קבל קישור
הדתל"שים חוזרים?! כל כך הרבה דתיים נטשו את העגלה והפכו לדתל"שים מהמניין ושום דבר לא השתנה. משה טור-פז מחפש תשובות לשאלות 13/10/2004 תופעה חדשה התגלתה השנה לעיני רבים מהמתפללים הקבועים בבתי הכנסת השונים בארץ בימים הנוראים. חבריהם משכבר הימים, אלו שהורידו את הכיפה אי שם בסוף התיכון או בזמן הצבא ולעיתים אפילו מאוחר יותר, בשנות האוניברסיטה, חוזרים לבית הכנסת. לא, אין מדובר בחזרה בתשובה, גם לא בטרנד חדש נוסח מדונה והקבלה, אבל דומה שהתהליך תפס תאוצה בשנים האחרונות והופך לתופעה של ממש. בראש השנה וביום כיפור נצפו כמה מחברינו עוזבי הדת מבלים שעות נוספות של בקשת סליחה ומחילה בבית הכנסת. הם אינם שבים, הכיפה יורדת בסוף התפילה, אך גם המרד שבער פעם בעצמות קצת שכך. אפשר קצת להשלים, אולי אפילו לומר תפילה או שתים ושום דבר רע לא יקרה. להבדיל מהחילוני הפוקד בדחילו ורחימו את בית הכנסת ביום הכיפורים, הדתל"ש הממוצע איננו זקוק למתווכים, וגם לא להסברים אודות התפילה וסדריה. הכיפה שירדה לפני שנים מגדולתה מוקפצת מהמדף אל הראש ויושבת שם כאילו בטבעיות. המחזור מה'בר-מצוה' זוכה לעדנה מחודשת, גם אם זמנית, והמנגינות שבות ומתנגנות להן בטבעיות, כאילו מעולם לא נשכחו. דומה כי החברה הדתית עוד לא הפנימה את היקף התופעה של החוזרים בשאלה ואת אופיה. בסקר לא מייצג שערכתי בקרב מכרי וקרובי, התגלה כי ישנן מעט משפחות בהן אין אף חוזר בשאלה. לעיתים ישנו יותר מאחד. התופעה איננה פוסחת על בוגרי ישיבות תיכוניות וישיבות הסדר. דומני כי לא יהיה זה בלתי סביר לומר כי כעשרים אחוזים מבוגרי המוסדות הדתיים הינם בבגרותם דתיים לשעבר. הגיע הזמן שהחברה הדתית תיתן דעתה על ציבור זה, אשר היה ועודנו בשר מבשרה. כדאי להקשיב להם, לשמוע מה יש להם לומר, וגם להבין כיצד, למרות ההתרחקות ממסורת בית אבא, הם מוכנים לשוב מדי פעם, להציץ במחזור של יום כיפור ולומר עימנו את 'ונתנה תוקף קדושת היום – כי הוא נורא ואיום'. הטיעון החוזר בפיהם של דתל"שים רבים, ואם לומר את האמת, הוא נשמע לאחרונה גם מפי רבים בקרב הציבור הדתי, הוא כי הם לא עזבו את הדת. הם עזבו את הדתיים. את החברה שנראתה להם צבועה ולא רוחנית, את הממסד הנתפס בעיניהם כמושחת ומשחית, את הרבנים שנראים להם כעב"מים. עם אלוהים יש להם בדרך כלל שיח מתמשך. לא הלכתי באופיו אך גם לא אתיאיסטי במהותו. עם פני הדת יש להם בעיה. וגם לנו. דומה כי עלינו לערוך חשבון נפש נוקב, חשבון של רווח והפסד. מה אנו משיגים ומה אנו מפסידים בכיוונים בהם בחרנו, כחברה, ללכת בשנים האחרונות. לי ברור כי הזנחנו פנים רבות ויפות של הדת, ובגללן אנו מפסידים את טובי בנינו. עלינו לעבוד על הרייטינג האמיתי, לא המזויף, של היהדות. המושג של 'חילול השם', חייב להיכנס לרשימת המושגים היהודיים החשובים ביותר. כל עוד תיתפס היהדות, לא רק בעיני המסתכלים מבחוץ, כי אם גם בקרב דתיים רבים, כנרדפת ל'עקירת זיתים, שנאת זרים, משמרות צניעות, הלכות צביעות, אמירות בנאליות, מנהיגים סניליים, רדידות מחשבתית והחמרה כפייתית', נמשיך לאבד את מיטב בנינו, אשר יניחו את הכיפה בצד וישובו רק ברגעים של נוסטלגיה. דרושה לנו רוח חדשה, מנהיגות אמיצה, נועזות הלכתית לצד שמירת מצוות אמיתית, נכונות לשפוט את עצמנו לחומרה לצד התווית דרך חדשה.
