מוסד המשפחה

מוסד המשפחה

גדלתי במשפחה שהרגשתי בה אאוטסיידרית, שונה. אחרי הרבה עבודה פסיכולוגית שעשיתי נראה לי שתעלומת חיי היא שאני מאוד רגישה וגם יצרית והתגובות שלי לדברים היו קשים להורים שלי, ששניהם גדלו בבתים שלא עודדו הבעת רגשות. גם שליליים, כמו כעס, למשל.

אז שנים אני לא בקשר ממש קרוב עם האחים שלי, שגרים בחו"ל. לאחרונה שניהם בעלי משפחות אז לעיתים רחוקות מאוד יוצא לי להיות בבית ההורים כשמדברים עם האחים בסקייפ ופוגשים בצאצאים או בכלות שהצטרפו למשפחה. אחת מהן מקסימה ממש ואני מתה עליה.

ובכל זאת, ישנו העניין המלאכותי שאני מרגישה, ניכור עצום בשיחות האלה. אני מרגישה את הניכור הזה גם כשאני פוגשת, לעיתים רחוקות, דודים שלי, משני הצדדים. אני מרגישה שיש המון סמול טוק ומעט מאוד דיבור שאני רואה כמשמעותי.

זה, למשל, מחגיגות יום הולדת של הימים האחרונים, בהן נתקלתי בבני משפחה. החריג היחיד הוא כשאני מצליחה לדבר עם קרוב/ה ביחידות ולנהל שיחה שבעיני היא אישית. לרוב, אפילו, יתכן שידובר ב קרוב/ה שאינ/ה ביולוגי/ת, כלומר שאין שום קשר דם אלא שוב, מדובר במי שהצטרפו למשפחה.

ונראה לי שמשהו במוסד המשפחתי, אפילו במה שנקרא "משפחה גרעינית", לא נראה לי. לא מתאים לי. זו לא יכולה להיות הדרך היחידה הנכונה לחיות. יוצא שבעצם צריך להיפגש ולדבר עם אנשים שלמעשה, לאו דווקא הייתי בוחרת לשבת ולדבר איתם בנסיבות אחרות. וכל היחסים גם בתוך המשפחה, שיש המון דברים לא מדוברים, צביעות, זיוף. שוב, סמול טוק מאוד שטחי בעיני.

אתמול בערב דיברתי בטלפון עם חבר מזה שנים - למעשה בגיל של אחד מהאחים שלי - שמבקר בארץ. אני רואה אותו פעם או פעמיים בשנה. והקשרים עבותים. מזה שנים. כלומר, אין קשר דם אבל הקרבה שלי אליו גדולה יותר מזו שיש לי עם אחי.

איך אתם ואתן מרגישות ומרגישים ביחס לזה?

זה באמת לא מקרה שלא הקמתי משפחה. אני מאמינה שיום אחד יהיה לי בן זוג, אולי זה יגרור מפגשים משפחתיים מדי פעם, אני מקווה שלא לעיתים קרובות מדי. אבל אני שמחה שלפחות במה שיש לי עליו שליטה, בחרתי לחיות חיים אחרים. אבל זה נורא שונה מהמסרים שכל החיים רק העבירו לנו, לא? על קדושת המשפחה. בעבר חשבתי שהגרעינית אכן בעל ערך משל עצמה. היום גם זה לא בטוח בכלל בעיני.
 
משפחה היא סוג של מוסד וסוג של קבוצה ראשונית

באופן כללי למוסדות אם יש להם ערך, אז יש להם ערך אינסטרומנטאלי, מכשירי, אקסטרינזי בלבד ואין להם ערך פנימי, אינטרינזי. כל הערך של מוסדות הוא בפונקציונאליות [תפקודיות] שלהם לשרת את האדם [אפשר להרחיב לחיות, בעלי חיים שאינם אדם, יצורים חישוניים-sentient creatures] ולא בכך שהם תכלית לעצמם. מוסדות אינם תכליות לעצמם, אלא אמצעים לתכלית.

הדבר הזה כולל גם את מוסד המשפחה. מוסד המשפחה ערכו נמדד כערך אינסטרומנטאלי, מכשירי, אקסטרינזי ואין למשפחה ערך פנימי, אינטרינזי.
המשפחה תלויה בפונקציונאליות, התפקודיות שלה בשירות האדם והיא רק אמצעי לתכלית ולא תכלית לעצמה.

גם מוסד המדינה הוא בעל ערך מכשירי. מי שרואה במדינה ערך פנימי הוא פשיסט. מי שרואה במשפחה ערך פנימי הוא בהשאלה פשיסט של המשפחה. יש לו פמיליאריות פשיסטית.

אם יש קרובי משפחה שכולם לא רואים ערך ביחסים ביניהם והיו מעדיפים להתנתק זה מזה והטעם היחיד שהם שומרים בכוח על קשרים הוא למען ערך המשפחתיות כתכלית, אז הם לא פועלים בתבונה. הם סובלים ללא טעם.

התובנה שקירבה לא משפחתית יכולה גדולה, מועילה וטובה מקירבה משפחתית נמצאת בתנ"ך "טוב שכן קרוב מאח רחוק" [משלי, כז, י]

מאידך, בתור ערך אינסטרומנטאלי, פונקציונאלי לדעתי יש למשפחה ערך חשוב לבני אדם רבים, לרוב בני האדם גם אם לא לכל בני האדם. המשפחה מספקת צרכים אנושיים. המשפחה היא סוכן חיברות [סוכן סוציאליזציה], היא גורם מחנך ילדים, משגיח על התפתחות תקינה, השגחה ובריאות של ילדים ובכך תורם להמשכיות תקינה של החברה והתרבות, מסגרת לפעילות חברתית ולפונקציה הפסיכולוגית של קשרים בין אישיים, מערכת עזרה הדדית, סיוע וסיעוד. כמובן, משפחה רעה יכולה להיות הרסנית לבני אדם, אבל כאן ההבדל בין הערכת משפחה ספציפית להערכת המשפחה בהא הידיעה, באופן כללי.

מכך שהמשפחה מספקת צרכים לא נובע שרק היא יכולה לספק אותם ושאין אלטרנטיביות לא משפחתיות לסיפוק הצרכים האלה או שהמשפחה מספקת את הצרכים האלה הכי טוב והכי יעיל יחסית לחלופות. אפשר להפריד את הדיון ברמת הפרט האינדיבידואל, האם פלוני או אלמונית צריכים משפחה או לא צריכים משפחה ואפשר לדון ברמת החברה, האם החברה צריכה משפחה או לא. יש דיון וגם מחלוקת האם המשפחה היא תופעה אוניברסאלית, האם קיימות חברות אל-משפחתיות, הדבר תלוי בשאלה איך מגדירים משפחה ומה נחשב למשפחה וכן איך להעריך את החריגים הללו כמוצלחים או ככושלים אם בכלל מדובר בתופעות אלטרנטיביות למשפחה [לפחות אלטרנטיביות למשפחה במובן המקובל של המילה, לא משפחות טיפוסיות]

בישראל יש הרוצים לבטל את דיני המשפחה הדתיים הרבניים ולעבור לדיני משפחה חילוניים-ליבראליים. אבל גם מי שרוצה דיני משפחה חילוניים-ליבראליים עדיין רוצה דיני משפחה ורוצה משפחה בחברה. מי שלא רוצה בכלל משפחה בחברה לא רוצה רק ביטול דיני המשפחה הדתיים, אלא ביטול דיני המשפחה בכלל. היו ניסיונות בהיסטוריה לבטל את מוסד המשפחה גם בעולם וגם בישראל. ניסיון אחד בברית המועצות לאחר המהפכה הקומוניסטית [מהפכת אוקטובר, המהפכה הבולשביקית] כי ראו במשפחה שריד קפיטליסטי-בורגני וביטול המשפחה היה חלק מהעולם החדש המהפכני. בישראל בתקופת היישוב בקיבוץ, בראשיתה של החברה הקיבוצית הייתה תנועה של צעירים עם אידיאלים מהפכניים שראו ביחסים בין החברות והחברים בקיבוץ תחליף ליחסים הראשוניים במשפחה. הקיבוץ כתחליף המשפחה.

יש גם בספרות תיאורים אוטופיסטיים של חברות ללא משפחה למשל אצל אפלטון אז במדינה האידיאלית שלו מעמד השומרים חי חיים ללא משפחה [בדיאלוג "פוליטיאה" או "המדינה" כתבי אפלטון, תרגום ליבס, כרך שני , עמ' 215-220] וכן בספר של אלדוס הכסלי, המחר הנועז.

אנשים שמנסים לשמור על קשר משפחתי על אף שהם לא מקבלים סיפוק עכשווי מהקשר הזה ייתכן שהם חושבים שהדבר הזה הוא השקעה נבונה בהון אנושי בחינת "שַׁלַּח לַחְמְךָ עַל פְּנֵי הַמָּיִם כִּי בְרֹב הַיָּמִים תִּמְצָאֶנּוּ; תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה וְגַם לִשְׁמוֹנָה כִּי לֹא תֵדַע מַה יִּהְיֶה רָעָה עַל הָאָרֶץ"" [קהלת יא, א-ב]. ייתכן ואותם אנשים חוששים שביום צרה, יום סגריר החברים שאינם משפחה לא יסייעו או לא יסייעו כפי שמסייעת המשפחה ולכן חשוב להם לשמור על קשרים משפחתיים. גם זה סוג של ערך מכשירי, לא למען המשפחה כתכלית, אלא לסיכוי שהמשפחה תעזור כשצריך. הם רואים סיכון לעצמם בניתוק קשרים משפחתיים.
 

SolarFlares

New member
הזדהיתי עם התיאור שלך ושל המשפחה שלך

גם אצלי במשפחה ההורים לא יודעים איך להביע רגש או מאד מתקשים לעשות זאת (תלוי מי). ואני יצאתי הפוך. המפגשים המשפחתיים הם סוג של שיח חרשים, שבו צד אחד שואל מה נשמע והשני אומר "בסדר", או מספר על משהו לא מעניין שעשה (למשל, ההורים שלי מספרים לי כל שבוע שהם הלכו לסרט ולארומה, אבל זה לא אינפורמטיבי במיוחד, כי כל שבוע הם הולכים לסרט ולארומה). ואז עוברים לדבר על מה שקורה באותו הרגע, בד"כ משהו שבטלוויזיה, ואני יושבת ושותקת.
אף פעם לא כל כך הבנתי את העניין של מוסד המשפחה, או למשל, מדוע קרובת משפחה שאני רואה אחת לכמה שנים מתעקשת מאד שאבוא לחתונה שלה. אחותי טענה שיש לי קווים סכיזואידים, אבל זה נשמע לי מאד הגיוני שקרובת המשפחה לא ממש תיתרם מנוכחותי בהתחשב בעובדה שאנחנו בכלל לא בקשר. אני בטוח לא איתרם מהאירוע שאני סובלת בו, בגלל שיהיה עמוס באנשים, ברעש, ובעוד דברים שאינם לטעמי.
 
כן, קשה לדובב אותם, כל שבוע נראה בדיוק כמו השבוע שהיה

השיחה קצת יותר טובה ומעניינת כשאני מעלה נושאים. אבל עם כל בני המשפחה שמחוץ לנו, וגם לפעמים בתוך החוג המצומצם, זה שטחי, עם גינונים. לא יודעת איך אנשים יכולים לחיות במדבר רגשי כזה. ולא משנה כמה עברתי עם עצמי ואני מבינה דברים בראש, אני יוצאת מזה מבואסת (כן, יש לי תסמונת קדם-וסתית כרגע אבל השאלה אם אפשר לתלות בה את הכל).
 

evanescent

New member
לדעתי יש משהו טוב בזה

שתהיה מחויבות משפחתית אבל זה לא מחיב קשר הדוק או עמוק עם המשפחה. אם בן אדם לא יצר קשר עמוק גם עם אף אחד מחוץ למשפחה? אז ככה יהיו לפחות אנשים שאולי ירגישו מחויבים לתמוך ולעזור לו בצרה כי הם אחים/הורים/דודים שלו, אפילו אם הם לא חברים טובים ביום יום. יש אנשים שכל הקשרים שלהם עם אנשים אחרים הם יחסית שטחיים ומשפחה יכולה להיות אופציה מולדת לתמיכה מאחרים.
 
תודה, זו גם דרך הסתכלות

אולי ההורים שלי מסתכלים על זה כך. שומרים על קשר עם קרובים רחוקים כי צריך, כי הם משפחה. אבל גם עם הקרובים מביניהם אני לא מרגישה שיש שם משהו יותר מאשר "לא נעים" או "צריך".
 
משפחה

העלית נקודה מעניינת.

לפי דעתי, זה נכון שמשפחה מורכבת הרבה פעמים מאנשים ש-"לא בא לנו עליהם", וזה נכון שמפגשים משפחתיים הם הרבה פעמים לא כיף גדול;
א-ב-ל
היתרון של בני משפחה הוא שלא משנה מה יהיה, הם תמיד יהיו המשפחה שלך. החיים לימדו אותי שחברים באים והולכים, בני/בנות זוג באים והולכים, אבל המשפחה לעולם נשארת.
כבר היו לי חברים שהייתי בטוח שיהיו חברים שלי לנצח, ובנות זוג שחשבתי שנחיה ביחד לנצח - וכולם כבר לא בקשר איתי. לעומתם, ההורים שלי עדיין איתי, והם תמיד יאהבו אותי ותמיד יהיו שם בשבילי - ויהי מה.
 
תודה. אני גם יודעת שהם אוהבים אותי

אבל זה לא מספיק, בעיקר בילדות זה לא היה מספיק. והתהליכים שעברתי (סיימתי טיפול פסיכולוגי לאחרונה, אולי גם זה קשור, דברים עולים וצפים, אולי אסימונים נופלים) גם אם הם מרפאים, הם גם לא פשוטים והעלו על פני השטח כאבים.

נדמה לי שהיתה זאת ביירון קייטי (לא קראתי את הספרים שלה) שאמרה לבתה שתהיה היא לעצמה האם שרצתה שתהיה לה. אז אני גם מנסה להיות כזאת, אם לילדה שהייתי ואולי עדיין, אני.

מורכב, מורכב, העניין הזה של משפחות. טוב שלפחות לי אין הסיבוך הזה של החיים, של ילדים שכשהם ישנם, מתווספות עוד חובות משפחתיות למעטות המעיקות שלי יש.
 

SolarFlares

New member
זאת עצה יפה ממש.


 
נכון. כשהפסיכולוגית שלי דברה איתי על הילדה הפנימית

בעקבות העלאת 6 זכרונות בסיסיים מהילדות, כמובן אמרתי עזבי אותי ב'אמא שלך, מה לי ולזה. אבל שווה לתת לדברים לשקוע. מסתבר שילדה כזאת קיימת ועוד איך. החוכמה היא להכיר בכך, לכאוב את העבר, להשלים עם כך שהחמצות לא תתוקנה, ההורים הם מי שהם והם נותנים מה שביכולתם ולא ישתנו (אלא אם כן ייעשה מאמץ מודע מצדם).

ואת ההורות החסרה את בבגרותך הבריאה והשלמה יכולה לתת לאותה ילדה שבפנים, שכואבת עדיין את מה שהיה. אני לא מאמינה שהכאב הולך, הוא נשאר לתמיד. מה שכן אפשר ללמוד זה להתמודד איתו, לחיות עמו.
 
מה שכרגע ממש קצת קשה לי להאמין בו

אבל עקרונית, כן, אני משוכנעת. רק לפעמים האמונה לא בדיוק מסתדרת עם התחושה באותו הרגע.
 

SolarFlares

New member
גם זה מוכר לי...

העיקר שאנחנו שומרים את האמונה הזאת שם בצד איפשהו...
שתהיה שנה טובה!
 
אחרי המעשים ימשכו הלבבות?

יש לי שתי מחשבות -
אחת זה שאולי כדי להגיע לשיחות עומק, כדי שיהיו רגעים של קרבה אמיתית, נחוצות גם שיחות חולין לא מחייבות על מזג האויר. כלומר, האנשים שיש לי איתם שיחות מאוד משמעותיות, הם אנשים שאני פשוט מדברת איתם הרבה, ולכן יש מקום גם לשיחות האלה. אבל יש גם לא מעט שיחות קלות. אולי כיוון שהמפגשים שלכם כל כך מועטים קשה להגיע לשיחות עומק? (נכון שיש לפעמים קשרים עם אנשים, שגם אם לא דיברתם חודשים, נשמר איזה קשר עמוק ואמיתי).
דבר שני - קצת קשה לי להסביר את זה אבל בקשר לזיוף ולצביעות, אני חושבת פתאום שאולי זאת דרך לתרגל קירבה. לפעמים לא מרגישים אותה באופן טבעי, אבל אם "נזייף" אותה קצת בהתחלה אולי היא תיווצר ותהיה אמיתית. כמו ללבוש חולצה לבנה - אתה לא מרגיש חגיגי, אתה עושה מעשה חיצוני שהוא בעצם "צבוע" אבל בהדרגה הוא משפיע עליך (בעיקר אם אתה חלק מקבוצה שעושה אותו), ופתאום מרגישים התרוממות...
הצלחתי להסביר?
&nbsp
 
כן, תודה רבה על הקריאה ועל השיתוף

זה מעורר מחשבה.

בתום כמה ימים הורמונליים סוערים מאוד אני רוצה לקחת כמטרה להקים לי משפחה עם גבר שאני מקווה שאפגוש יום אחד, שיהיה מקום של אמת ושל רגש גדול.

שמתי לב שאותה אישה שאני תמיד נהנית להיות במחציתה באירועים הגדולים - היחידה, למעשה - היא אישה שאני מרגישה שאוהבת אותי ושאני מעניינת אותה. אז את זה צריך להמשיך לחפש וליצור. לאהוב ולהראות את זה. כי בעיקר יש, כפי שאמרתי, גינונים ומעט אהבה. כפי שאני חווה את זה.
 
מסכימה מאוד עם ההבחנה שלך

אין ספק שמי שמתעניינים בנו באמת, שאוהבים אותנו ואנחנו יקרים להם, הם אלה שבונים את הנפש שלנו.
אגב, לי מאוד מוזר מה שאת מתארת. אני ממשפחה מאוד חמה ומלוכדת (ההורים שלי, האחים שלי והילדים שלנו), שמאוד נהנית לבלות יחד. יש שיחות עומק וגם הרבה בילויים קלילים יותר, אבל מאוד פשוטים וכנים. בלי העמדת פנים.
במשפחה של בעלי היחסים באמת אחרים מאוד, ובעצם אין שם כמעט קשר בין האחים, אלא דרך ההורים. זה תמיד מוזר לי מאוד.
יכולה להוסיף שכאמא, אחד הדברים שהכי חשובים לי זה שלילדים שלי יהיה קשר טוב זה עם זה, וכמובן גם איתנו. שיהיו חברים כמה שניתן.
 
כן, אצלי המשפחה לא מלוכדת. כשנותנים לבת להרגיש שהיא לא חלק

מהמשפחה, זה המסמר הראשון בארון הקבורה. וגם לאמא שלי חשוב שיהיו קשרים טובים, רק היא לא רואה איפה האחריות שלה בכך שאין ממש. גם המרחק הגיאוגרפי לא תורם, את יודעת, כשגרים במרחק אלפי קילומטרים. עם אחד האחים שלי הקשר כן ללא מחסומים, כמו חבר אחד שלי שגר בחו"ל ואני רואה פעם בחצי שנה, גם עם אחי הזה אני יכולה שלא להתראות 5 שנים וכשכבר כן, כאילו מעולם לא נפרדנו. אז זו נקודת אור.

אבל כן, כשנכחתי במפגש המשפחתי הרחב יותר הרגשתי בקור, בגינונים. ובאלה זה הסתיים.

אבל אתמול בדיוק היתה לי החוויה שחיפשתי, החיבוק - אמיתי ווירטואלי - שכל כך כמהתי לו בשבוע האחרון. היה מפגש עם חברה שהתפתח לאקט של נתינה לא צפוי, מצדי (אני לא רוצה לפרט מעבר לכך). אז כשאת נותנת ברצון וכשבצד השני יש יכולת לקבל, פתאום הכל מסתדר והחיבוק בא.

אז אני אופטימית יותר (וגם קיבלתי וסת. כשזה קורה הסחרור ההורמונלי קצת נרגע. אבל גם כשאפשר להאשים את הגוף, לדעתי הבלגן ההורמונלי מתיישב בחודש מסוים על מצוקה קיימת. או לא מתיישב, תסמונת קדם-וסתית לא חייבת להיות באותה העוצמה מדי חודש).
 

MOBY6

New member
משפחה זה סיפור מורכב

מאוד מתחברת לאמירות שלך לגבי שונות במשפחה. אני גם גדלתי בתחושה כזו, שאני מאוד שונה מההורים שלי ומסמנת ומזכירה להם כל הזמן דברים שהם מעדיפים לא להתמקד בהם... משהו שהיה להם קשה מאוד להכיל.
גם אני בעזרת טיפול פסיכולוגי הצלחתי קצת להבין ולהשלים עם המקומות הללו.
אני מאוד מתחברת לזה שלפעמים דווקא אנשים חיצוניים יותר קרובים לי מאשר המשפחה. שהשיחות הן יותר קרובות ומתאימות. ושהמשפחה הגרעינית היא לא קדושת הכול.
ההורים שלי, למשל, הרבה פחות מכירים אותי מאנשים אחרים בעולמי.
עם זאת, אני יצרתי משפחה. אני חיה עם בן זוג קבוע כבר כמעט עשור. ואחד הקשרים הכי משמעותיים לי הוא עם אחותי התאומה. כך שבאיזשהו מקום כנראה, על אף ההסתייגות ארוכת השנים שלי ממשפחה כנראה הייתי צריכה לייצר את זה.
 
למעלה