מורת הדרך מאורונה - פרק 1

[שירה שנהב]

מורת הדרך מאורונה - פרק 1

אחרי היסוסים רבים החלטתי לעלות כאן את הפרק הראשון מהספר שלי ועכשיו התחבא לי בבונקר|אחורה.


להקת עורבים אפורי כנפיים המריאה פתאום לאוויר מקבוצת הסלעים שתחמה את השביל המזרחי המוביל אל הכפר ורועת העזים הצעירה ראתה ענן אבק מתקרב.
היא הופתעה משום שאיש לא הגיע לכפר מהכיוון הזה מזה שנים.
הקיץ התקרב לסופו ועומס החום היה כמעט בלתי אפשרי בשעות הצהריים. אפילו העזים הקשוחות ביותר רק חיפשו צל לרבוץ בו ולנמנם. שממות המזרח היו אחד המקומות המוזרים והמסוכנים ביותר בקולדווילה. במדבריות אחרים האנשים תיפקדו כשהשמש ירדה או עדיין לא עלתה לשמיים אבל בשממות זה לא היה אפשרי. השממות שהיו מסוכנות באור השמש היו מסוכנות אפילו יותר בשעות הלילה. כפיצוי היו שעות בין הערביים והשחר ארוכות ממקומות אחרים אפילו מקומות במרחק קצר כמו כפרי המקורננים שמעבר לנהר הקלדרוסל או אקדמיית הפייטנים במונט'נבל.
ענן האבק התפזר מעט בזמן שהביטה בו כאשר הרוכב שהעלה אותו הגיע לחלק הסלעי יותר של השביל. האיש היה רכוב על סוס מנומר גדול למדי. הוא נעצר ליד הסלעים ובחן את הכפר מרחוק. רועת העזים ניצלה את הזמן כדי לבחון אותו. הוא נראה גבר גבוה, שערו מעט ארוך ובהיר, הוא היה לבוש בגוונים כהים של כחול אבל הגלימה שלו הייתה בהירה יותר מותאמת יותר לרכיבה מדברית. השמש הבהיקה לרגע על חרב גדולה. פרידה הביטה רגע על העזים מסביבה מכרסמות בשלווה עלי עשב צהובים בצילו של אחד הסלעים הגדולים. העזים יהיו בסדר החליטה והיא הרימה חצאיתה ורצה לכיוון הכפר.
כשהגיע הזר לכפר ראש הכפר, מיכאלוס, כבר חיכה לו. מתיאורה של פרידה, רועת העזים ומהתיאור של הצופים ידע מיכאלוס שהזר הוא פייטן בדרגה גבוהה למדי אבל החרב הדאיגה אותו, לא הרבה פייטנים הסתובבו עם חרב. שאר זקני הכפר חיכו מתחת לעץ העתיק, בצל. הסוס המנומר עצר מטרים ספורים ממיכאלוס, ומיכאלוס יכול היה להבחין כמה צעיר היה הרוכב ולראות בעצמו את החרב.
מיכאלוס עמד במרכז הרחוב הראשי של הכפר נשען בשתי ידיו על מקל עץ האלון שלו. גלימתו וזקנו מתנופפים קלות בשאריות רוח הבוקר.
"שלומות." אמר לפתע הזר,
"שלומות." השיב מיכאלוס באותה הנימה.
"האם הגעתי למקום הנכון?"
"לאן ניסית להגיע, פייטן?" השיב מיכאלוס. הזר הרים גבה למשמע המילה פייטן, מופתע.
"אני... אני מחפש את הכפר אורונה." וכשמיכאלוס לא הגיב המשיך ואמר "אני מעוניין לשכור מורה דרך."
"מורה דרך? בתקופה זו של השנה? מדוע?"
"עם כל הכבוד לך, מכובד, זהו ענייני."
"אכן, הצדק עימך. והגעת למקום הנכון, זהו אכן הכפר אורונה."
"אם כך..."
"אבל כרגע כל מורי הדרך אינם בכפר ובכל מקרה איננו מנהלים עסקים בצורה הזאת. מדוע שלא תרד מסוסך ותצטרף אליי ואל עמיתי תחת העץ. נוכל לדבר וכשאחד ממורי הדרך יחזרו לכפר תוכל לדבר איתם."
"הוגן." אמר הזר וירד מהסוס. ילד קטן מיהר מצל אחד הבתים, אסף את המושכות והוליך את הסוס משם.
בצילו של העץ הגדול והעתיק שבמרכז הכפר ישבו אנשים מבוגרים שותים משקאות קרים ומדברים זה עם זה. כש מיכאלוס והזר הופיעו כל השיחות נפסקו. מיכאלוס החווה בידו על מקום ישיבה והתיישב בעצמו לא רחוק משם. נער נוסף הופיע ובידו מגש עם מים קרים בכד חרס וכמה ספלים.
מיכאלוס מזג לעצמו ולזר והם שתו לפני שהמשיכו לדבר.
"מהו יעדך, פייטן?"
"אני צריך להגיע לקאספין."
"אם כך מדוע לעבור דרך השממות? מעבורות הנהר הן דרך בטוחה הרבה יותר להגיע למערב ומרגע שתגיע לקיורלדם זהו מסע של ימים ספורים לקאספין. המסע דרך המשמות ויער אחרמנה יכול להיות מסוכן ביותר?"
"אני יודע זאת לכן באתי לכאן לחפש מורה דרך. שמעתי על אחד בשם דמיות. הבנתי שהוא הטוב ביותר, ושאפשר למצוא אותו באורונה."
האנשים הזקנים שמסביב חייכו.
"שמעת נכון. באורונה גרים מורי הדרך הטובים ביותר." אמר מיכאלוס "אם אני שומעת נכון אז אחת מהן תגיע לכאן בקרוב." אמרה אחת הנשים בחיוך.
ואכן ענן אבק נוסף הופיע בפאתי הכפר הפעם מכיוון צפון ואישה רכובה על סוס שחור גדול במיוחד יצאה ממנו. היא רכבה במהירות לכיוון העץ והפייטן החל לתהות אם היא שולטת בסוס ואם היא תצליח לעצור אותו בזמן. ככל שחלפו השניות הוא החלק לפקפק בכך יותר ויותר. כשהחיה נעצרה לבסוף כמטר ממנו ידו רעדה כל כך שהספל שבידו נפל.
מיכאלוס והזקנים השתעלו מענן האבק.
"דמיות!" נזף מיכאלוס.
"מצטערת. זאת פעם ראשונה שאנחנו רוכבים ביחד והוא אוהב להרשים." האישה ירדה מהסוס וטפחה בחיבה על כתף הסוס השחור. הסוס פנה לפתע והלך במתינות לעבר אותו כיוון שהנער לקח את סוסו של הפייטן. הפייטן הביט בו בהלם ואז באישה.
מיכאלוס כחכח בגרונו.
"למה שלא תשבי עמנו לרגע. האיש הזה מעוניין לשכור מורה דרך."
"הו?" האישה התיישבה לימינו של מיכאלוס.
"רגע, מי בדיוק מדבר בתוך ראשי?"
האישה שלחה במיכאלוס מבט.
"לא סיפרת לו?"
"לא הספקתי. אדוני, זוהי דמיות, מורת הדרך. שלא כמו רוב בני האדם היא דוברת אל תוך מוחם של אנשים. היא לא קוראת מחשבות אבל ממה שהבנו כל אחד יכול להבין אותה והיא יכולה להבין כל שפה. דברים כאלה קורים כאן לפעמים. דמיות אינה יכולה לדבר בצורה פיסית."
"את דמיות? חשבתי שדמיות הוא גבר."
"הרבה חושבים כך." אמר אחד הזקנים. "במיוחד אם הם נתקלים באחד הלקוחות שלה שהניחו ליצרם להשתלט עליהם."
"איני מבין."
"דמיות יודעת להגן על עצמה ולא כל אחד אוהב לספר שאישה הצליחה לשטח אותו על הקרקע ולשבור את אפו." הסביר מיכאלוס. דמיות הפנתה חיוך מלא שיניים לפייטן והוא הצטמרר.
"היה את שכיר החרב ההוא שטען שחבורה של שלושה שודדים בגובה שני מטר תקפה אותו בלילה וכיסתה אותו בזפת ונוצות." צחקקה אחת הנשים האחרות. כעת אפילו מיכאלוס חייך.
"אל תיתן להם להפחיד אותך?" אמר מיכאלוס.
"עד היום לא הצלחתי להבין מאיפה השגת נוצות וזפת באמצע המדבר." המשיכה הזקנה.
"בחורה צריכה לשמור על כמה סודות." השיבה דמיות. אחד הזקנים נחנק מחתיכת הפרי שאכל והאיש שישב לצידו טפח על גבו.
"עכשיו שאתה יודע מי אני אולי תאמר לנו מי אתה?" אמרה דמיות בנימה יותר רצינית.
"מדוע זה משנה? באתי לשכור מורה דרך לקאספין לי ולעוד שני אנשים."
"אני חוששת שזה משנה. השממות הן מקום עוין ואני מעדיפה לדעת למי אני עוזרת לחצות אותן. מי אתה ומי הם חבריך?"
הזר הביט בחוסר נוחות באנשים שמסביבו.
"אם אתה חושב לוותר על העניין ולחצות ללא מורה דרך אני ממליצה לך לחשוב על זה שנית. רק שבוע שעבר קברנו את מה שנשאר מאחד ממורי הדרך שלנו. והוא היה מורה דרך טוב וותיק. הסיכויים שלך לא יכולים להיות טובים משלו. למרות שאין בשממות שודדי דרכים בגובה שני מטר, לא רבים בכל אופן, יש מספיק סכנות אחרות טבעיות ולא-טבעיות."
"שמי רסטור, שמו של אבי היה מורטימר."
האנשים לחששו למשמע זאת.
"ואתה פייטן." המשיך מיכאלוס.
"שנושא חרב." המשיכה דמיות.
"כן, זוהי חרבו של אבי. הוא מת לפני שלושה חודשים. האנשים שיצטרפו אליי הם ארדון שהוא ידיד המשפחה והרפ שהוא עלף וידיד ילדות. אני רוצה להגיע לקאספין ואיני יכול לעבור בקיורלדם."
"מדוע?"
"סליחה?"
"מדוע אינך רוצה לעבור בקיורלדם? זה יהיה המסלול השפוי יותר?"
"י שלי את הסיבות שלי ואני מעדיף לא לפרט אותן."
"אתה מודע לכך שסוף הקיץ אינה התקופה הבטוחה ביותר לחציית השממות. ואין שום בטחון שתצליח להיכנס ליער אחרמנה."
"אני יודע אבל בנסיבות הקיימות אין לי ממש ברירה."
דממה השתרר כשדמיות הרהרה בכך.
"אני חושבת שנוכל לארגן משהו. המחיר יהיה גבוה מהרגיל בגלל התקופה המאוחרת אבל לא משהו שלא תוכל להתמודד איתו."
רסטור הנהן, מודע למצבו ידע שאין טען להתווכח.
"מתי ידידיך אמורים להגיע?" שאל מיכאלוס.
"הם במרחק חצי יום מאחוריי."
מיכאלוס הנהן.
"מכיוון שלא נצא מכאן לפני מחר בבוקר..." החלה דמיות.
"מחר בבוקר?! נוכל לצאת ברגע שחברי יגיעו."
"עד שהם יגיעו השמש תתחיל לשקוע ואין שום סכום שבעולם שיגרום לי לחצות את השממות בלילה. לכן, נצא לדרך מחר מוקדם בבוקר." למראה מבטו המאוכזב ולפני שיספיק להביע מחאה נוספת אמרה דמיות, "אני מבינה את הדחיפות שלך אבל יהיה זה טירוף לחצות את השממות בלילה. איש לא עושה זאת."
רסטור נאלץ להסכים בחוסר רצון, ואפשר לאנשי הכפר ללוות אותו לבית האורחים של הכפר. דמיות נשארה לשבת בין הזקנים, רק לאחר שנעלם מטווח שמיעה המשיכו בשיחתם.
"האם זה היה חכם?!" שאל אחד הזקנים את דמיות. &quo

 

[שירה שנהב]

פרק 1 - המשך

רסטור נאלץ להסכים בחוסר רצון, ואפשר לאנשי הכפר ללוות אותו לבית האורחים של הכפר. דמיות נשארה לשבת בין הזקנים, רק לאחר שנעלם מטווח שמיעה המשיכו בשיחתם.
"האם זה היה חכם?!" שאל אחד הזקנים את דמיות. "בהתחשב במי שהוא ובמי שהיה אביו ובסיבה שבוודאי דוחפת אותו לחצות את השממות בדחיפות שכזו?"
דמיות משכה בכתפיה. "הוא לא נראה לי כה מסוכן."
"מראית עין יכולה להטעות. והאיש הואשם הרי ברצח אביו."
"ממה שאני הבנתי", אמרה זקנה אחרת "למרות כל המהומה שהקימו המקורננים לא ממש היה ברור שהיה זה רצח. ואפילו אם כן, הגופה הייתה ספוגה בשרידי קסם ולנער אין יכולת כזאת."
"שטויות. כל אחד יכול להשתמש ברעל על בסיס קסם או בקמע כלשהו!"
"אולי כדאי לשקול להסגיר אותו לבעל הברדס." אמר זקן שלישי.
"אנחנו לא נסגיר אותו לבעל הברדס." אמר מיכאלוס בתקיפות.
"איני מאמינה שאתה מציע זאת." אמרה דמיות. "האיש מזהם כל דבר שהוא נוגע בו. ככל שנשמור ממנו מרחק כך ייטב."
"מלבד זאת הם לא הצליחו להרשיע אותו ברצח. הם הסתפקו בגירוש." אמרה הזקנה.
"כל זה אינו משנה." אמר מיכאלוס "רסטור הוא בנו של מורטימר ואנו התחייבנו בפני מורטימר לסייע לו ולמשפחתו במשך עשרה דורות."
הזקנות קפצו את פיהן.
"התחייבנו?! מתי?" שאלה דמיות.
"לפני עשרים שנה," השיב מיכאלוס לאחר שתיקה ארוכה. "השממות הוכו בסדרה ארוכה של סופות אי-יציבות רעידות אדמה ושיטפונות. המקור לא היה ברור. דברים כאלה קורים לפעמים בשממות אבל לרוב לא באזור שבני אדם הצליחו לייצב. אז המקור כנראה היה קרוב מאוד לכאן ואנשים מתו וגרוע מכך. הגענו לסף ייאוש, כבר שקלנו לנטוש את הכפר כשלפתע משום מקום הופיע גבר עם שני ילדים, האחת תינוקת כה צעירה וקטנה והשני ילד כבן ארבע. היה זה מורטימר. הוא ראה את מצוקתנו והחליט לעזור. הוא השאיר את הילדים מאחור ונעלם לשבוע ימים. הוא חזר מרוט וממורטט, לקח לו זמן רב להתאושש אבל עד שעזב ההשפעה של מה שלא יהיה שעשה התחילה להיות ברורה. כל האי-יציבות החלה דועכת והדברים חזרו למצבם הרגיל. לאות תודה התחייבנו בפניו להיות בני בריתו למשך עשרה דורות, הוא לא הסכים ליותר מזה. הוא לקח איתו את בנו, רסטור והותיר את התינוקת, אותך, איתנו."
"אותי? אני..."
"ככל הידוע לי אין קירבה משפחתית בינך לבין מורטימר. אך רווחתך הייתה חשובה לו מאוד. הוא לא הסביר את עצמו רק ביקש שנגדל אותך כאילו היית שלנו. איך יכולנו לסרב? ברבות הימים חשנו כאילו היית שלנו בלאו הכי והתגאינו בך ממש כמו בכל ילדינו." אמר מיכאלוס מניח את ידו בחום ובחיבה על ידה הרועדת של דמיות.
"מורטימר השתייך לקבוצה של אנשים קבוצה קטנה מאוד בשנים האחרונות, ששמרה על המוסר והכבוד שלה גם מול קשיים גדלים והולכים. אני מתקשה לראות את הנער הזה רוצח את אביו בדם קר או בכלל."
"אין זה משנה בכל מקרה, נתתי לו את מילתי." אמרה דמיות. "שלא לדבר על כך שהגיע הזמן לנדוד קצת אני מתחילה להעלות עובש."
הזקנים חייכו והנהנו בהסכמה.
שני ידידיו של רסטור, הרפ וארדון הגיעו אחרי שהמש שקעה ואנשי אורונה ליוו אותם לבית האורחים בו שכן רסטור. במהלך הלילה היה לרסטור מספיק זמן כדי להבין מדוע איש לא חוצה את השממות בלילה. אורות וקולות משונים ליווה את כל הלילה והוא התעורר פעמים רבות בגלל קול משונה כלשהו שחרק, רשרש, צווח או צרח בלילה לפעמים אפילו שמע את שומרי הכפר רודפים אחרי יצור זה או אחר.
כאשר אחד הנערים בא להעיר אותם בבוקר השמש לא זרחה עדיין. הנער הדליק כמה מנורות ולאורן התלבשו ויצאו החוצה אל כיכר הכפר.
שם, מתחת לעץ הגדול חיכו סוסי הרכיבה והמשא ארוזים כבר. הסוס השחור הגדול של דמיות, גבוה באמה מהסוס הגבוה ביותר שלהם, עמד שם רוקע בחוסר סבלנות ומשגיח על הסוסים והפרדות בזמן שדמיות בדקה שהכל מאופסן וקשור היטב. הם עלו על הסוסים חצי ישנוניים מהלילה חסר המנוחה ומשעת הבוקר הכה מוקדמת ויצאו לדרך ברכיבה מהירה.
הכל עוד היה אפור והשמש רק החלה לבצבץ.

שלושה ימי רכיבה מתישים וחמים עברו על הארבעה. רסטור חש שהוא ייפול מהאוכף מעייפות כאשר דמיות הכריזה על עצירה. הם ירדו מותשים מהסוסים, פורקים מהם את הציוד ומברישים אותם בזמן שדמיות סימנה את גבולות המחנה בעזרת חבל ירוק שזהר בחושך והרתיע משום מה את יצורי הלילה. הרפ, העלף הביא מים וקושש עצים ודמיות הדליקה מדורה והחלה להכין את ארוחת הערב בזמן שרסטור וארדון, המקורנן הקימו את האוהלים והאכילו את חיות הרכיבה והמשא. את פנטמון, הסוס השחור של דמיות, האכילה רק היא, הוא פשוט לא נתן לאף אחד אחר להתקרב אליו.
אחרי ארוחת הערב, בדק ארדון את מלאי המזון.
"ובכן, נראה שהחל ממחר נצטרך להשיג צידה בעצמנו. יש ציד באזור, דמיות?"
"כן, אני אנסה לתפוס כמה ארנבות מדבר מחר."
רסטור נשכב על גבו מביט בכוכבים ובשמיים.
"השמיים בשממות כל כך יותר עמוסים. נראה כאילו קורים בהם הרבה יותר דברים מאשר במקומות אחרים."
"אומרים," אמר הרפ מדבר לראשונה באותו ערב. "שהשמיים בשממות אינם משתנים לאורך כל העידנים ושהם מראים את כל הכוכבים שהיו, ישנם או יהיו אי פעם."
"אבל השממות לא היו קיימות תמיד." אמר ארדון. "עד לפני כמה מאות שנים עוד היו כאן עצים ועד לפני כמה אלפי שנים השתרע פה יער אחרמנה מנהר אחד לשני ללא הפסקה."
"מאז עבר הרבה על האזור." חייכה דמיות.
"אני כה מותש אבל איני חושב שאצליח לישון. המוח שלי מתרוצץ לכל הכיוונים." אמר רסטור באנחה.
"אולי סיפור יעזור למוחך להירדם." אמר הרפ.
"סיפור?" שאל, ביקש רסטור.
"חשבתי שפייטנים מכירים את כל הסיפורים." אמר ארדון בחיוך.
"פייטנים מכירים הרבה סיפורים אבל לא את כל הסיפורים." השיב רסטור.
"על איזה סיפור חשבת, הרפ?" שאלה דמיות.
"הסיפור של טול והטבעות." אמר הרפ.
"מעולם לא שמעתי אותו או עליו." אמרה דמיות. "זוהי אגדה עלפית?"
"לא בדיוק. רוב העלפים בזויהל לא גאים בסיפור הזה. מספרים אותו אחת לעשרים ואחת שנים בליל הכוכב בשנת הכוכב. מעולם לא הבנתי למה דווקא אז."
"קדימה, הרפ, בוא נשמע." אמר ארדון, "לפני שהסקרנות תהרוג את רסטור."
הרפ חייך והוציא את הלורה שלו מהנרתיק. הוא מתח וכיוון את המיתרים והחל פורט עליו בעדינות, מנגינה רכב ולא מוכרת.
"היה זה בעידן העלפים זה שלפני עידן המונשיס ואחרי עידן הפנתרח, כמה מאוד שנים אחרי הופעת האדם. הגזע הצעיר ביותר והמוחסר כישרונות בולטים טעון נחשב הגזע האנושי כגזע של חיות פרא שאינן טובות לדבר מלבד עבודת כפים והתרבות משוללת רסן. רוב בני האדם היו עבדים ואלו שלא נדדו ממקום למקום חיים מהיד לפה. לגזעים האחרים היו אלים פטרונים שהגנו עליהם וסייעו להם, לבני האדם לא היה איש. אף אל לא לקח אחריות עליהם והם הפכו לקורבן לכל גזע יהיר שחשק בכך. טול היה בן אנוש ולא ממש עבד. הוריו היו עבדים אבל, הוא איכשהו התגלגל מגיל צעיר לחיים ברחובות נע מעיר לעיר עובד בעבודות שחורות תמורת סכומים פעוטים. לאורך חייו הצליח טול להכיר את האלים הרבים ואת מאמיניהם. טול מאס בכל האלים. בני אדם ניסו לשאת חן בעיני האלים השונים אך אלו התעלמו מהם יותר מאשר הבחינו בהם ובני אנוש רבים כמו טול מאסו באמונה בכל אל. מה שהבדיל את טול מכל השאר היו החלומות. בגיל עשרים בערך הוא החל לחלום חלומות מאוד אינטנסיביים שלא זכר מהם מאום. כאבי ראש תקפו אותו בתכיפות גבוהה אבל הדבר ששבר אותו היה היכולת המשונה שהופיעה פתאום לראות הילות מוזרות, קרני אור בצבעים שונים סביב ראשי אנשים. כאשר אחד החלומות האלה תקף אותו באמצע היום והוא כמעט נדרס על ידי עגלה באמצע הרחוב החליט לשים קץ לעניין ויצא במסע הארוך ללכספוריה אל מקדש כל האלים.
זה לא היה מסע קל. סכנות רבות ארבו לבן אנוש חסר כל יכולת להגן על עצמו. החלומות עצמם לא הרפו ממנו והוא התקשה להירדם מחשש שיחלום שוב. במהלך המסע שלו מהמזרח מערבה ללכספוריה הוא ידע שייאלץ לעבור דרך זויהל ממלכת העלפים. יער זויהל היה גדול הרבה יותר אז ולא הייתה אפשרות לעקוף אותו. יער אחרמנה היה סגור למעבר בני תמותה והנהר והאגם שבין שני היערות היה מסוכן מדי. טול החליט לקחת את הסיכון.
הוא חצה את הרי המזרח ואת הערבות שכיום שוכנים בהם כפרי המקורננים והחל נע בזהירות לאורך נהר הקלדרוסל בגדה הצפונית שלו בשולי יער זויהל. ככל שהתקדם לעבר לכספוריה, ואולי הייתה זו הקרבה ליער אחרמנה, הפכו חלומותיו לאינטנסיביים יותר והוא ניעור מהם ללא זיכרון ומותש. אחרי לילה קשה במיוחד הוא קם עם כאב ראש ומטושטש וצעד הישר אל זרועות נמרה וגוריה. מבולבל ומותש מהמאבק בחלומות ניסה טול להגן על עצמו אך ללא הצלחה עד שהופיעה עזרה לא צפויה מצידה של עלפית צעירה למראה ונאה. היא הצליחה לחלץ את טול מציפורני הנמרה ולהבי

 

[שירה שנהב]

פרק 1 - המשך 2

הוא חצה את הרי המזרח ואת הערבות שכיום שוכנים בהם כפרי המקורננים והחל נע בזהירות לאורך נהר הקלדרוסל בגדה הצפונית שלו בשולי יער זויהל. ככל שהתקדם לעבר לכספוריה, ואולי הייתה זו הקרבה ליער אחרמנה, הפכו חלומותיו לאינטנסיביים יותר והוא ניעור מהם ללא זיכרון ומותש. אחרי לילה קשה במיוחד הוא קם עם כאב ראש ומטושטש וצעד הישר אל זרועות נמרה וגוריה. מבולבל ומותש מהמאבק בחלומות ניסה טול להגן על עצמו אך ללא הצלחה עד שהופיעה עזרה לא צפויה מצידה של עלפית צעירה למראה ונאה. היא הצליחה לחלץ את טול מציפורני הנמרה ולהביאו למרחק בטוח ממנה. היא טיפלה בפצעיו והכינה לו ארוחה חמה לראשונה זה שבועות. היא הציגה את עצמה כלואורה והתעקשה להישאר איתו. טול נרדם לבסוף אינו יכול להילחם עוד בעייפות ולמרות תחושתו שברגע שיעצום עיניו ולו לרגע תעלם מושיעתו היפה. כשניעור בבוקר לאחר לילה מחוסר חלומות הרגיש נמרץ ורענן ואז גילה כי לואורה אכן נעלמה בלילה אך הותירה מאחוריה את קשתה ואשפת חצים. טול בילה חצי יום במאמצים למצוא אותה אך מלואורה לא נותר כל זכר והוא נאלץ להמשיך בדרכו.
כחודשיים לאחר מכן הגיע טול לכספוריה. הוא נראה פראי לחלוטין לבוש פרוות מעובדות בצורה גרועה, מסריח, לא מגולח ועיניו אדומות מחוסר שינה. שומרי העיר הביטו בו בחשש אך כל מה שטול הצליח לעשות הוא להתמוטט מחוסר הכרה בשער הראשי. השומרים לא ידעו מה לעשות איתו עד שהגיע אחד הכוהנים והורה להם לקחת אותו לבית המרפא. לאחר שטול חזר לאיתנו הוא ניגש למקדש כל האלים ונעלם שם במשך קרוב לעשור. טול יצא מהמקדש שונה. הוא גבה בעשרה סנטימטרים לפחות, עיניו השתנו כל הזמן מירוק לאפור ושערו האדום התארך והאפיר בצדעים. הוא נשאר לכספוריה עוד כמה שנים כשוליית נפח ולבסוף מסרב בתקיפות לספר לכוהנים מה עבר עליו במקדש. הוא בוודאי היה נשאר בלכספוריה כל חייו אם חבורה של כוהנים-לוחמים של אורדאר לא הייתה תוקפת אותו. טול עזב את העיר ופנה אל הרי המזרח. הוא עבר שוב בשולי יער זויהל, החליט לנסות למצוא שוב את העלפית הנאה ההיא שעזרה לו לפני שנים כה רבות ולהחזיר לה את הקשת ואשפת החצים.
במזרח בינתיים הזמנים השתנו. היה זה אחרי המרד האנושי הראשון שדוכא באכזריות נוראה וכעת התייחסו העלפים אל כל אדם כאל פושע כאל חיה פראית ומסוכנת. טול לא ידע עד כמה הוא מסתכן בהיכנסו ליער. טול מצא את מקום החניה שלו ושל לואורה וישב שם כדי להעלות זיכרונות וכדי לשקול את צעדיו הבאים כשכחבורה של עלפים חטפה אותו והובילה אותו בעיניים מכוסות עמוק אל תוך לב היער אל עיר העלפים העתיקה זויהל. הוא כמעט הוצא להורג באשמת גניבה ובאשמת הסגת גבול כשלואורה הופיעה פתאום ושחררה אותו. היא לקחה אותו תחת אחריותה והובילה אותו מחוץ ליער.
"אם תשוב," הזהירה אותו, "חייך לא יהיו שווים מהים." טול הודה לה ונפרד ממנה בעצב רב.
הוא הגיע להרי המזרח ומצא שם עמק שופע שאיש לא חי בו. הוא בנה לעצמו שם בית ונפחיה לומד לבנות כלי נשק ותכשיטים. שנים עברו והעמק החל להתמלא באנשים. בני אדם ובני גזעים אחרים שחיפשו מפלט מהערים הנשלטות על ידי הגזעים העתיקים. הם חיו ביחד בשלווה אפילו בני גזעים יריבים כשפחדם הגדול שהעלפים והמנשרים יחליטו להשתלט על העמקים. יום אחד הרים טול את ראשו מעבודתו בנפחיה וראה את לואורה בדלת. הוא הזמין אותה פנימה והם חיו יחדיו במשך תקופה מסוימת. לואורה רצתה להינשא לטול, רצתה בברכתו של אביה מלך העלפים. טול רצה להינשא אך לא הייתה לו כל כוונה לחזור לזויהל. הם רבו על כך נוראות עד שיום אחד טול עזב את הבית למשך חצי שנה וחזר עם חרב. אפילו לחרב דו ידנית החרב הזאת הייתה גדולה וטול השתמש בה ביד אחת. על להב החרב היו מרוקעים כוכבים בגדלים שונים וטול קרא לה חרב הכוכב. הם עזבו את העמק ימים אחדים לאחר מכן וחזרו לזויהל רק שטול סירב לעבור את שורת העצים הראשונה. עברו כמה ימים וחבורת עלפים הופיעו ודרשה שיעזבו. טול דרש בחזרה שמלך העלפים יבוא לדבר איתם. רק אחרי חודש של המתנה הופיע תמור מלך העלפים. האשים את טול בחטיפתה של לואורה אבל טול רק שלף את חרבו מנדנה ונשען עליה כך שהכוכבים הכהים שעליה בהקו. תמור נאלם דום עיניו לא עוזבות את הכוכבים ואת החרב במשך זמן רב. היה זה טול ששבר לבסוף את השתיקה.
"לואורה ואני אוהבים ורוצים להינשא. באנו לבקש את ברכתך." תמור בחן את הזוג במשך זמן רב, ניכר היה שמאבק מתחולל בתוכו. לבסוף אמר שייתן את ברכתו למי שיביא זוג טבעות נישואים המורכבות מכל המתכות. ולפני שטול יכול היה להביע איזושהי התנגדות לתנאי שכזה נחטפה לואורה בידי העלפים. "מי שיביא את טבעות הנישואים יינשא ללואורה." חזר ואמר תמור בחיוך זדוני והעלפים נעלמו במעמקי היער. טול לא נתקף ייאוש. הוא חזר הביתה כדי להתכונן למסע. כנפח היה בידיו אוסף מתכות טהורות די נרחב. מכל מתכת שהוא השתמש בה אי פעם הייתה בידו דוגמא קטנה. הוא ידע שהמשימה הזאת לא תהיה קלה והוא עמד לצאת לדרך כשהבחין באנשים הנאספים סביב ביתו. מסתבר שהשמועה על מה שקרה ביער נפוצה לכל מקום, בעיקר בזכות כרוזי המלך, ואנשי העמקים זעמו על העוול שנעשה לטול. הם רצו לצאת ליער זויהל ולהחזיר את לואורה בכוח הזרוע. טול עצר בעדם.
"אין זו הדרך", אמר "כן, העלפים קשים נוקשים ולא הוגנים לעיתים קרובות מדי. אך אלימות לא תפתור דבר. הם שולטים כי בידיהם הידע והמיומנות. ידע ומיומנות שצברו במשך מאות ואלפי שנים. אם רוצים אתם להיות אדונים לגורלכם עליכם למצוא את המקומות שהם לא שולטים, כמו העמקים הללו, ולבנות בהם חיים. תצברו לעצמכם ידע ומיומנות משלכם כמו שאני עשיתי והם לא יכלו לשלוט בכם. עלי לעזוב כעת, הוטלה עלי משימה לא קלה ועלי לבצע אותה." והוא עזב. מדי פעם שמעו שהגיע למקום כלשהו, ידוע שהוא ביקר אצל הדרקונים שהיו נדיבים אליו ולימדו אותו הרבה, הוא נעלם לתקופות ארוכות. יום אחד הוא הופיע מותש בקאספין שבה עצי האבן עוד היו צעירים והישוב האנושי היה קטן ונאבק יום יום על השרדותו. בקאספין נודעה לו השמועה כי לואורה נישאה לאחר. הוא עלה צפונה ליערות טינקז'אק במטרה לוודא את השמועה אך העלפים ביער הסתגרו מהעולם והוא לא מצא אותם. הוא חנה במערה בהרי המרכז לחוף אגם לוסהופ ושהה שם במשך זמן רב. איש לא יודע איך זה קרה אבל הוא הופיע פתאום בעיר זויהל ובידו הטבעות.
תמור נאלץ לתת את ברכתו אבל כעת לואורה לא רצתה להינשא ביער. היא וטול חזרו לעמק שלהם ונישאו שם בנוכחות חבריהם. הם גרו בעמק במשך זמן מה ואז עזבו איש אינו יודע לאן." סיים הרפ את ספרו בפריטה רפה של מיתרים.
"אני יכולה להבין מדוע העלפים לא גאים בסיפור הזה." אמרה דמיות.
"כן, תמור היה אחד המלכים היותר נפוחים מחשיבות שהיו לנו. למזלנו רוב הצאצאים שלו הראו יותר חוכמה והבנה ובכך מנעו מלחמות גזעים בהמשך." אמר הרפ
"טול היה מנהיג חשוב בתקופה ההיא. כלי הנשק שיצר קיימים עד היום. והנאום שלו כשעזב כדי ליצור את הטבעות הוליד ישובים רבים והוציא את גזע האדם משעבוד ממושך." אמר ארדון.
רסטור החניק פיהוק.
"אני מצטער," אמר, "אין זה שהסיפור משעמם. אני פשוט מותש."
"כדאי שכולנו נלך לישון כבר מאוחר ומחר יהיה לנו יום ארוך."

 

[שירה שנהב]

אני מתנצלת מראש

על השגיאות הדקדוקיות ושגיאות ההקלדה.
מישהי הקלידה הכל בשבילי מהמחברת שלי ולא עברתי בצורה מדוקדקת על הכל.

 

[סקיפי]

ברוכה הבאה

איפשהו למטה מתחבא שרשור היכרות, את מוזמנת לספר לנו קצת על עצמך

 

[QuantumPotato]

ביקורת.

דבר ראשון, השמות. קשה לי לקרוא דברים שלא ברור לי איך להגות אותם. ("במונט'נבל", "דמיות"). אני מבין שהעולם הוא לא ישראל 2012 מן הסתם, אבל ישראלים צריכים לקרוא את זה.

עזים "קשוחות"? תיאור לא טוב כל כך, זה גורם לי לחשוב על קלינט איסטווד בתור עז.
כל ההתחלה, התיאור של רועת העזים וכו', לא רלוונטי להמשך. לא מזכירים אותה עוד פעם. למה היא שם מלכתחילה?
"כשהשמש ירדה או עדיין לא עלתה לשמיים" - למה לא להשתמש ב"שקעה" ו"זרחה"? בהמשך הסיפור המילים האלה מופיעות.
"איננו מנהלים עסקים בצורה הזאת" - באיזו צורה הם כן? מה לא היה בסדר בבקשה של הזר? זה נראה חשוב. ואם זה לא חשוב, אז המשפט מיותר
הצטמרר? מאף שבור? פחדני מצידו, לא ממש מתאים לדמות שנושאת חרב ענקית.
"מלבד זאת הם לא הצליחו להרשיע אותו ברצח. הם הסתפקו בגירוש." - משפט לא ברור כל כך. אז גירוש הוא עונש על משהו. אבל לא על רצח, כי הוא לא הורשע ברצח. אז על מה כן?
"שלא לדבר על כך שהגיע הזמן לנדוד קצת אני מתחילה להעלות עובש." - אבל כתוב קודם שזו לא העונה המתאימה למסעות. אז למה פתאום היא רוצה לצאת?
" ומשגיח על הסוסים והפרדות בזמן שדמיות בדקה ש...." - הסוס משגיח על הסוסים ?
כל הסיפור של הרפ - הסיפור שלו פשוט לא כל כך מעניין. והוא מוציא אותי מהסיפור העיקרי. אני משער שבפרק 1 מספר אני לא אמור להבין למה הסיפור הזה רלוונטי לעלילה, אבל בדיוק בגלל זה הוא צריך מעניין מספיק כדי שאני אמשיך לקרוא למרות חוסר ההבנה. הסיפור לא מעניין כי הוא מלא בדברים שעד עכשיו לא שמעתי עליהם ונוחתים עליי מהר מדיי, וכי הוא מתקדם מהר נורא על כלום (ועברו חודשיים, ועבר עשור).
"הנאום שלו כשעזב כדי ליצור את הטבעות הוליד ישובים רבים והוציא את גזע האדם משעבוד ממושך." - הנאום שלו? כאילו, 2 המשפטים שהוא אמר? לא אמין בעליל.
עוד משהו לגבי הסיפור של הרפ - יש שם התייחסות לאלים ואמונה. אם קיומם של אלים היא עובדה, אז המילה "אמונה" לא ממש מתאימה. יותר נכון להגיד ש"עובדים את האל".

אמרת שיש שגיאות דקדוקיות שלא בשליטתך כרגע אז לא התייחסתי אליהן, אבל יש הרבה מהן. ויש גם עניין של שפה לא אחידה - לפעמים גבוהה מדי לפעמים נמוכה.

 

[הייזל]

המממ

לא יודעת מה איתך אבל מונט'נבל זה כנראה מצרפתית [יש ישראלים שיודעים צרפתית, נכון?] ואני מניחה ש"דמיות" גם מגיע משפה כלשהי, בטח אנגלית.

 

[שירה שנהב]

אוקי

מונט'נבל זה אכן מצרפתית והמשמעות של זה היא "הר יפה".
דמיות זה למעשה the mute מאנגלית והמשמעות של זה היא "האילמת".

הפייטן לא הצטמרר מאף שבור אלא מהבעת פניה של דמיות. ואתה לא יודע את הסיפור של החרב כי לא הגעתי אליו. כרגע הוא פייטן, לא לוחם. אני חושבת שדי הבהרתי את זה שפייטנים לא ממש מסתובבים עם חרבות בעולם הזה.

"איננו מנהלים עסקים בצורה הזאת" - באיזו צורה הם כן? מה לא היה בסדר בבקשה של הזר? זה נראה חשוב. ואם זה לא חשוב, אז המשפט מיותר.
אתה באמת חושב כך? זר מגיע לכפר ועושה עסקים עם ראש הכפר כשהוא יושב על סוס והאיש הנכבד עומד בשמש החמה? תחשוב על הנגב באמצע אוגוסט. ראש הכפר כן מסביר איך הם עושים עסקים. הוא מזמין את הזר לשבת עם שאר הזקנים.

"מלבד זאת הם לא הצליחו להרשיע אותו ברצח. הם הסתפקו בגירוש." - משפט לא ברור כל כך. אז גירוש הוא עונש על משהו. אבל לא על רצח, כי הוא לא הורשע ברצח. אז על מה כן?
אתה לא באמת מצפה שאני אספר לך הכל כבר על הפרק הראשון, נכון?

"שלא לדבר על כך שהגיע הזמן לנדוד קצת אני מתחילה להעלות עובש." - אבל כתוב קודם שזו לא העונה המתאימה למסעות. אז למה פתאום היא רוצה לצאת?
שוב, אותה תשובה כמו קודם לגבי הסיבה. דמיות היא מורת דרך מנוסה והיא לא התכוונה לחצוץ את השממות אלא להגיע לאחת הדרכים הראשיות שמקיפות את השממות. היא אולי פרועוה ומסוכנת אבל היא בהחלט שפויה.

" ומשגיח על הסוסים והפרדות בזמן שדמיות בדקה ש...." - הסוס משגיח על הסוסים ?
כן.

כל הסיפור של הרפ - הסיפור שלו פשוט לא כל כך מעניין. והוא מוציא אותי מהסיפור העיקרי. אני משער שבפרק 1 מספר אני לא אמור להבין למה הסיפור הזה רלוונטי לעלילה, אבל בדיוק בגלל זה הוא צריך מעניין מספיק כדי שאני אמשיך לקרוא למרות חוסר ההבנה. הסיפור לא מעניין כי הוא מלא בדברים שעד עכשיו לא שמעתי עליהם ונוחתים עליי מהר מדיי, וכי הוא מתקדם מהר נורא על כלום (ועברו חודשיים, ועבר עשור).
"הנאום שלו כשעזב כדי ליצור את הטבעות הוליד ישובים רבים והוציא את גזע האדם משעבוד ממושך." - הנאום שלו? כאילו, 2 המשפטים שהוא אמר? לא אמין בעליל.
עוד משהו לגבי הסיפור של הרפ - יש שם התייחסות לאלים ואמונה. אם קיומם של אלים היא עובדה, אז המילה "אמונה" לא ממש מתאימה. יותר נכון להגיד ש"עובדים את האל".
א. זאת הגירסת המתומצתת של הסיפור.
ב. טול אכן חשוב להמשך הסיפור.
ג. כל הקטע של אמונה באלים ואיך זה עובד, כל הקטע הזה הוא המקום היחיד שבו אני ממש מדברת על זה ומה שמתואר בסיפור זה גירסה אחת מסוימת לאיך האמונה באלים עובדת ביקום הזה. זה לא היקום שלנו, זה אפילו לא כוכב הלכת שלנו. האלים כאן מסוגלים ללבוש גוף בשר ודם.
ד. בבסיס הרעיון של הסיפור שהרפ מספר הוא כזה: האלים בראו את הגזעים השונים ולכל גזע יש אל פטרון. לכל הגזעים חוץ מלבני האדם. טול הוא אחד הגיבורים האנושיים הגדולים מהחיים [כמו הרקולס, דוד המלך, ישו, משה, חמורבי וכו'] והוא די נשכח באלפי השנים שחלפו. העלפים זוכרים אותו ועוד כמה גזעים נידחים ונכחדים. בני אדם שכחו.

לגבי השאר. יש משהו בדבריך, יש למעשה הרבה בדבריך. ואני צריכה לחשוב על כך.

 

[QuantumPotato]

תגובה.

מצטער, הצרפתית שלי חלודה במקצת. אולי אם יהיה ניקוד זה יעזור.

"אני חושבת שדי הבהרתי את זה שפייטנים לא ממש מסתובבים עם חרבות בעולם הזה" - כן, גם הבהרת שהוא בכל זאת מסתובב עם חרב, ואין הרבה מידע עליו. הנחת היסוד שלי היא שאם מישהו מסתובב עם חרב, הוא יודע איך להשתמש בה. אם הוא לא, כדאי שזה יהיה יותר ברור.

"אתה באמת חושב כך? זר מגיע לכפר ועושה עסקים עם ראש הכפר כשהוא יושב על סוס והאיש הנכבד עומד בשמש החמה?" - כן, כי אין כאן "עסקים", יש כאן שאלה של הזר - איפה אני יכול למצוא מורה דרך. הם כרגע לא ממש עושים "עסקים". מה שעולה לי לראש זו כל סצינת כניסה לעיר מכל מערבון - הגיבור נכנס לעיר רכוב על סוס, ושואל את התושבים לצד הדרך "איך אני יכול למצוא את X". אני לא רואה כאן משהו לא מנומס או לא נכון. אם בעולם שבנית זה אכן כך, אז כדאי להבהיר את זה.

"אתה לא באמת מצפה שאני אספר לך הכל כבר על הפרק הראשון, נכון?" - לא, אבל אני מצפה שהמשפט יהיה יותר הגיוני. החלק הראשון מספר לי ההרשעה, החלק השני על העונש, אבל זה נראה כאילו הם מספרים על אותו דבר. אם תכתבי למשל על העונש שהוא היה מקבל לו היה מורשע ברצח, זה היה יותר הגיוני.

כל עניין הסיפור של הרפ - בסדר, טוב ויפה. ההתייחסות שלי הייתה רק לשונית, המילה "אמונה" משמעותה קבלת טענה כלשהי ללא ראיות. אם הגיבור יודע שקיימים אלים, אז הוא כבר לא מאמין בהם, אלא יודע שהם קיימים. (בלי קשר לאם הוא עובד אותם או לא).

אני שמח שמצאת משהו בדבריי.

. הסיפור בכללותו לא רע בכלל, ודי גרם לי לרצות לדעת מה קורה הלאה.

 

[YONI567]

כשהשמש ירדה או עדיין לא עלתה לשמיים

לא לא לא לא לא לא לא והיה כל כך מבטיח סתם צוחק. נהניתי.

שקעה או טרם הפציעה לשמיים?

קודם כל אנחנו לא רושמים "או עדיין לא" זה מבולבל, אם זה מבולבל- אני הכותב מבולבל- אם אני הכותב מבולבל כנראה אני לא יודע מה רציתי להגיד.
מה רצית לספר במשפט הזה?

בכל אופן התחיל לטעמי ולאורך הדרך קצת התערפל לי, אבל באמת באתי עם המון כוונות טובות וקראתי כבר כמה סיפורים הבוקר, משום מה ביקורותיי קצת, פחות חיוביות משהייתי רוצה אבל אני מאשים את עצמי ואת הטעם הרע שלי בספרות.

אני מרגיש שאני מפזר את אותו הנוסח לכולם פה היום מצד שני כל אלה שאני מבקר אינני מכיר אז מ'כפת לי... זה לא שהאנדי או פניקס או ינשופון או (לשם שמיים חתול) מושיטים לי יד ומביאים לי לקרוא מפרי יצירתם.

לוקיישן לוקיישן לוקיישן- לא באמת משנה לי איפה. שהשפה תהיה עברית, שהשמות יהיה מתגלגלים ונעימים, ושתרגישי בנוח! רוב מי שכותב וממקם את סיפוריו בכל מיני מקומות במרחב ובזמן לא לו, מרגיש פחות בנוח. זה נראה על פני הניסוחים, קלות הדעת בה חושבים בשפה אחרת וכותבים בעברית גיברישית יוצר המון המוני "היא הוא זה זו הם היה יהיה" וכל מיני מינים של מילות חיבור מיותרות.
פחות מרכאות- אינדיבידואלית היה לי יותר מדי דיאלוגים בין יותר מדי דמויות

וזהו לבינתיים, דווקא העלילה חביבה בעיני... רק צריך לעשות משהו שטרם התקבעתי עליו עם דרך ההגשה. המתכון בסדר... החומרים אולי לא עורבבו כראוי