שמש שקרנית
New member
מזהה שמות מוכרים אז החלפתי ניק....
אני עדיין לא יודעת בדיוק למה אני כאן ומה אני מקווה שזה ייתן לי, אבל האצבעות כבר לא בשליטתי. זיהיתי כאן כמה שמות מפורומים אחרים שאני מסתובבת בהם והחלטתי להחליף ניק. מעדיפה להשאר כרגע באלמוניות בגלל כל מה שאני יודעת שאני עומדת לכתוב.. כאילו לא עברו כל כך הרבה שנים, כאילו לא הייתי כבר בטיפול, כאילו לא נפרדתי לשלום ולא להתראות מהפרעת האכילה שלי, והנה שוב היא מרימה את ראשה המכוער. אחרי כל השנים האלו בלי ההתנדנדות בין אנורקסיה לבולמיה, אחרי שכבר חשבתי שאפשר לקבור גם את הזכרונות המכוערים האלה בארון השלדים העמוס שלי, אני שוב מתחילה לאבד שליטה. מחפשת את תחושת הרעב, נהנית ממנה, אוהבת אותה, מתענגת עליה, סופרת קלוריות באובססיביות, מדלגת על רוב הארוחות, משקרת לבעלי לגבי מה שאכלתי במשך היום, שומרת את רוב האכילה לערב, כשהוא בבית ואין ברירה אלא לאכול (אחרת הוא מייד יחשוד). שוב לא מסוגלת להסתכל על עצמי במראה, וכשאני כבר כן מסתכלת לא יכולה שלא לבחון בתעוב כל טיפת שומן ארורה שנצמדה אליו. אין לי ספק שהכול קשור במצבי הנפשי הירוד, בבדידות העצומה שאני מרגישה בכמעט כל רגע מחיי, בהעמדת הפנים האין סופית שלי שהכול טוב ואני כל כך מאושרת (ממש שמש שקרנית). נאחזת שוב במה שבכל הפעמים שעברו כאילו "עזר" לי (זה הרי לא באמת עזר, זה רק הביא אותי למעגל הבולמיה האין סופי שאך בקושי נחלצתי ממנו), ולא מצליחה למצוא לי דרך אחרת. אני שונאת את זה כל כך, ובכל זאת... אם לא היו לי רווחים משניים מזה, הרי לא הייתי כאן שוב. די, לא רוצה עוד פעם. הספיק לי. באמת שהספיק לי. כמה שנים עוד אפשר? כמה "סיבובים"? תעזבי אותי כבר, נמאס לי ממך.
אני עדיין לא יודעת בדיוק למה אני כאן ומה אני מקווה שזה ייתן לי, אבל האצבעות כבר לא בשליטתי. זיהיתי כאן כמה שמות מפורומים אחרים שאני מסתובבת בהם והחלטתי להחליף ניק. מעדיפה להשאר כרגע באלמוניות בגלל כל מה שאני יודעת שאני עומדת לכתוב.. כאילו לא עברו כל כך הרבה שנים, כאילו לא הייתי כבר בטיפול, כאילו לא נפרדתי לשלום ולא להתראות מהפרעת האכילה שלי, והנה שוב היא מרימה את ראשה המכוער. אחרי כל השנים האלו בלי ההתנדנדות בין אנורקסיה לבולמיה, אחרי שכבר חשבתי שאפשר לקבור גם את הזכרונות המכוערים האלה בארון השלדים העמוס שלי, אני שוב מתחילה לאבד שליטה. מחפשת את תחושת הרעב, נהנית ממנה, אוהבת אותה, מתענגת עליה, סופרת קלוריות באובססיביות, מדלגת על רוב הארוחות, משקרת לבעלי לגבי מה שאכלתי במשך היום, שומרת את רוב האכילה לערב, כשהוא בבית ואין ברירה אלא לאכול (אחרת הוא מייד יחשוד). שוב לא מסוגלת להסתכל על עצמי במראה, וכשאני כבר כן מסתכלת לא יכולה שלא לבחון בתעוב כל טיפת שומן ארורה שנצמדה אליו. אין לי ספק שהכול קשור במצבי הנפשי הירוד, בבדידות העצומה שאני מרגישה בכמעט כל רגע מחיי, בהעמדת הפנים האין סופית שלי שהכול טוב ואני כל כך מאושרת (ממש שמש שקרנית). נאחזת שוב במה שבכל הפעמים שעברו כאילו "עזר" לי (זה הרי לא באמת עזר, זה רק הביא אותי למעגל הבולמיה האין סופי שאך בקושי נחלצתי ממנו), ולא מצליחה למצוא לי דרך אחרת. אני שונאת את זה כל כך, ובכל זאת... אם לא היו לי רווחים משניים מזה, הרי לא הייתי כאן שוב. די, לא רוצה עוד פעם. הספיק לי. באמת שהספיק לי. כמה שנים עוד אפשר? כמה "סיבובים"? תעזבי אותי כבר, נמאס לי ממך.