מורים יקרים!

Tality1

New member
מורים יקרים!

נכנסתי לפורום בכדי להציץ בפוסטים שלכם מתוך סקרנות, לראות מה עובר על חיי המורים ביומיום ומה מטריד\מעסיק אתכם בעולם החינוך וההוראה.
אני בת 24 (בעוד כחודש) ועדיין מרגישה קצת ילדה אך עם זאת מרגישה מוכנה להתחיל ללמוד ומה שעניין אותי מאוד זה חינוך גופני, בגלל אהבתי הגדולה לספורט.
חינוך גופני פשוטו כמשמעו- להיות מורה לספורט ועם כל אהבתי לתחום זה, אינני יודעת האם תחום ההוראה מתאים לי.
הייתי רוצה שהמציאות תהיה קצת יותר אופטימית וורודה, ולחשוב שאשתלב בתחום, בעבודה עם הילדים ועם הצוות החינוכי ושתהיה לי השפעה (אף לו לקצת) במערכת.
בראשי אני מדמיינת תרחישים בהם אני מלמדת כפי שאני רוצה, מוצאת חיבור בריא וטוב עם הילדים, מצליחה להסב להם חצי שעה (ויותר) של אושר, למידה עצמית דרך הספורט, הגעה להישגים שלא ציפו להם
ועוד ועוד ועוד...
הבעיה היא כזו,
מעולם לא התיימרתי להיות מורה, אף להפך, לא הבנתי מדוע בכלל מישהו, ירצה להשתלב במערכת הנוקשה הזו ולהתמודד יום יום עם 30 תלמידים מינימום עם כל הקשיים הנלווים.

אך כאשר חשבתי על תחום הספורט, לפתע להיות מורה היה נשמע לי מאוד הגיוני ואפילו נעים, אני כ"כ אוהבת את המקצוע ובכלל, לעבוד עם ילדים (בוגרים) אולי באמת יכול להתאים לי.

לעסוק בהוראה לדעתי זו שליחות ולראות את הפוסטים שלכם, המורים, זה קצת שובר את הלב, רובם נוגעים להתעללויות ואלימות שהופתעתי להיחשף אליה, למרות שידעתי שהיא קיימת
אך לראות כאן מורים שכותבים על כיסאות המושלכים לעברם, התפרצויות זעם של תלמידים כלפיהם ועוד סיפורים דומים, אשקר אם אומר שזה לא מרתיע אותי.

החששות שלי הן שאני לא מספיק חזקה להתמודד עם התלמידים כל יום ואולי זה לא המקום בשבילי. אולי עליי לחפש משהו יותר "פשוט" לעבוד בעבודה משרדית בלי יותר מידיי כאבי ראש.
אני קוראת כאן על המון מורים שכבר בשנה הראשונה\ שנייה שואלים על פרישתם או על כאלו שפשוט מוצאים את עצמם בפיטורים בשל מספר רב של מורים.

אני יודעת שלא אקבל כאן תשובה ולא מצפה שמישהו יחליט בשבילי, כמובן, רק אני מכירה את עצמי ואלך עם מה שאני מרגישה.
ובכל זאת, אני כותבת כאן כי אני אובדת עצות ואני בודקת את השטח מכל הכיוונים ולכן אני כותבת לכם, מורים יקרים.

היו לי לא מעט מורים שהשפיעו על חיי רבות, מורים דגולים, יודעי כל, עם רמת אמפטיה סבלנות ויכולת לעטוף יחד עם גבולות שמהם אני שואפת את ההשראה, אבל..אולי אני סתם משכנעת את עצמי..וכל התמונה שציירתי בראשי מתרחשת רק באגדות?

חייבת לציין כי בגיל 20 למדתי חינוך מיוחד לגיל הרך, אך ההחלטה ללמוד הייתה פזיזה לחלוטין רק בכדי להיכנס למסגרת לימודים. מעולם לא ראיתי את עצמי כ"גננת" כלומר- אשת חינוך, אולי מפאת גילי הצעיר אך גם בעיקר מפני שקצת הפחיד אותי לקחת אחריות כה גדולה על פעוטים בשלב כה משמעותי בהתפתחותם. לא היה לי ניסיון על ילדים כה צעירים מעולם והרגשתי שאינני שייכת ללימודים. בנוסף עברתי תקופה מאוד לא פשוטה וכל הסיבות הביאו להפסקת לימודיי.

כל יום אני חושבת על כך, מתחבטת ומתלבטת עם עצמי האם זה התחום שאני רואה בו את עצמי כל חיי? אני יודעת ש4 שנות לימודיי יביאו אותי לבסוף למסגרת בית הספר, האם אני מוכנה להיות חלק מימנה? האם אני חזקה מספיק? מעריכה את עצמי מספיק בכדי לדעת שיש לי מה להציע?
אלו הן שאלות אישיות קצת, ורק אני יכולה לענות עליהן..אך בכל זאת משתפת כאן את הקוראים בתקווה לקבל חוות דעת ממקום אחר.

תודה רבה לקוראים ולמשיבים.
שיהיה סופה"ש נפלא.
 

natoosh82

New member
מתלבטת יקרה:

קודם כל,זה יפה מאוד שהחלטת לקרוא כאן כדי להתרשם ושאת מבקשת חוות דעת שיעזרו לך בהתלבטות. בדיוק כמו שאמרת בחכמה בעצמך,אנחנו לא יכולים לענות לך והלחליט בשבילך האם הוראה מתאימה לך או שווה עבורך את כל התיסכולים והקשיים שהיא יכולה להביא איתה וכ"ו וכ"ו.
אבל,מתייחסת למה שכתבת על כל הפוסטים שוברי הלב שקוראים כאן: קודם כל,אני לא יודעת כמה הודעות יצא לך לקרוא,אבל דעי שבנוסף לפוסטים שוברי הלב,אני קראתי כאן לא מעט פוסטים מחממי לב,על מורים מסורים שאוהבים את עבודתם,ורואים בה שליחות ועל חוויות טובות שעברו והאהבה הרבה לתלמידים.
בנוסף,קחי בחשבון שאולי הרבה הודעות כאן הן שליליות,אבל זה לא אומר שרק רע לאלו שכותבים פה,אלא,אולי(לא יודעת,רק מעלה השערה,כי אני לא מכירה אותם באופן אישי)-אולי יותר מרגישים צורך לשתף בשלילי,כי כשיש דברים שמחים,אז במילא שמחים עליהם.כשיש דברים עצובים,מרגישים צורך לפרוק,להתלונן,להוציא קיטור ולקבל נחמה ועצות ,אבל זה לא אומר שאותם אנשים חווים רק תסכולים,אלא-שבדרך כלל פורום נועד להתייעצות ובקשר לדברים המשמחים-פחות צריך לחפש עצה,אז פחות כותבים עליהם פה.

ולקינוח-שוב,לא מכירה אותך והכול תלוי באופי שלך,בכשרונות ובנטיות שלך ובאהבה שלך. אני רק יכולה להגיד לך שזאת עבודה מאוד קשה,לא קל,יש הרבה קשיים ותסכולים בדרך,אבל- יש גם (לפחות עבורי) המון סיפוק וגאווה וקשרים אישיים ויכולת לצמוח באופן אישי וללמוד ואני באופן אישי-למרות שלא פעם אני חוזרת בוכה,מצד שני-בכל פעם שתלמיד מחייך אליי או אומר לי תודה,או שהורים אומרים לי תודה על כל מה שעשיתי עבור הילד שלהם-זה עושה לי הרגשה טובה שבשום מקום אחר לא הייתי מקבלת...

אם זה כרגע מושך אותך והחשש שלך הוא שאת לא מספיק חזקה,לעולם לא תדעי אם לא תנסי. אולי כדאי לנסות ואת במילא עוד כל כך צעירה,שבמיקרה הכי גרוע,אם תיראי שכל כך לא טוב לך,תוכלי לעזוב ולנסות תחום אחר. אם לא תנסי,לא באמת תדעי.
כמובן שאני לא מנסה לשכנע אותך להיות מורה 0גם אם זה ניראה כך) כי אין לי מספיק מידע והיכרות איתך כדי לחוות דיעה אמיתית בקשר אליך ולהתאמה שלך,אני מדברת רק לפי הדיעות שלי והחוויה האישית שלי.
לגבי השאלה האם זה התחום שאת רואה בו את עצמך כל חייך-מי אמר שאת צריכה להיות שם כל החיים? את יכולה להתחיל ואם טוב לך,תישארי וגם יש לאן להתפתח (כמורה לספורט,אולי תחליטי בהמשך לפתוח חוגים למשל ולהיות מדריכה במסגרות מחוץ לבית-ספרףאולי תוכלי בעתיד כשתצברי ותק-להיות רכזת ספורט...9 ואם לא טוב,אף אחד לא יחזיק אותך בכוח.
גם אני לא הייתי בטוחה ובשנה הראשונה,רציתי להתפטר לא מעט פעמים אבל דווקא ההישארות הזאת-זה מה שחיזק אותי והיום (לא כל כך ותיקה-רק ארבע שנים מורה,לא הרבה יותר מבוגרת ממך בגיל,אבל חוויתי לא מעט-קשיים בעבודה ומצד שני-לא מעט גאוות והצלחות שפיצו על הכול).
שיהיה לך בהצלחה עם כל מה שתחליטי.
 
למעלה