מחוננים ופרפקציוניזם

מצב
הנושא נעול.
מחוננים ופרפקציוניזם

מחוננים ופרפקציוניזם
מה מביא לתחושת חוסר מיצוי? האם זו בהכרח החברה? ההורים? ואם לא, מה כן/עוד? ובאשר להורים, האם אלה הורים לוחצים שרוצים מאיות או הורים שמאיימים להתקשר לחברים ולבדוק האם באמת לא היו שיעורי בית? הורים שרוצים שהילד שלהם יתחיל ללמוד באוניברסיטה כמו הבן של השכנים, או אלה שעצם הרעיון נשמע להם מגוחך? הורים שמכינים את הילד לבחינות האיתור של משרד החינוך או אלה שפוערים פה גדול כששמעו שעבר? באשר לחברה, האם זו כזו בה הילד נאחז בכל דבר שהוא טוב בו כי מרגיש דחוי ולא מוצלח, או אולי אלה דווקא תחושות עליונות הנובעות מפערים מורגשים? אולי תכונה מולדת ועונש לכל החיים? מה הדעה/אסוציאציות שלכם?
 
התכונה הנוראית שלי היא פרפקציוניזם

מחוננים ופרפקציוניזם
מה מביא לתחושת חוסר מיצוי? האם זו בהכרח החברה? ההורים? ואם לא, מה כן/עוד? ובאשר להורים, האם אלה הורים לוחצים שרוצים מאיות או הורים שמאיימים להתקשר לחברים ולבדוק האם באמת לא היו שיעורי בית? הורים שרוצים שהילד שלהם יתחיל ללמוד באוניברסיטה כמו הבן של השכנים, או אלה שעצם הרעיון נשמע להם מגוחך? הורים שמכינים את הילד לבחינות האיתור של משרד החינוך או אלה שפוערים פה גדול כששמעו שעבר? באשר לחברה, האם זו כזו בה הילד נאחז בכל דבר שהוא טוב בו כי מרגיש דחוי ולא מוצלח, או אולי אלה דווקא תחושות עליונות הנובעות מפערים מורגשים? אולי תכונה מולדת ועונש לכל החיים? מה הדעה/אסוציאציות שלכם?
התכונה הנוראית שלי היא פרפקציוניזם
אבל בשנה וחצי האחרונות למדתי לטפל בה ולהיגמל. תודה לאל. מה שמביא אותי לתחושת חוסר מיצוי ('לא קיבלתי ציון גבוה מספיק') ממש לא קשור להורים לוחצים. למען האמת ההורים שלי הם הכי שאנטי שיש בקטע הזה. בכיתה ז', קיבלתי בפעם הראשונה ציון נמוך במתמטיקה, בכיתי בטירוף, וההורים שלי אמרו 'כל הכבוד' וצחקו עליי (אחרי שאמרו 'אין דבר' כמובן), צרחתי עליהם שהם לא מעודדים אותי להישגיות, למצויינות, שבגללם אני לא ממצה את הפוטנציאל שלי, ושהם צריכים להיות כמו ההורים של חברה שלי, שדאגו שתלמד תמיד, תכין שיעורים וכו'. הילדה ההיא היום היא אדם פרפקציוניסט בטירוף - אבל גם גאונה אמיתית. הלכה בצבא לתלפיות, יש לה חשיבה מאוד מיוחדת, אבל חבל שבגלל הפרפקציוניזם (שהיום לשמחתי קצת ירד לה), יש לה נטייה להתעצבן בקלות על אנשים שאומרים לה כל הכבוד על 95. לבחינות האיתור ההורים שלי לא הכינו אותי, אני הייתי זו שביקשה ללכת אליהן (בגלל אותה חברה, והמחשבה שלי: "היא יכולה ואני לא?
"). כשעברתי הם שמחו אבל לא הביעו 'הפתעה', פשוט שמחו. בחברה - אני מנסה לא להתבלט בדברים כמו האוניברסיטה, כי אוטומטית אנשים מתחילים 'את גאונה' למרות שזה ממש לא ככה. אבל זה לא מונע ממני להשתלב, מין הסתם. ברור שיש את הקטע של הפרפקציוניזם - בתור אחת שהוציאה ציונים גבוהים בקלות, הנפילה בכיתות גבוהות יותר, וההפנמה שחייבים ללמוד מדי פעם - קשה. ואגב - לי למשל הכי קשה היה כשבכיתה יב' לא קיבלתי תעודת הצטיינות, לראשונה בחיי, ודווקא לא בגלל הבגרויות, אלא בגלל ספורט (שאת הבגרות עשיתי עם דלקת ברגל...
כאבים מטורפים, אל תנסו בבית), ובגלל ספרות, שהמורה הגישה אותי בציון נמוך כי "את יכולה להוציא ציון גבוה מאוד, אבל אני לא ממש מאמינה שתצליחי, אז חבל סתם להגיש אותך בציון גבוה". אז לראשונה בחיי לא הצטיינתי - וכמובן התייסרתי על כך. הפרפקציוניזם נובע מכך שמגיל צעיר מחדירים לילד תחושה ש'מאמינים בו', והדבר גורם לילד תחושה שהוא חייב להצליח ולא לאכזב. אמנם הוריי לא היו כאלו, אבל המורים כן החדירו לי תחושה כזו, וזה כמובן גרם לכל נפילה להראות גדולה פי 20 ("עלייך לא הייתי מאמינה"). יצא ארוך ולא ברור
 

daliach

New member
זה ארוך וברור

התכונה הנוראית שלי היא פרפקציוניזם
אבל בשנה וחצי האחרונות למדתי לטפל בה ולהיגמל. תודה לאל. מה שמביא אותי לתחושת חוסר מיצוי ('לא קיבלתי ציון גבוה מספיק') ממש לא קשור להורים לוחצים. למען האמת ההורים שלי הם הכי שאנטי שיש בקטע הזה. בכיתה ז', קיבלתי בפעם הראשונה ציון נמוך במתמטיקה, בכיתי בטירוף, וההורים שלי אמרו 'כל הכבוד' וצחקו עליי (אחרי שאמרו 'אין דבר' כמובן), צרחתי עליהם שהם לא מעודדים אותי להישגיות, למצויינות, שבגללם אני לא ממצה את הפוטנציאל שלי, ושהם צריכים להיות כמו ההורים של חברה שלי, שדאגו שתלמד תמיד, תכין שיעורים וכו'. הילדה ההיא היום היא אדם פרפקציוניסט בטירוף - אבל גם גאונה אמיתית. הלכה בצבא לתלפיות, יש לה חשיבה מאוד מיוחדת, אבל חבל שבגלל הפרפקציוניזם (שהיום לשמחתי קצת ירד לה), יש לה נטייה להתעצבן בקלות על אנשים שאומרים לה כל הכבוד על 95. לבחינות האיתור ההורים שלי לא הכינו אותי, אני הייתי זו שביקשה ללכת אליהן (בגלל אותה חברה, והמחשבה שלי: "היא יכולה ואני לא?
"). כשעברתי הם שמחו אבל לא הביעו 'הפתעה', פשוט שמחו. בחברה - אני מנסה לא להתבלט בדברים כמו האוניברסיטה, כי אוטומטית אנשים מתחילים 'את גאונה' למרות שזה ממש לא ככה. אבל זה לא מונע ממני להשתלב, מין הסתם. ברור שיש את הקטע של הפרפקציוניזם - בתור אחת שהוציאה ציונים גבוהים בקלות, הנפילה בכיתות גבוהות יותר, וההפנמה שחייבים ללמוד מדי פעם - קשה. ואגב - לי למשל הכי קשה היה כשבכיתה יב' לא קיבלתי תעודת הצטיינות, לראשונה בחיי, ודווקא לא בגלל הבגרויות, אלא בגלל ספורט (שאת הבגרות עשיתי עם דלקת ברגל...
כאבים מטורפים, אל תנסו בבית), ובגלל ספרות, שהמורה הגישה אותי בציון נמוך כי "את יכולה להוציא ציון גבוה מאוד, אבל אני לא ממש מאמינה שתצליחי, אז חבל סתם להגיש אותך בציון גבוה". אז לראשונה בחיי לא הצטיינתי - וכמובן התייסרתי על כך. הפרפקציוניזם נובע מכך שמגיל צעיר מחדירים לילד תחושה ש'מאמינים בו', והדבר גורם לילד תחושה שהוא חייב להצליח ולא לאכזב. אמנם הוריי לא היו כאלו, אבל המורים כן החדירו לי תחושה כזו, וזה כמובן גרם לכל נפילה להראות גדולה פי 20 ("עלייך לא הייתי מאמינה"). יצא ארוך ולא ברור
זה ארוך וברור
וחשבנו שהעולם שלנו קל , תודה שפתחת לנו חלון קטן, נורא מוזרים הקשייפ האלה ונורא חבל, שהיית צריכה להסתיר את הציונים שלך גם בגלל הציפיות וגם כדי לא להיות חנונה. מקווה שבהמשך תצליחי לאזן את הדברים ,
 

bhs

New member
איך תסכמי עצה טובה לילדה בת 10

התכונה הנוראית שלי היא פרפקציוניזם
אבל בשנה וחצי האחרונות למדתי לטפל בה ולהיגמל. תודה לאל. מה שמביא אותי לתחושת חוסר מיצוי ('לא קיבלתי ציון גבוה מספיק') ממש לא קשור להורים לוחצים. למען האמת ההורים שלי הם הכי שאנטי שיש בקטע הזה. בכיתה ז', קיבלתי בפעם הראשונה ציון נמוך במתמטיקה, בכיתי בטירוף, וההורים שלי אמרו 'כל הכבוד' וצחקו עליי (אחרי שאמרו 'אין דבר' כמובן), צרחתי עליהם שהם לא מעודדים אותי להישגיות, למצויינות, שבגללם אני לא ממצה את הפוטנציאל שלי, ושהם צריכים להיות כמו ההורים של חברה שלי, שדאגו שתלמד תמיד, תכין שיעורים וכו'. הילדה ההיא היום היא אדם פרפקציוניסט בטירוף - אבל גם גאונה אמיתית. הלכה בצבא לתלפיות, יש לה חשיבה מאוד מיוחדת, אבל חבל שבגלל הפרפקציוניזם (שהיום לשמחתי קצת ירד לה), יש לה נטייה להתעצבן בקלות על אנשים שאומרים לה כל הכבוד על 95. לבחינות האיתור ההורים שלי לא הכינו אותי, אני הייתי זו שביקשה ללכת אליהן (בגלל אותה חברה, והמחשבה שלי: "היא יכולה ואני לא?
"). כשעברתי הם שמחו אבל לא הביעו 'הפתעה', פשוט שמחו. בחברה - אני מנסה לא להתבלט בדברים כמו האוניברסיטה, כי אוטומטית אנשים מתחילים 'את גאונה' למרות שזה ממש לא ככה. אבל זה לא מונע ממני להשתלב, מין הסתם. ברור שיש את הקטע של הפרפקציוניזם - בתור אחת שהוציאה ציונים גבוהים בקלות, הנפילה בכיתות גבוהות יותר, וההפנמה שחייבים ללמוד מדי פעם - קשה. ואגב - לי למשל הכי קשה היה כשבכיתה יב' לא קיבלתי תעודת הצטיינות, לראשונה בחיי, ודווקא לא בגלל הבגרויות, אלא בגלל ספורט (שאת הבגרות עשיתי עם דלקת ברגל...
כאבים מטורפים, אל תנסו בבית), ובגלל ספרות, שהמורה הגישה אותי בציון נמוך כי "את יכולה להוציא ציון גבוה מאוד, אבל אני לא ממש מאמינה שתצליחי, אז חבל סתם להגיש אותך בציון גבוה". אז לראשונה בחיי לא הצטיינתי - וכמובן התייסרתי על כך. הפרפקציוניזם נובע מכך שמגיל צעיר מחדירים לילד תחושה ש'מאמינים בו', והדבר גורם לילד תחושה שהוא חייב להצליח ולא לאכזב. אמנם הוריי לא היו כאלו, אבל המורים כן החדירו לי תחושה כזו, וזה כמובן גרם לכל נפילה להראות גדולה פי 20 ("עלייך לא הייתי מאמינה"). יצא ארוך ולא ברור
איך תסכמי עצה טובה לילדה בת 10
לילדה מחוננת כמובן
 
"אין חכם כבעל ניסיון"

איך תסכמי עצה טובה לילדה בת 10
לילדה מחוננת כמובן
"אין חכם כבעל ניסיון"
אני לא מכירה דרכים אחרות ללמוד פרט לדרך הקשה. אני לא מכירה דרכים להתמודד עם פרפקציוניזם, ועד שלמדתי על בשרי עד כמה הוא עשוי להיות מסוכן, לא ידעתי מה רע כל כך בלרצות תמיד להשיג הכי הרבה שאפשר. כשזה הגיע למצב שבו הוטלו עליי המון דברים, על כתפיים שבריריות של ילדה בת 15 וחצי, ובעקבות העובדה שהייתי חייבת שכל דבר כזה יהיה מושלם - לא היה לי זמן לטפל בבעיות האישיות שלי, וקרסתי. עכשיו, אחרי שהצלחתי להכיר את עצמי הרבה יותר טוב, אני יודעת את מחיר הפרפקציוניזם ואת הדרכים של עצמי להשתלט עליו. הכי חשוב, שתתנו לילדה הרגשה שהיא 'שווה' בלי כל קשר לסממנים חיצוניים. שציונים גבוהים זה נחמד, אבל לא הכרחי. וציונים זו רק דוגמא - אדם יכול להיות פרפקציוניסט בתחום אחד, או בהרבה תחומים. תכינו אותה לכך שעלולה להיות נפילה (למשל בלימודים), אבל אתם סומכים עליה שתדע להשתקם, ושאתם אוהבים אותה בלי קשר להישגים שלה - זה חשוב, שלא תחשוב שכל ערכה מתרכז במחוננות שלה, שתדע שאוהבים אותה כמו שהיא, ובזכות מה שהיא, ואמנם המחוננות זו תכונה אחת שלה, אבל בהחלט לא היחידה. אי אפשר באמת לטפל באדם פרפקציוניסט - וחשוב לי להגיד שההורים שלי תמיד נתנו לי לדעת שהם אוהבים אותי בלי קשר להישגים, ורק בזכות עצמי - אבל אפשר לעזור לאדם כזה ללמוד לקבל כשלונות, וללמוד שלא חייבים להצליח בהכל. אני מקווה שתצליחו, כי כמו שאמרתי קודם - אני למדתי את זה על בשרי.
 

apk

New member
שאלה נורא קשה

מחוננים ופרפקציוניזם
מה מביא לתחושת חוסר מיצוי? האם זו בהכרח החברה? ההורים? ואם לא, מה כן/עוד? ובאשר להורים, האם אלה הורים לוחצים שרוצים מאיות או הורים שמאיימים להתקשר לחברים ולבדוק האם באמת לא היו שיעורי בית? הורים שרוצים שהילד שלהם יתחיל ללמוד באוניברסיטה כמו הבן של השכנים, או אלה שעצם הרעיון נשמע להם מגוחך? הורים שמכינים את הילד לבחינות האיתור של משרד החינוך או אלה שפוערים פה גדול כששמעו שעבר? באשר לחברה, האם זו כזו בה הילד נאחז בכל דבר שהוא טוב בו כי מרגיש דחוי ולא מוצלח, או אולי אלה דווקא תחושות עליונות הנובעות מפערים מורגשים? אולי תכונה מולדת ועונש לכל החיים? מה הדעה/אסוציאציות שלכם?
שאלה נורא קשה
אני יודעת שלאורך כל שנות בית הספר היסודי הרגשתי מצוין. אז נכון, בתקופה שלי נדיר היה שעשו מבחני אבחון, אבל מידי פעם הורים היו לוקחים מיוזמתם את ילדיהם לבצוע מבחני IQ. אמי לא עשתה זאת, אבל גם בלי זה כולנו ידענו יפה מאוד שיש רק ילד אחד בכל 5 הכתות, ובמקרה הוא גם היה בן כתתי, שעולה עלי בכשוריו. את אותו אחד ואת אחיו הבכור לקחו הוריהם למבחן IQ, וכצפוי הבכור השיג מעל 160 והצעיר משהו בין 150 ל-160. הבעיה הייתה שאמי הייתה מורה לחינוך מיוחד, והיא כמובן הייתה מודעת לפער ביכולות בין ילד רגיל לתלמידיה, ובין ילד רגיל לביני, אבל היא לא הייתה מסוגלת לקלוט את פער היכולות בייני (שלמרות שלא נבחנתי ניתן להעריך אותי, בטח מבלי לשגות בהרבה, בסביבות ה-120 IQ) לבין בן כתתי שהוא כבר על גבול הגאונות, ותמיד הרגשתי שמצפים ממני להיות כמותו. אבל הקושי הזה התבטא רק כשעברנו לתיכון ואח"כ כשהלכתי ללימודים אקדימיים ואז היו הרבה בעיות שהפריעו בלימודי ופתאום הישגי ירדו פלאים, ואז התחלתי להרגיש שאני אכזבה למשפחתי, להורי, למורי ולכל מכרי מהילדות. כולם צפו לי עתיד של מדענית מבריקה כבר לפני גיל 30, והנה אני כבר בת 41 וחצי ועדיין אפילו ללא תואר ראשון. אז לקח לי שנים רבות להבין מה מנע ממני לממש את עצמי וקבל את עצמי כפי שאני, כי למרות שלא הגעתי להישגים עדיין המחוננות שלי תמיד נותרה בולטת, וזה היה מאוד קשה להיות בוודאות מלאה בעלת הפוטנציאל הגבוה ביותר במשפחה המורחבת ובשכונה, ובכל זאת כמעט בעלת ההשגים הנמוכים ביותר. אבל עם השנים למדתי שגם ללא תואר וללא פרסומים בעיתונות המדעית אני עדיין אותה ענת וערכי הוא אותו הערך. אני מאוד מקווה שאצליח למנוע משירילי את הסיבות שמנעו ממני להגיע להשגים, ויחד עם זה שאוכל להעביר לה את המסר, שלא חשוב מה יהיו השגיה, בשבילי ובשביל יתר אוהביה היא חשובה באותה מידה בין אם תהייה רק פקידה ובין אם תהייה מדענית בכירה ואפילו תזכה בפרס נובל.
 
פרפקציוניזם

מחוננים ופרפקציוניזם
מה מביא לתחושת חוסר מיצוי? האם זו בהכרח החברה? ההורים? ואם לא, מה כן/עוד? ובאשר להורים, האם אלה הורים לוחצים שרוצים מאיות או הורים שמאיימים להתקשר לחברים ולבדוק האם באמת לא היו שיעורי בית? הורים שרוצים שהילד שלהם יתחיל ללמוד באוניברסיטה כמו הבן של השכנים, או אלה שעצם הרעיון נשמע להם מגוחך? הורים שמכינים את הילד לבחינות האיתור של משרד החינוך או אלה שפוערים פה גדול כששמעו שעבר? באשר לחברה, האם זו כזו בה הילד נאחז בכל דבר שהוא טוב בו כי מרגיש דחוי ולא מוצלח, או אולי אלה דווקא תחושות עליונות הנובעות מפערים מורגשים? אולי תכונה מולדת ועונש לכל החיים? מה הדעה/אסוציאציות שלכם?
פרפקציוניזם
ככל התכונות נובעת מכל כך הרבה גורמים שזה קשה מאוד לאמוד מה המקור.
 
התזה שלי

מחוננים ופרפקציוניזם
מה מביא לתחושת חוסר מיצוי? האם זו בהכרח החברה? ההורים? ואם לא, מה כן/עוד? ובאשר להורים, האם אלה הורים לוחצים שרוצים מאיות או הורים שמאיימים להתקשר לחברים ולבדוק האם באמת לא היו שיעורי בית? הורים שרוצים שהילד שלהם יתחיל ללמוד באוניברסיטה כמו הבן של השכנים, או אלה שעצם הרעיון נשמע להם מגוחך? הורים שמכינים את הילד לבחינות האיתור של משרד החינוך או אלה שפוערים פה גדול כששמעו שעבר? באשר לחברה, האם זו כזו בה הילד נאחז בכל דבר שהוא טוב בו כי מרגיש דחוי ולא מוצלח, או אולי אלה דווקא תחושות עליונות הנובעות מפערים מורגשים? אולי תכונה מולדת ועונש לכל החיים? מה הדעה/אסוציאציות שלכם?
התזה שלי
להורים פרפקציוניסטים גדלים ילדים פרפקציוניסטים. עד כדי כך זה פשוט. ורע.
 

apk

New member
ועד כדי כך לא נכון

התזה שלי
להורים פרפקציוניסטים גדלים ילדים פרפקציוניסטים. עד כדי כך זה פשוט. ורע.
ועד כדי כך לא נכון
אני מכירה הרבה מקרים שתומכים בתיזה שלך, אבל עוד יותר הרבה מקרים שסותרים אותה. כלומר הורים פרפקציוניסטים שאין להם אפילו ילד פרפקציוניסט אחד, וילדים פרפקציוניסטים שהוריהם אינם כאלה כלל וכלל, ועוד יותר דוגמא ממקור ראשון: אנחנו שתי אחיות, אבא בודאי לא פרפקציוניסט ולגבי אמא ויתר המבוגרים המשפיעים סימן שאלה גדול, ו... אחותי ממש לא פרפקציוניסטית ואני מאוד מאוד כן
 
../images/Emo45.gif

ועד כדי כך לא נכון
אני מכירה הרבה מקרים שתומכים בתיזה שלך, אבל עוד יותר הרבה מקרים שסותרים אותה. כלומר הורים פרפקציוניסטים שאין להם אפילו ילד פרפקציוניסט אחד, וילדים פרפקציוניסטים שהוריהם אינם כאלה כלל וכלל, ועוד יותר דוגמא ממקור ראשון: אנחנו שתי אחיות, אבא בודאי לא פרפקציוניסט ולגבי אמא ויתר המבוגרים המשפיעים סימן שאלה גדול, ו... אחותי ממש לא פרפקציוניסטית ואני מאוד מאוד כן

אני (הייתי, עכשיו הרבה פחות) פרפקציוניסטית בטירוף, בזמן שההורים שלי מעולם לא שידרו לי פרפקציוניזם או דרישות גבוהות במיוחד. אמנם אני יודעת בדיעבד שיש להם המון אמון ביכולת שלי - ושהם בטח מצפים ממני בהתאם - אבל הם אף פעם לא שידרו לי את זה, אלא להיפך, 'שיבחו' אותי כשקיבלתי ציון נמוך בטענה ש"תמיד טוב שיש מה לשפר, ואף אחד לא מושלם".
 
אני חושבת שלא הבנתן נכון את נדיה

ועד כדי כך לא נכון
אני מכירה הרבה מקרים שתומכים בתיזה שלך, אבל עוד יותר הרבה מקרים שסותרים אותה. כלומר הורים פרפקציוניסטים שאין להם אפילו ילד פרפקציוניסט אחד, וילדים פרפקציוניסטים שהוריהם אינם כאלה כלל וכלל, ועוד יותר דוגמא ממקור ראשון: אנחנו שתי אחיות, אבא בודאי לא פרפקציוניסט ולגבי אמא ויתר המבוגרים המשפיעים סימן שאלה גדול, ו... אחותי ממש לא פרפקציוניסטית ואני מאוד מאוד כן
אני חושבת שלא הבנתן נכון את נדיה
(ונדיה תתקן אותי אם אני טועה) אני חושבת שהיא התכוונה להורים שהם פרפקציוניסטים מטבעם וכלפי עצמם, לאו דווקא דוחפים ומלחיצים את הילדים שלהם.
 

apk

New member
נועה, בדיוק כמוך הבנתי אותה

אני חושבת שלא הבנתן נכון את נדיה
(ונדיה תתקן אותי אם אני טועה) אני חושבת שהיא התכוונה להורים שהם פרפקציוניסטים מטבעם וכלפי עצמם, לאו דווקא דוחפים ומלחיצים את הילדים שלהם.
נועה, בדיוק כמוך הבנתי אותה
והוא שאמרתי, אבי אינו פרפקציוניסט כלל ואמי אולי (לא ודאי) ובהחלט התייחסתי לאיך שהם מתייחסים לדברים שהם עצמם עושים
 
ב-ה-ח-ל-ט

אני חושבת שלא הבנתן נכון את נדיה
(ונדיה תתקן אותי אם אני טועה) אני חושבת שהיא התכוונה להורים שהם פרפקציוניסטים מטבעם וכלפי עצמם, לאו דווקא דוחפים ומלחיצים את הילדים שלהם.
ב-ה-ח-ל-ט
פרפקציוניסטים לגבי עצמם. מספיק, אגב, שזה יהיה בתחום מסוים ולא בכל התחומים. נגיד, סבתי ואמי תמיד היו פרפקציוניסטיות בקשר לעבודה ולימודים, ולאו בדוקא בקשר לדברים אחרים. אני יצאתי גרועה כמוהם בקשר לעבודה, אבל לא בקשר ללימודים, לעומת זאת בקשר לדברים אחרים בחיים אני בהחלט פרפקציוניסטית. כלומר, מנסה ללמוד שלא להיות
ואני כבר רואה שמתוך ארבעה ילדיי שניים פרפקציוניסטים מלידה
 

daliach

New member
הלוואי וידעתי

מחוננים ופרפקציוניזם
מה מביא לתחושת חוסר מיצוי? האם זו בהכרח החברה? ההורים? ואם לא, מה כן/עוד? ובאשר להורים, האם אלה הורים לוחצים שרוצים מאיות או הורים שמאיימים להתקשר לחברים ולבדוק האם באמת לא היו שיעורי בית? הורים שרוצים שהילד שלהם יתחיל ללמוד באוניברסיטה כמו הבן של השכנים, או אלה שעצם הרעיון נשמע להם מגוחך? הורים שמכינים את הילד לבחינות האיתור של משרד החינוך או אלה שפוערים פה גדול כששמעו שעבר? באשר לחברה, האם זו כזו בה הילד נאחז בכל דבר שהוא טוב בו כי מרגיש דחוי ולא מוצלח, או אולי אלה דווקא תחושות עליונות הנובעות מפערים מורגשים? אולי תכונה מולדת ועונש לכל החיים? מה הדעה/אסוציאציות שלכם?
הלוואי וידעתי
אני בכנות משתדלת לא להיות אמא לוחצת תחושת הפרפקציוניזים של הבן שלי משתקת אותו גורמת לו לחרדות אני מנסה להקל אבל הוא מאוד מחמיר עם עצמו
 

daliach

New member
הלוואי וידעתי

מחוננים ופרפקציוניזם
מה מביא לתחושת חוסר מיצוי? האם זו בהכרח החברה? ההורים? ואם לא, מה כן/עוד? ובאשר להורים, האם אלה הורים לוחצים שרוצים מאיות או הורים שמאיימים להתקשר לחברים ולבדוק האם באמת לא היו שיעורי בית? הורים שרוצים שהילד שלהם יתחיל ללמוד באוניברסיטה כמו הבן של השכנים, או אלה שעצם הרעיון נשמע להם מגוחך? הורים שמכינים את הילד לבחינות האיתור של משרד החינוך או אלה שפוערים פה גדול כששמעו שעבר? באשר לחברה, האם זו כזו בה הילד נאחז בכל דבר שהוא טוב בו כי מרגיש דחוי ולא מוצלח, או אולי אלה דווקא תחושות עליונות הנובעות מפערים מורגשים? אולי תכונה מולדת ועונש לכל החיים? מה הדעה/אסוציאציות שלכם?
הלוואי וידעתי
אני בכנות משתדלת לא להיות אמא לוחצת תחושת הפרפקציוניזים של הבן שלי משתקת אותו גורמת לו לחרדות אני מנסה להקל אבל הוא מאוד מחמיר עם עצמו
 

Inara

New member
במקרה שלי

מחוננים ופרפקציוניזם
מה מביא לתחושת חוסר מיצוי? האם זו בהכרח החברה? ההורים? ואם לא, מה כן/עוד? ובאשר להורים, האם אלה הורים לוחצים שרוצים מאיות או הורים שמאיימים להתקשר לחברים ולבדוק האם באמת לא היו שיעורי בית? הורים שרוצים שהילד שלהם יתחיל ללמוד באוניברסיטה כמו הבן של השכנים, או אלה שעצם הרעיון נשמע להם מגוחך? הורים שמכינים את הילד לבחינות האיתור של משרד החינוך או אלה שפוערים פה גדול כששמעו שעבר? באשר לחברה, האם זו כזו בה הילד נאחז בכל דבר שהוא טוב בו כי מרגיש דחוי ולא מוצלח, או אולי אלה דווקא תחושות עליונות הנובעות מפערים מורגשים? אולי תכונה מולדת ועונש לכל החיים? מה הדעה/אסוציאציות שלכם?
במקרה שלי
אני פרפקציוניסטית להורים מאוד לא. אני גם מאוד תחרותית. לא שאני לא נהנית מהדרך עצמה. גם אין בי אכזבה כל כך גדולה כשאני לא מנצחת בתחרות כלשהי. אבל אני אוהבת מאוד מאוד להשקיע הכל עד שזה מושלם (חלק מהפרפקציוניזם), כי זה תמיד עושה טוב על הלב לזכות (מדובר בעיקר מנסיון בתחרויות התעמלות קרקע ומכשירים). הוריי מנסים "להוציא" ממני את התכונה הזו. הם מנסים כמה שיותר שאתאכזב ושדברים לא ייצאו לי טוב, כדי ללמד אותי שלא הכל בא כמו שצריך בחיים - וזה מותר. ודווקא זה הביא אותי לכך שארצה יותר להצליח לעשות דברים והגביר את הפרפקציוניזם - כי כשהם גורמים שהדברים בד"כ לא יהיו אצלי מושלמים, אני שואפת לכך שלפחות פעם אחת הם כן יהיו מושלמים. אני מניחה שילד לא פרפקציוניסט להורים פרפקציוניסטים זה גרוע כמו ילד פרפקציוניסט להורים לא פרפקציוניסטים.
 
מצב
הנושא נעול.
למעלה