בהודעה ובקובץ.
מוסיקת לילה זעירה. בלילה, כשהכל כבר ישֶן, נרקיסה מתחמקת על קצות אצבעותיה היחפות אל מחוץ לדלתות האחוזה הכבדות. הדשא הלח מטל מתאים את צורתו אליה כשהיא נשכבת עליו, ולמרות שלגופה כותונת בד דקה בלבד, הקור לא מטריד אותה. נרקיסה אוהבת את החושך, בחושך היא בטוחה. היא שוכבת בדממה ומאזינה למנגינותיו של הטבע; רחש הרוח בעלי העצים, תנודותיו הקלות של מי האגם וקריאותיהם הבלתי פוסקות של הצרצרים יוצרים מרקם אחיד ועוטפים אותה בשמיכת לילה שמיימית. נרקיסה מושיטה את ידיה לפניה ומקלפת בעדינות את המסכה החיוורת מפניה ומניחה אותה על כר הצמח הרענן. מיד היא מבחינה איך חומת האדישות והקור נושרת ממנה ובהשתקפותה במימי האגם לאור הירח היא מזהה שוב את נרקיסה בת השבע-עשרה. "בחייך נרקיסה, את לא יכולה לתת להם לסחוף אותך בנהר הזה של טוהרת הדם." סיריוס מסובב בהיסח הדעת את כוס הקריסטל שבידו, פניו קרובות מתמיד לשלה, מעט קרוב ממה שחשבה לנחוץ. "את תגיעי לגיל ארבעים ותגלי שאת אשה ואם למופת, אבל את תהיי זקנה וממורמרת, בדיוק כמו אמא שלי," הוא מסיט לרגע את מבטו אל עבר האשה המאיימת וחמורת הסבר שעמדה על יד האח הבוערת ונאנח. "ואת יודעת למה? כי את תדעי שלא השארת את חותמך על העולם, שתמותי ואף אחד לא יזכור אותך." מבטו מנקב בה חורים. היא לא עונה לו. נרקיסה לוגמת מהנוזל האדום ובוחנת במבטה את לוציוס מאלפוי שמשוחח עם אביה בתנועות ידיים חדות. "לוציוס הוא שידוך טוב." קולה רועד והיא לא מעיזה להביט בבן דודה, אך היא יודעת שהוא מחייך. "משפחת מאלפוי ידועים בנדיבותם, הוא יבנה סביבי בית בטוח." "אני מרחם עליך, נרקיסה." קולו מתרכך ופניה מתקשות, וידו מונחת לפתע על כתפה. היא פותחת את פיה למחות אך זרועו הכבדה של אביה נכרכת סביב כתפה. "בואי נרקיסה, אני רוצה להציג אותך בפני כמה אנשים." קולו התקיף צרם לאוזנה לעומת קולו המתנגן קלות של סיריוס. דמה געש ולרגע חשבה להתקומם, אך לתחושת עשרות זוגות העיניים הננעצות בה היא זקפה את גבה והלכה בעקבותיו. סיריוס צדק. והיא שנאה אותו על כך. היא מסיימת את חוק לימודה בהוגוורטס בדרך היחידה שקיימת עבורה- בהצטיינות יתרה. היא בוחנת בקפדנות את העלונים שקיבלה להמשך לימודיה, כל הדלתות יהיו פתוחות בפניה. חודש לאחר מכן נישאה נרקיסה ללוציוס מאלפוי. כששניהם דקלמו את מילות השבועה נשבעה נרקיסה שלא תיתן לנבואתו של סיריוס להתגשם. במשך כל הנשף שנערך באותו ערב זרועו של לוציוס הייתה כרוכה סביב כתפה, ולראשונה בחייה חשה נרקיסה שפיסת הפאזל שאחזה בידה נכנסת בדיוק למקום המתאים, מבלי שתאלץ לשנות את צורתה או צבעה. אך מאוחר יותר באותו לילה כשנכנסה לביתה החדש- ארמון שיש קר, שהיווה חידוש מרענן לעומת בית האבן הקר שבו בילתה את ילדותה, תצרף הזכוכית העדין שלה התנפץ לאלפי רסיסים שנעלמו אל מתחת לשטיח לפני שהספיקה לאסוף אותם. לוציוס הוביל אותה לחדרו ופשט את גלימתו החגיגית בלי גינונים מיותרים. פניה נהיו חיוורים, כל גופה רעד ויותר מכל היא רצתה להעלם. הוא התקרב אליה והפשיט אותה משמלת המשי הלבנה שלבשה, וחיוך נפרש על פניו כשהשפילה את עיניה ושלבה את ידיה סביב שדיה. היא הסיטה את מבטה אל מעבר לחלון כשחדר אליה והינומת דמעות דקה טשטשה את מבטה, וידעה שכעת בעלותו טבועה עמוק בה. כשקם לבסוף ונכנס לחדר האמבטיה מבלי להביט בה היא מתכרבלת בתנוחה עוברית ובוכה בלי קול- היא מבינה את קוד השתיקה של הבית. הוא חוזר כשרק מגבת כרוכה על מותניו והיא עוצמת עיניים ומעמידה פני ישנה, אך דמעותיה ממשיכות להרטיב את הכר. נרקיסה נשארת בשעות היום בבית, ומפללת לעיסוק כלשהו. פעם היא אפילו ניגבה את צלחות החרסינה בחדר האורחים כדי להימלט מעיני התמונות שעל הקיר, אך היא לא מוצאת את השקט שלה בתוך הדממה המטרידה. היא מפסיקה לחלום בלילות, גם השינה לרוב בורחת ממנה. לאחר שלוציוס נרדם היא שוכבת במיטה ובוהה בצללים על התקרה, ולעת בוקר מתקיפה את גופה בכמויות אדירות של קפאין ומסווה קמטים. נרקיסה מבינה שלדמעות המלוחות אין טעם, והיא מפסיקה להתרגש. ופתאום יותר קל לה. העולם נראה הרבה פחות קשה מבעד לחומת הקרח שהיא בונה סביבה. אפילו כשבנה הבכור נולד היא בקושי מבחינה ברגש האימהי שמנקר בה לרגעים. כשסיריוס נכנס לאזקבן היא מחייכת. לראשונה מזה מספר שנים, היא לא זוכרת את המספר המדויק, שפתיה מתעקלות לכדי חיוך מאחורי דפי העיתון. מחדר האורחים נשמע קול שבירה, נרקיסה יודעת שזאת אחת מצלחות החרסינה בארון הזכוכית. היא גם יודעת שלוציוס מעביר את ידו בשיערו, כאומר לעצמו להתעשת ואז מתקן את הצלחת ומחזירהּ לארון. באותו לילה לוציוס יוצא, היא לא שואלת לאן, מעדיפה לא לדעת. היא שוכבת על הדשא, ידיה שלובות תחת ראשה, ומביטה בכוכבים נופלים. סביבה כל כך הרבה קולות וצלילים. הצרצרים והרוח בחצר האחוזה מקבלים אותה בכנות. לפעמים היא בוכה בלילות על הדשא. לפעמים היא גם מצליחה להירדם. פעם אחת היא גם חולמת, חבורה של ילדים רצים במעגלים בשדות כותנה. בבקרים היא מתעוררת קלה מתמיד, ולאחר שאוספת את מסכותיה היא נכנסת אל תוך הבית ושותה קפה שחור, רק מתוך הרגל. על גב כותנות הלילה שלה מופיעים כתמים ירוקים, לוציוס לא שואל, והיא לא מספרת מיוזמתה. כעבור מספר שנים, כשהיא מדברת עם גמדון הבית לבית בלק היא יודעת- סיריוס טעה, אחרי הכל- מגורל אי אפשר לברוח, והיא- היא תשאיר את חותמה על העולם.
