן...
נו-לונגר ובלקבירד- עם חוסר היכולת הזו להכיל את הקיום הפיזי של הגוף, ועם הרצון לגמור אותו.
גרניום- עם המצב הספק כרוני ספק "בסדר" ועם המאבק הנצחי הזה בין השכל לרגש לגוף

מרגישה כאילו הכל שורף אותי מבפנים
הדחף הראשוני הוא לחתוך משהו, איפשהו, חזק ועמוד ועד הסוף

כל כך עצוב לי בשביל כולנו
אין מילים.

 

[No longer]

כל תגובה שלי כרגע תישמע כמו

"את צודקת והכל נורא ואין לי כוח יותר לקוות", ולא מגיע לך שזו תהיה התגובה שלי. אני יכולה ולך מגיע הרבה הרבה יותר.
אבל כן, הפורום הוא מקום חולה בזמן האחרון. ואני אוהבת אותך.

 

[lital172]

הפורום באמת עצוב נורא

לראות איך בנות כל כך מוצלחות ובנים הורסים את עצמם במחלה הנוראית הזו. אני רק יכולה להגיד שהייתי שם . הייתי כמהה למוות הזה שאתן מרגישות עכשיו... ואפשר לחיות אחרת . אפשר להפסיק להכאיב. החיים כואבים גם ככה לא צריך להחמיר אותם עוד יותר. מה יעזור לנו להעלים את עצמנו זה לא הדרך להעלים את הכאב. כל כך נעים שיש אהבה עצמית .. מקבלים הכל באהבה. אני כבר מזמן לא חושבת על הרס... גם אם יש משבר.. אני לא חושבת על דברים רעים לעשות. אני בוכה אני כואבת. אולי אני כותבת דברים עצובים אבל משם אני ממשיכה הלאה. נותנת לעצמי להתפרק כמה דקות וממשיכה הלאה..לאט לאט לומדת להתמודד.. שטוב לי אני מקרינה את זה לסביבה שלי... ואין יותר כיף מזה... לא יודעת להגיד מה עזר לי לצאת מההרס. פשוט החלטה שדי. שאין יותר כוח להעלים ולשקר ולפגוע. לא ללכת נגד החיים אלא דרך החיים.. שולחת חיבוק לכולכם.

 

[lital172]

....

וכן למדתי לקבל את עצמי. את הגוף שלי את הפנים את הלב. וכל חלק שבי. למדתי להבין שלא עשיתי שום דבר רע. שאין סיבה שאניאכאיב לעצמי. שאני אתעלל בו... כולי תקווה שכל אחת תגיע להחלטה הזו. לא עשינו שום דבר רע לאף אחד. ומגיע לנו לחיות. זה זכות יפה כל כך שחבל לא להקשיב לה. שלומדים לאהוב את עצמנו נפתח עולם שלם של כיף וטוב. פתאום נעים לקנות בגדים יפים. לשבת עם הבן זוג לארוחות טעימות. להרגיש יפה.... כל זה בא רק שיש קבלה. ואז אפשר לשאוף לחלומות. להאמין בעצמנו. להרגיש שמגיע לנו דברים יפים. לחשוב שכל אחת ששקועה בעצב והרע הזה. השנאה הזאת שמכלה את הכל. ממש מסתירה את כל מה שרק יכול להיות לכן. הלוואי והייתי יכולה להעיר לחיים. אבל זה רק הבן אדם עצמו יכול לעשות. ברגע שהוא בוחר בחיים ובעצמו . יהיו קשיים בדרך . יהיו פחדים. זה לא עולם ורוד. גם בחיים הטובים יש כאב. אבל יהיה בריאות. אהבה . שמחה. חוויות. וזה שווה וזה הכי יקר....

 

[פרפר בתוך אגרוף]

נכון.

עצוב נורא נורא נורא.
יש ימים שפחות, היום מאוד.
כשהפורום ככה עצוב אני מתחזקת מהמחשבה שלהיות כאן ביחד יכול לתת איזו נחמה, איזה פורקן, איזו כתף,
שבלי הפורום לא הייתה.
דווקא כשככה כואב.

אבל זה לא משנה את זה שנכון, מאוד מאוד עצוב. מחלה עצובה. הרבה בחירות עצובות. הרבה דברים עצובים שקורים בעולם.
ולפעמים מעט מדי ביחד ומעט מדי כוחות.

 

[ג ר נ י ו ם]

מאודמאוד מאוד מסכימה.

 

[חלומותשל אחרים]

מפגרת (ט')

עוד "מעקב" בתה"ש.
אצל הדיאטנית שמרתי על המשקל, אבל איכשהו מבחינתה זה "מוכיח שירדתי". כי זה נמוך במספר אחד מהמספר שהיה לפני חודשיים.
אצל הפסיכולוג ניסיתי לדבר על הכל. דיברתי ודיברתי וניסיתי להוציא ממני. וזה לא עזר. זה רק חידד לי את תחושת המחנק הזאת שמלווה אותי מאתמול.
מצאתי את עצמי יושבת מולו ושורטת את עצמי שוב ושוב ושוב ושוב. עד שנהיה דם. ואז שוב.
מרגישה שאני על סף תהום.
הכל גדול עליי.
איך לא נופלים?

 

[ג ר נ י ו ם]

את לא מפגרת.

אני לא יודעת מה זה אומר שלא עלית ולא ירדת (חוץ מזה שאני מניחה שאתמרגישה הקלה, וששווה - חובה - לדבר על זה עם המטפל שלך. מה הוא אמר על השריטות? הוא ראה? נתת לו לראות?), אבל אני חושבת - וזה מה שאני לומדת בשבועות האחרונים מהמטפלות שלי - שיש רגעים שאין לך ברירה אלא לעשות את מה שאומרים לך, קשה ככל שיהיה. אם לדעתם, לדעת אנשי מקצוע שמתמחים בהפרעות כמו שלך, את צריכה לעלות את הX ק"ג/גרמים הנוספים האלה, יש בזה היגיון. את יכולה לסמוך עליהם?

ולגבי הקושי בטיפול הפסיכולוגי - אני כל כך מכירה מהשנתיים האחרונות פגישות כאלה (חוץ מהשריטות, סורי). אבל פגישות שאת יוצאת כאילו חרב עליך עולמך. אני מצטערת שהיית צריכה לחוות כזאת, ואולי עדיין צריכה. מה ששיפר את המצב אצלי היה לדבר על זה בגלוי עם המטפל/ת - בדר"כ יש להם מה להגיד על זה.

מחבקת. מה שלומך היום?

 

[חלומותשל אחרים]

אני כן.

אני יושבת ובאמצע טיפול עושה דברים כאלה. ואני יודעת שזה לא יעזור, אבל עדיין נכנעת לדחף.
ואני חושבת שהוא ראה.

היום התחיל חרא ונגמר בעוד הערכה מעולה והמבורגר

 

[ג ר נ י ו ם]

תני לעצמך זמן ודברי אתו על זה

ולגבי סוף היום -

 

[Kalphana Vera]

גם אני עושה את זה

אצל הפסיכיאטרית, בהרצאות טריגריות, בשיחות קשות..
(אין לי משהו מעודד להגיד. אני לא יודעת איך לא נופלים. מחזיקים מעמד איכשהו, אני מניחה)

 

[חלומותשל אחרים]

תפוזבל ט'

כתבתי ונמחק- מנסה לשחזר

היום עוד ביקורת בתה"ש
אצל הדיאטנית - נשארתי על אותו משקל אבל מבחינתה זה "מוכיח ירידה" כי זה שונה קמת מהמספר של לפני חודשיים
אצל הפסיכו'- דיברתי ודיברתי ודיברתי וניסיתי להוציא הכל
זה רק חידד לי את ההרגשה של המחנק.
מצאתי את עצמי יושבת מולו ושורטת את עצמי שוב ושוב ושוב ושוב. עד דם. ואז שוב.
אני מרגישה שאני על סף תהום. שכל זה גדול עליי ומתחיל להיגמר לי הכוח.
איך לא נופלים?