מורת הדרך מאורונה - פרק 1
אחרי היסוסים רבים החלטתי לעלות כאן את הפרק הראשון מהספר שלי ועכשיו התחבא לי בבונקר|אחורה.
להקת עורבים אפורי כנפיים המריאה פתאום לאוויר מקבוצת הסלעים שתחמה את השביל המזרחי המוביל אל הכפר ורועת העזים הצעירה ראתה ענן אבק מתקרב.
היא הופתעה משום שאיש לא הגיע לכפר מהכיוון הזה מזה שנים.
הקיץ התקרב לסופו ועומס החום היה כמעט בלתי אפשרי בשעות הצהריים. אפילו העזים הקשוחות ביותר רק חיפשו צל לרבוץ בו ולנמנם. שממות המזרח היו אחד המקומות המוזרים והמסוכנים ביותר בקולדווילה. במדבריות אחרים האנשים תיפקדו כשהשמש ירדה או עדיין לא עלתה לשמיים אבל בשממות זה לא היה אפשרי. השממות שהיו מסוכנות באור השמש היו מסוכנות אפילו יותר בשעות הלילה. כפיצוי היו שעות בין הערביים והשחר ארוכות ממקומות אחרים אפילו מקומות במרחק קצר כמו כפרי המקורננים שמעבר לנהר הקלדרוסל או אקדמיית הפייטנים במונט'נבל.
ענן האבק התפזר מעט בזמן שהביטה בו כאשר הרוכב שהעלה אותו הגיע לחלק הסלעי יותר של השביל. האיש היה רכוב על סוס מנומר גדול למדי. הוא נעצר ליד הסלעים ובחן את הכפר מרחוק. רועת העזים ניצלה את הזמן כדי לבחון אותו. הוא נראה גבר גבוה, שערו מעט ארוך ובהיר, הוא היה לבוש בגוונים כהים של כחול אבל הגלימה שלו הייתה בהירה יותר מותאמת יותר לרכיבה מדברית. השמש הבהיקה לרגע על חרב גדולה. פרידה הביטה רגע על העזים מסביבה מכרסמות בשלווה עלי עשב צהובים בצילו של אחד הסלעים הגדולים. העזים יהיו בסדר החליטה והיא הרימה חצאיתה ורצה לכיוון הכפר.
כשהגיע הזר לכפר ראש הכפר, מיכאלוס, כבר חיכה לו. מתיאורה של פרידה, רועת העזים ומהתיאור של הצופים ידע מיכאלוס שהזר הוא פייטן בדרגה גבוהה למדי אבל החרב הדאיגה אותו, לא הרבה פייטנים הסתובבו עם חרב. שאר זקני הכפר חיכו מתחת לעץ העתיק, בצל. הסוס המנומר עצר מטרים ספורים ממיכאלוס, ומיכאלוס יכול היה להבחין כמה צעיר היה הרוכב ולראות בעצמו את החרב.
מיכאלוס עמד במרכז הרחוב הראשי של הכפר נשען בשתי ידיו על מקל עץ האלון שלו. גלימתו וזקנו מתנופפים קלות בשאריות רוח הבוקר.
"שלומות." אמר לפתע הזר,
"שלומות." השיב מיכאלוס באותה הנימה.
"האם הגעתי למקום הנכון?"
"לאן ניסית להגיע, פייטן?" השיב מיכאלוס. הזר הרים גבה למשמע המילה פייטן, מופתע.
"אני... אני מחפש את הכפר אורונה." וכשמיכאלוס לא הגיב המשיך ואמר "אני מעוניין לשכור מורה דרך."
"מורה דרך? בתקופה זו של השנה? מדוע?"
"עם כל הכבוד לך, מכובד, זהו ענייני."
"אכן, הצדק עימך. והגעת למקום הנכון, זהו אכן הכפר אורונה."
"אם כך..."
"אבל כרגע כל מורי הדרך אינם בכפר ובכל מקרה איננו מנהלים עסקים בצורה הזאת. מדוע שלא תרד מסוסך ותצטרף אליי ואל עמיתי תחת העץ. נוכל לדבר וכשאחד ממורי הדרך יחזרו לכפר תוכל לדבר איתם."
"הוגן." אמר הזר וירד מהסוס. ילד קטן מיהר מצל אחד הבתים, אסף את המושכות והוליך את הסוס משם.
בצילו של העץ הגדול והעתיק שבמרכז הכפר ישבו אנשים מבוגרים שותים משקאות קרים ומדברים זה עם זה. כש מיכאלוס והזר הופיעו כל השיחות נפסקו. מיכאלוס החווה בידו על מקום ישיבה והתיישב בעצמו לא רחוק משם. נער נוסף הופיע ובידו מגש עם מים קרים בכד חרס וכמה ספלים.
מיכאלוס מזג לעצמו ולזר והם שתו לפני שהמשיכו לדבר.
"מהו יעדך, פייטן?"
"אני צריך להגיע לקאספין."
"אם כך מדוע לעבור דרך השממות? מעבורות הנהר הן דרך בטוחה הרבה יותר להגיע למערב ומרגע שתגיע לקיורלדם זהו מסע של ימים ספורים לקאספין. המסע דרך המשמות ויער אחרמנה יכול להיות מסוכן ביותר?"
"אני יודע זאת לכן באתי לכאן לחפש מורה דרך. שמעתי על אחד בשם דמיות. הבנתי שהוא הטוב ביותר, ושאפשר למצוא אותו באורונה."
האנשים הזקנים שמסביב חייכו.
"שמעת נכון. באורונה גרים מורי הדרך הטובים ביותר." אמר מיכאלוס "אם אני שומעת נכון אז אחת מהן תגיע לכאן בקרוב." אמרה אחת הנשים בחיוך.
ואכן ענן אבק נוסף הופיע בפאתי הכפר הפעם מכיוון צפון ואישה רכובה על סוס שחור גדול במיוחד יצאה ממנו. היא רכבה במהירות לכיוון העץ והפייטן החל לתהות אם היא שולטת בסוס ואם היא תצליח לעצור אותו בזמן. ככל שחלפו השניות הוא החלק לפקפק בכך יותר ויותר. כשהחיה נעצרה לבסוף כמטר ממנו ידו רעדה כל כך שהספל שבידו נפל.
מיכאלוס והזקנים השתעלו מענן האבק.
"דמיות!" נזף מיכאלוס.
"מצטערת. זאת פעם ראשונה שאנחנו רוכבים ביחד והוא אוהב להרשים." האישה ירדה מהסוס וטפחה בחיבה על כתף הסוס השחור. הסוס פנה לפתע והלך במתינות לעבר אותו כיוון שהנער לקח את סוסו של הפייטן. הפייטן הביט בו בהלם ואז באישה.
מיכאלוס כחכח בגרונו.
"למה שלא תשבי עמנו לרגע. האיש הזה מעוניין לשכור מורה דרך."
"הו?" האישה התיישבה לימינו של מיכאלוס.
"רגע, מי בדיוק מדבר בתוך ראשי?"
האישה שלחה במיכאלוס מבט.
"לא סיפרת לו?"
"לא הספקתי. אדוני, זוהי דמיות, מורת הדרך. שלא כמו רוב בני האדם היא דוברת אל תוך מוחם של אנשים. היא לא קוראת מחשבות אבל ממה שהבנו כל אחד יכול להבין אותה והיא יכולה להבין כל שפה. דברים כאלה קורים כאן לפעמים. דמיות אינה יכולה לדבר בצורה פיסית."
"את דמיות? חשבתי שדמיות הוא גבר."
"הרבה חושבים כך." אמר אחד הזקנים. "במיוחד אם הם נתקלים באחד הלקוחות שלה שהניחו ליצרם להשתלט עליהם."
"איני מבין."
"דמיות יודעת להגן על עצמה ולא כל אחד אוהב לספר שאישה הצליחה לשטח אותו על הקרקע ולשבור את אפו." הסביר מיכאלוס. דמיות הפנתה חיוך מלא שיניים לפייטן והוא הצטמרר.
"היה את שכיר החרב ההוא שטען שחבורה של שלושה שודדים בגובה שני מטר תקפה אותו בלילה וכיסתה אותו בזפת ונוצות." צחקקה אחת הנשים האחרות. כעת אפילו מיכאלוס חייך.
"אל תיתן להם להפחיד אותך?" אמר מיכאלוס.
"עד היום לא הצלחתי להבין מאיפה השגת נוצות וזפת באמצע המדבר." המשיכה הזקנה.
"בחורה צריכה לשמור על כמה סודות." השיבה דמיות. אחד הזקנים נחנק מחתיכת הפרי שאכל והאיש שישב לצידו טפח על גבו.
"עכשיו שאתה יודע מי אני אולי תאמר לנו מי אתה?" אמרה דמיות בנימה יותר רצינית.
"מדוע זה משנה? באתי לשכור מורה דרך לקאספין לי ולעוד שני אנשים."
"אני חוששת שזה משנה. השממות הן מקום עוין ואני מעדיפה לדעת למי אני עוזרת לחצות אותן. מי אתה ומי הם חבריך?"
הזר הביט בחוסר נוחות באנשים שמסביבו.
"אם אתה חושב לוותר על העניין ולחצות ללא מורה דרך אני ממליצה לך לחשוב על זה שנית. רק שבוע שעבר קברנו את מה שנשאר מאחד ממורי הדרך שלנו. והוא היה מורה דרך טוב וותיק. הסיכויים שלך לא יכולים להיות טובים משלו. למרות שאין בשממות שודדי דרכים בגובה שני מטר, לא רבים בכל אופן, יש מספיק סכנות אחרות טבעיות ולא-טבעיות."
"שמי רסטור, שמו של אבי היה מורטימר."
האנשים לחששו למשמע זאת.
"ואתה פייטן." המשיך מיכאלוס.
"שנושא חרב." המשיכה דמיות.
"כן, זוהי חרבו של אבי. הוא מת לפני שלושה חודשים. האנשים שיצטרפו אליי הם ארדון שהוא ידיד המשפחה והרפ שהוא עלף וידיד ילדות. אני רוצה להגיע לקאספין ואיני יכול לעבור בקיורלדם."
"מדוע?"
"סליחה?"
"מדוע אינך רוצה לעבור בקיורלדם? זה יהיה המסלול השפוי יותר?"
"י שלי את הסיבות שלי ואני מעדיף לא לפרט אותן."
"אתה מודע לכך שסוף הקיץ אינה התקופה הבטוחה ביותר לחציית השממות. ואין שום בטחון שתצליח להיכנס ליער אחרמנה."
"אני יודע אבל בנסיבות הקיימות אין לי ממש ברירה."
דממה השתרר כשדמיות הרהרה בכך.
"אני חושבת שנוכל לארגן משהו. המחיר יהיה גבוה מהרגיל בגלל התקופה המאוחרת אבל לא משהו שלא תוכל להתמודד איתו."
רסטור הנהן, מודע למצבו ידע שאין טען להתווכח.
"מתי ידידיך אמורים להגיע?" שאל מיכאלוס.
"הם במרחק חצי יום מאחוריי."
מיכאלוס הנהן.
"מכיוון שלא נצא מכאן לפני מחר בבוקר..." החלה דמיות.
"מחר בבוקר?! נוכל לצאת ברגע שחברי יגיעו."
"עד שהם יגיעו השמש תתחיל לשקוע ואין שום סכום שבעולם שיגרום לי לחצות את השממות בלילה. לכן, נצא לדרך מחר מוקדם בבוקר." למראה מבטו המאוכזב ולפני שיספיק להביע מחאה נוספת אמרה דמיות, "אני מבינה את הדחיפות שלך אבל יהיה זה טירוף לחצות את השממות בלילה. איש לא עושה זאת."
רסטור נאלץ להסכים בחוסר רצון, ואפשר לאנשי הכפר ללוות אותו לבית האורחים של הכפר. דמיות נשארה לשבת בין הזקנים, רק לאחר שנעלם מטווח שמיעה המשיכו בשיחתם.
"האם זה היה חכם?!" שאל אחד הזקנים את דמיות. &quo
להקת עורבים אפורי כנפיים המריאה פתאום לאוויר מקבוצת הסלעים שתחמה את השביל המזרחי המוביל אל הכפר ורועת העזים הצעירה ראתה ענן אבק מתקרב.
היא הופתעה משום שאיש לא הגיע לכפר מהכיוון הזה מזה שנים.
הקיץ התקרב לסופו ועומס החום היה כמעט בלתי אפשרי בשעות הצהריים. אפילו העזים הקשוחות ביותר רק חיפשו צל לרבוץ בו ולנמנם. שממות המזרח היו אחד המקומות המוזרים והמסוכנים ביותר בקולדווילה. במדבריות אחרים האנשים תיפקדו כשהשמש ירדה או עדיין לא עלתה לשמיים אבל בשממות זה לא היה אפשרי. השממות שהיו מסוכנות באור השמש היו מסוכנות אפילו יותר בשעות הלילה. כפיצוי היו שעות בין הערביים והשחר ארוכות ממקומות אחרים אפילו מקומות במרחק קצר כמו כפרי המקורננים שמעבר לנהר הקלדרוסל או אקדמיית הפייטנים במונט'נבל.
ענן האבק התפזר מעט בזמן שהביטה בו כאשר הרוכב שהעלה אותו הגיע לחלק הסלעי יותר של השביל. האיש היה רכוב על סוס מנומר גדול למדי. הוא נעצר ליד הסלעים ובחן את הכפר מרחוק. רועת העזים ניצלה את הזמן כדי לבחון אותו. הוא נראה גבר גבוה, שערו מעט ארוך ובהיר, הוא היה לבוש בגוונים כהים של כחול אבל הגלימה שלו הייתה בהירה יותר מותאמת יותר לרכיבה מדברית. השמש הבהיקה לרגע על חרב גדולה. פרידה הביטה רגע על העזים מסביבה מכרסמות בשלווה עלי עשב צהובים בצילו של אחד הסלעים הגדולים. העזים יהיו בסדר החליטה והיא הרימה חצאיתה ורצה לכיוון הכפר.
כשהגיע הזר לכפר ראש הכפר, מיכאלוס, כבר חיכה לו. מתיאורה של פרידה, רועת העזים ומהתיאור של הצופים ידע מיכאלוס שהזר הוא פייטן בדרגה גבוהה למדי אבל החרב הדאיגה אותו, לא הרבה פייטנים הסתובבו עם חרב. שאר זקני הכפר חיכו מתחת לעץ העתיק, בצל. הסוס המנומר עצר מטרים ספורים ממיכאלוס, ומיכאלוס יכול היה להבחין כמה צעיר היה הרוכב ולראות בעצמו את החרב.
מיכאלוס עמד במרכז הרחוב הראשי של הכפר נשען בשתי ידיו על מקל עץ האלון שלו. גלימתו וזקנו מתנופפים קלות בשאריות רוח הבוקר.
"שלומות." אמר לפתע הזר,
"שלומות." השיב מיכאלוס באותה הנימה.
"האם הגעתי למקום הנכון?"
"לאן ניסית להגיע, פייטן?" השיב מיכאלוס. הזר הרים גבה למשמע המילה פייטן, מופתע.
"אני... אני מחפש את הכפר אורונה." וכשמיכאלוס לא הגיב המשיך ואמר "אני מעוניין לשכור מורה דרך."
"מורה דרך? בתקופה זו של השנה? מדוע?"
"עם כל הכבוד לך, מכובד, זהו ענייני."
"אכן, הצדק עימך. והגעת למקום הנכון, זהו אכן הכפר אורונה."
"אם כך..."
"אבל כרגע כל מורי הדרך אינם בכפר ובכל מקרה איננו מנהלים עסקים בצורה הזאת. מדוע שלא תרד מסוסך ותצטרף אליי ואל עמיתי תחת העץ. נוכל לדבר וכשאחד ממורי הדרך יחזרו לכפר תוכל לדבר איתם."
"הוגן." אמר הזר וירד מהסוס. ילד קטן מיהר מצל אחד הבתים, אסף את המושכות והוליך את הסוס משם.
בצילו של העץ הגדול והעתיק שבמרכז הכפר ישבו אנשים מבוגרים שותים משקאות קרים ומדברים זה עם זה. כש מיכאלוס והזר הופיעו כל השיחות נפסקו. מיכאלוס החווה בידו על מקום ישיבה והתיישב בעצמו לא רחוק משם. נער נוסף הופיע ובידו מגש עם מים קרים בכד חרס וכמה ספלים.
מיכאלוס מזג לעצמו ולזר והם שתו לפני שהמשיכו לדבר.
"מהו יעדך, פייטן?"
"אני צריך להגיע לקאספין."
"אם כך מדוע לעבור דרך השממות? מעבורות הנהר הן דרך בטוחה הרבה יותר להגיע למערב ומרגע שתגיע לקיורלדם זהו מסע של ימים ספורים לקאספין. המסע דרך המשמות ויער אחרמנה יכול להיות מסוכן ביותר?"
"אני יודע זאת לכן באתי לכאן לחפש מורה דרך. שמעתי על אחד בשם דמיות. הבנתי שהוא הטוב ביותר, ושאפשר למצוא אותו באורונה."
האנשים הזקנים שמסביב חייכו.
"שמעת נכון. באורונה גרים מורי הדרך הטובים ביותר." אמר מיכאלוס "אם אני שומעת נכון אז אחת מהן תגיע לכאן בקרוב." אמרה אחת הנשים בחיוך.
ואכן ענן אבק נוסף הופיע בפאתי הכפר הפעם מכיוון צפון ואישה רכובה על סוס שחור גדול במיוחד יצאה ממנו. היא רכבה במהירות לכיוון העץ והפייטן החל לתהות אם היא שולטת בסוס ואם היא תצליח לעצור אותו בזמן. ככל שחלפו השניות הוא החלק לפקפק בכך יותר ויותר. כשהחיה נעצרה לבסוף כמטר ממנו ידו רעדה כל כך שהספל שבידו נפל.
מיכאלוס והזקנים השתעלו מענן האבק.
"דמיות!" נזף מיכאלוס.
"מצטערת. זאת פעם ראשונה שאנחנו רוכבים ביחד והוא אוהב להרשים." האישה ירדה מהסוס וטפחה בחיבה על כתף הסוס השחור. הסוס פנה לפתע והלך במתינות לעבר אותו כיוון שהנער לקח את סוסו של הפייטן. הפייטן הביט בו בהלם ואז באישה.
מיכאלוס כחכח בגרונו.
"למה שלא תשבי עמנו לרגע. האיש הזה מעוניין לשכור מורה דרך."
"הו?" האישה התיישבה לימינו של מיכאלוס.
"רגע, מי בדיוק מדבר בתוך ראשי?"
האישה שלחה במיכאלוס מבט.
"לא סיפרת לו?"
"לא הספקתי. אדוני, זוהי דמיות, מורת הדרך. שלא כמו רוב בני האדם היא דוברת אל תוך מוחם של אנשים. היא לא קוראת מחשבות אבל ממה שהבנו כל אחד יכול להבין אותה והיא יכולה להבין כל שפה. דברים כאלה קורים כאן לפעמים. דמיות אינה יכולה לדבר בצורה פיסית."
"את דמיות? חשבתי שדמיות הוא גבר."
"הרבה חושבים כך." אמר אחד הזקנים. "במיוחד אם הם נתקלים באחד הלקוחות שלה שהניחו ליצרם להשתלט עליהם."
"איני מבין."
"דמיות יודעת להגן על עצמה ולא כל אחד אוהב לספר שאישה הצליחה לשטח אותו על הקרקע ולשבור את אפו." הסביר מיכאלוס. דמיות הפנתה חיוך מלא שיניים לפייטן והוא הצטמרר.
"היה את שכיר החרב ההוא שטען שחבורה של שלושה שודדים בגובה שני מטר תקפה אותו בלילה וכיסתה אותו בזפת ונוצות." צחקקה אחת הנשים האחרות. כעת אפילו מיכאלוס חייך.
"אל תיתן להם להפחיד אותך?" אמר מיכאלוס.
"עד היום לא הצלחתי להבין מאיפה השגת נוצות וזפת באמצע המדבר." המשיכה הזקנה.
"בחורה צריכה לשמור על כמה סודות." השיבה דמיות. אחד הזקנים נחנק מחתיכת הפרי שאכל והאיש שישב לצידו טפח על גבו.
"עכשיו שאתה יודע מי אני אולי תאמר לנו מי אתה?" אמרה דמיות בנימה יותר רצינית.
"מדוע זה משנה? באתי לשכור מורה דרך לקאספין לי ולעוד שני אנשים."
"אני חוששת שזה משנה. השממות הן מקום עוין ואני מעדיפה לדעת למי אני עוזרת לחצות אותן. מי אתה ומי הם חבריך?"
הזר הביט בחוסר נוחות באנשים שמסביבו.
"אם אתה חושב לוותר על העניין ולחצות ללא מורה דרך אני ממליצה לך לחשוב על זה שנית. רק שבוע שעבר קברנו את מה שנשאר מאחד ממורי הדרך שלנו. והוא היה מורה דרך טוב וותיק. הסיכויים שלך לא יכולים להיות טובים משלו. למרות שאין בשממות שודדי דרכים בגובה שני מטר, לא רבים בכל אופן, יש מספיק סכנות אחרות טבעיות ולא-טבעיות."
"שמי רסטור, שמו של אבי היה מורטימר."
האנשים לחששו למשמע זאת.
"ואתה פייטן." המשיך מיכאלוס.
"שנושא חרב." המשיכה דמיות.
"כן, זוהי חרבו של אבי. הוא מת לפני שלושה חודשים. האנשים שיצטרפו אליי הם ארדון שהוא ידיד המשפחה והרפ שהוא עלף וידיד ילדות. אני רוצה להגיע לקאספין ואיני יכול לעבור בקיורלדם."
"מדוע?"
"סליחה?"
"מדוע אינך רוצה לעבור בקיורלדם? זה יהיה המסלול השפוי יותר?"
"י שלי את הסיבות שלי ואני מעדיף לא לפרט אותן."
"אתה מודע לכך שסוף הקיץ אינה התקופה הבטוחה ביותר לחציית השממות. ואין שום בטחון שתצליח להיכנס ליער אחרמנה."
"אני יודע אבל בנסיבות הקיימות אין לי ממש ברירה."
דממה השתרר כשדמיות הרהרה בכך.
"אני חושבת שנוכל לארגן משהו. המחיר יהיה גבוה מהרגיל בגלל התקופה המאוחרת אבל לא משהו שלא תוכל להתמודד איתו."
רסטור הנהן, מודע למצבו ידע שאין טען להתווכח.
"מתי ידידיך אמורים להגיע?" שאל מיכאלוס.
"הם במרחק חצי יום מאחוריי."
מיכאלוס הנהן.
"מכיוון שלא נצא מכאן לפני מחר בבוקר..." החלה דמיות.
"מחר בבוקר?! נוכל לצאת ברגע שחברי יגיעו."
"עד שהם יגיעו השמש תתחיל לשקוע ואין שום סכום שבעולם שיגרום לי לחצות את השממות בלילה. לכן, נצא לדרך מחר מוקדם בבוקר." למראה מבטו המאוכזב ולפני שיספיק להביע מחאה נוספת אמרה דמיות, "אני מבינה את הדחיפות שלך אבל יהיה זה טירוף לחצות את השממות בלילה. איש לא עושה זאת."
רסטור נאלץ להסכים בחוסר רצון, ואפשר לאנשי הכפר ללוות אותו לבית האורחים של הכפר. דמיות נשארה לשבת בין הזקנים, רק לאחר שנעלם מטווח שמיעה המשיכו בשיחתם.
"האם זה היה חכם?!" שאל אחד הזקנים את דמיות. &quo