נגה כוכבית
New member
מוטי - עדיין בן 25
לא פעם עמדתי לכתוב את הדברים, אבל משום מה כל פעם הי משהו חשוב יותר לעשות, משהו יום יומי שדחק הצידה את הרצון.
על מה בעצם את רוצה לכתוב?
אולי זו השאלה הבסיסית.
היה נער שלמד איתך בכתה בתיכון. קצת גבוה, קצת גמלוני, קצת בוק.
ומחייך יפה.
מהשקטים האילו, שאף פעם אינך יודע מה בראש שלהם. אם בכלל אתה שואל את עצמך, מהאילו שלא מתבלטים בכלום.
פעם סבינה התלבשה עליו, ואני הצטרפתי: לימדנו אותו בהפסקות לרקוד את פו הדב.
נכון, אין ריקוד כזה, אבל אנחנו המצאנו לכבודו. ריקוד פשוט, שיהייה לו קל לתפוס:
אי (רגל ימין מונפת באלכסון לצד ימין) שם (הרגל מוחזרת למקומה) בלב (רגל שמאל מונפת באלכסון לצד שמאל) היער (הרגל מוחזרת למקומה). גר- לו – פו - הדב (וכך הלאה התנועות), ול - כל- רעיו –ביער/ הוא – ידיד – ק - רוב.
ככה ניסינו כמה הפסקות, כשמוטי מנסה כמיטב יכולתו לרצות אותנו ולהתאים תנועותיו לדרישות הכוריאוגרפיות, ושתינו מתגלגלות מצחוק. מוטי מאד התאמץ גם להתאים הצעדים וגם לצחוק ביחד. חיוך טוב, נשמה טובה.
שלוש שנות לימוד משותפות בכתה אחת, ואני לא יודעת להגיד עליו מילה נוספת.
כשהיינו חיילי חובה נפגשנו פעם באגד חיפה. שמחנו. עצרנו לשוחח במעבר באמצע התחנה. אני הבטתי ימינה ושמאלה, והורדתי את הכומתה. אמר: אבל אסור כאן להוריד את הכומתה. עניתי: הנה ראה, זה בדיוק בדיוק לפי החוק: תקרה מעלינו ואנחנו במטר המרובע הזה בדיוק בין שלושה קירות. הוריד את הכומתה גם הוא.
שוטר המשטרה הצבאית תפס אותנו, עצר אותנו ושנינו והוסענו כלאחר כבוד להישפט בבסיס המשטרה הצבאית.
אני זוכתי. ומוטי הורשע.
היה לי כל כך לא נעים כלפיו, כי אני אמרתי לו להוריד את הכומתה, ואת הפילפוליסטיקה המשפטית הנחוצה לא לימדתי אותו. קיבל את דברי שמותר, או שלא, והוריד.
זהו.
לא נפגשנו יותר.
שמעתי שנהרג במלחמת לבנון.
בעצם נדייק: שמעתי ששניים מהמחזור נפצעו, ורק אחר כך שמעתי, שמוטי נהרג.
כן, השניים היו ילדים מקובלים הרבה יותר. מוכרים, מופיעים בהצגות השכבה, בולטים.
ומוטי איננו. כך מספרים.
וידאתי.
הייתי בטיול בלטרון עם הילדה. יש שם קיר גדול עם שמות נופלי השריון. הבטתי בקיר העצום המושחר בשמות וחשבתי, את מי אני מכירה מכאן? מוטי. מוטי הירש. ורק כשחיפשתי את שמו נזכרתי, ששמו הרשמי היה בכלל מרדכי. אכן רשום.
אולי אלמד עליו משהו חדש מאתר ייזכור של משרד הבטחון?
"הרבה לקרוא ספרי מדע בדיוני וספרי מתח ופעולה" ?? טוב לדעת.
אותו מוטי, נשמה טובה, מסירות וצייתנות. לא ניסה להתחמק מכלום אף פעם, אפילו לא מפו הדב.
הפתיע אותי לקרוא שבחר ללמוד בטכניון תעשיה וניהול.
"חבר מסור וידיד נפש היה לחבריו" נכתב.
היתה לו חברה?
את מי אהב?
חשבתי לכתוב מילה להוריו.
עבורם הוא היה עולם ומלואו. אני מניחה.
מה אכתוב להם?
שניסיתי פעם ללמד אותו לרקוד "פו הדב"?
שנעצרנו יחד על כומתה?
אתר חברה, אחוז לא קטן מתלמידי השכבה רשומים, ואיש לא טרח לרשום אותו באגף הייזכור.
וטורדת אותי המחשבה, שלו היה מה"מקובלים" יותר, בטח היו שרים לו שירים ומהללים ומספרים.
אבל כנראה ככה זה
בחיים
ובמתים.
מיכל.
יום הזכרון 2004
***********************
בשנה שעברה העברתי לחברה משותפת מהתיכון לקרוא את הקטע דלעיל.
היא שמחה לקרוא ואמרה דבר יפה: שהיא לא חושבת, שמוטי היה אוהב לו קשרו לו כתרים והיללו הילולים לזכרו.
כי הוא פשוט, לא היה כזה.
יום הזיכרון 2009
**********************************
החלטתי לפעול למצוא את המשפחה של מוטי, ולשלוח לה את המילים הללו, שיידעו, ושיידעו שזוכרים אותו.
כי הוא היה כזה.
יום הזיכרון 2010.
ביקשתי מהאחות של מזכירת בית הספר לברר את פרטי אחותו של מוטי, אבל איכשהו זה לא הצליח.
כשחיטטתי השנה באתר של חיל השריון (אליו בני התגייס), מצאתי את המייל של עמותת יד לשריון.
הופה! אולי כך.
פניתי אליהם, ותוך מספר ימים קיבלתי מהם את מספר הטלפון של אמא שלו.
-מה, השתגעתי? לצלצל אליה? אני הרבה יותר טובה במכתבים.
אתר 441 המציא לי את הכתובת של גברת הירש, קיוויתי שאכן זו הכתובת הנכונה,
לאחר התלבטויות רבות כתבתי ושלחתי ברשום את המכתב הבא:
22.01.2011
למשפחת הירש שלום רב.
בתיכון עירוני ג´ למדתי באותה הכיתה עם מוטי ז"ל.
מזה מספר שנים בימי הזיכרון, אני מפרסמת באינטרנט בפורום היצירה בו אני משתתפת כמה מילות זיכרון על מוטי.
מצ"ב הדפסה מהשנה האחרונה.
אם אתם רוצים למצוא את הכתוב באינטרנט, חפשו בגוגל "שונרא" ו"מוטי". (אני כותבת בשם "קולות").
בכבוד רב
מיכל (בצירוף פרטים להתקשרות).
קצר ולעניין. נראה האם זו בכלל הכתובת הנכונה.
יום שישי 28 בינואר בצהריים מצלצל הטלפון, ובקצה השני גברת הירש:
...תודה על המכתב, יפה שאת זוכרת אותו; הוא הורד מהטנק משום שנמצא שהיה עיוור צבעים בלילה; הוא היה טוב לב ועזר במתמטיקה להרבה תלמידים בתיכון; ולמה כתבת שהוא היה "בוק".
אמא של מוטי נשמעה ג´דאית, ישר ולעניין, ואילו אני בצד שני מררתי בבכי.
אחר כך קיבלתי מייל מאחותו:
28.01.11
קראתי את מכתבך, ואני מאד מודה לך על ההתייחסות המיוחדת כל כך...
כתבת דברים כל כך אמיתיים, כל כך מוטי.... לא יכולתי להפסיק להזיל דמעות...
אשמח אם נשוחח,
תודה
ביקשתי תמונות קצת יותר עדכניות. קיבלתי אחדות:
מוטי והוריו, בתמונה היחידה בה צולם כבוגר, והיא למעשה תמונתו האחרונה, וגם תמונה מתוקה מילדותו:
וכן תמונות מבר המצווה.
ובכלל מסתבר כי אחותו ואני היינו בטיול משותף בחו"ל, ושיש לנו תמונות משותפות לא מעטות.
היא כותבת לי:
אלו כל התמונות שיש ממוטי, עשיתי לא מזמן סרט לאימי כשהגיעה לגיל 80, לכן יש את התמונות כך...
לצערי בזמן ההוא לא כל כך צילמו כמו היום.
התמונה היחידה שיש לי ממנו בוגר היא כשנה לפני שנהרג.
אבי נפטר כ 5 שנים אחרי שמוטי נהרג... הוא למעשה הפסיק לחיות כשנודע לו ..
אני שוב ממש מודה לך על תשומת הלב, חזרתי היום אחורה לתחושות המודחקות כל כך... תיארת אותו כל כך נכון, גבוה, קצת גמלוני, קצת בוק וחיוך יפהפה..
היה לו טוב לב שלא קיים, אולי בגלל זה אלוהים לקח אותו כל כך מוקדם, לפני שהייתה לו ההזדמנות לראות את החיים האמיתיים..
והסיפור על הכומתה כל כך מתאים לו,
גם אני, לצערי, תמיד ירדתי עליו, על טוב הלב ללא גבולות..
28.01.11
עניתי:
התמונה עם העלים פשוט נהדרת.
ככה הכרתי אותו, וככה זוכרת אותו, למרות שזה היה בערך 10 שנים אחרי שצולמה.
התמונה עם השפם מעניינת.
צר לי על אבא. ועל מוטי כמובן.
אמא נשמעת כאחת שמתמודדת.
היום בטלפון אני מררתי בבכי, והיא היתה כל כך עניינית.
תגידי, מה הרקע שלכם? מאיפה ההורים?
חשבתי לא פעם, למה בעצם כלל לא שוחחתי עימו. היינו בתנועות נוער שונות. לא יודעת. באמת שלא.
לאחרונה קראתי את הספר "מקומי" שכתב מוטי זעירא בין היתר על שכונתנו נוה שאנן בה גדל גם הוא. זה ספר מעניין, מסיבות רבות, אבל לענייננו זה הפרק על אחיו דדי שנפל אף הוא בתקופת מלחמת לבנון. הוא היה צעיר מאיתנו בשנתיים. מוטי כותב על הקושי להמשיך לחיות את הזיכרון. הוא כותב שהם הכינו סרט עליו, ובקושי רב, עם הרבה פרוטקציה, הצליחו להכניס אותו לטלויזיה בלילה מאוחר ביום הזיכרון. ודדי היה מסמר חברתי אמיתי. אז מה יגידו אזובי הקיר.
האם אתם משתתפים באזכרות בימי הזיכרון בבית ספרנו? גם על זה כותב מוטי זעירא שם בספרו.
כבר שנים קודם שרציתי לכתוב על אחיך, ולא הצליח לי.
רק אחרי שהחלטתי לכתוב עלי, ועל מה שאני זוכרת, הצליח לי. ומסתבר שדברי מבקיעים אל ליבם של הקוראים: הסיפור בעיניים שלי על מוטי אחיך התם והטוב. זכרונו לברכה.
אמא ניסתה להסביר לי, שזה לא שהוא היה בוק, אלא שהיה טוב לב. כאילו היא ניסתה להגן עליו. היה לי קצת לא נעים, כאילו פגעתי בו ובה. הסברתי לה, שעם השנים למדתי את ערכם הטוב של הבוקים טובי הלב, והיום אני אוהבת במיוחד כאילו.
אני שמחה שאת מסכימה לתיאור שלי, של " גבוה, קצת גמלוני, קצת בוק וחיוך יפהפה." ממש לא רציתי לפגוע במיוחד באמא שלכם.
יש לי כל כך הרבה שאלות על חייו של מוטי אחרי הצבא, (שהיו כל כך קצרים). ועל איך הוא נהרג. אנא ספרי מה שמתאים לך.
הרבה חשבתי על אח שלך. ועדיין חושבת.
פחדתי לבוא אליכם. מה פתאום זו באה? היא בכלל כמעט ולא דיברה איתו. שלוש שנים באו
לא פעם עמדתי לכתוב את הדברים, אבל משום מה כל פעם הי משהו חשוב יותר לעשות, משהו יום יומי שדחק הצידה את הרצון.
על מה בעצם את רוצה לכתוב?
אולי זו השאלה הבסיסית.
היה נער שלמד איתך בכתה בתיכון. קצת גבוה, קצת גמלוני, קצת בוק.
ומחייך יפה.
מהשקטים האילו, שאף פעם אינך יודע מה בראש שלהם. אם בכלל אתה שואל את עצמך, מהאילו שלא מתבלטים בכלום.
פעם סבינה התלבשה עליו, ואני הצטרפתי: לימדנו אותו בהפסקות לרקוד את פו הדב.
נכון, אין ריקוד כזה, אבל אנחנו המצאנו לכבודו. ריקוד פשוט, שיהייה לו קל לתפוס:
אי (רגל ימין מונפת באלכסון לצד ימין) שם (הרגל מוחזרת למקומה) בלב (רגל שמאל מונפת באלכסון לצד שמאל) היער (הרגל מוחזרת למקומה). גר- לו – פו - הדב (וכך הלאה התנועות), ול - כל- רעיו –ביער/ הוא – ידיד – ק - רוב.
ככה ניסינו כמה הפסקות, כשמוטי מנסה כמיטב יכולתו לרצות אותנו ולהתאים תנועותיו לדרישות הכוריאוגרפיות, ושתינו מתגלגלות מצחוק. מוטי מאד התאמץ גם להתאים הצעדים וגם לצחוק ביחד. חיוך טוב, נשמה טובה.
שלוש שנות לימוד משותפות בכתה אחת, ואני לא יודעת להגיד עליו מילה נוספת.
כשהיינו חיילי חובה נפגשנו פעם באגד חיפה. שמחנו. עצרנו לשוחח במעבר באמצע התחנה. אני הבטתי ימינה ושמאלה, והורדתי את הכומתה. אמר: אבל אסור כאן להוריד את הכומתה. עניתי: הנה ראה, זה בדיוק בדיוק לפי החוק: תקרה מעלינו ואנחנו במטר המרובע הזה בדיוק בין שלושה קירות. הוריד את הכומתה גם הוא.
שוטר המשטרה הצבאית תפס אותנו, עצר אותנו ושנינו והוסענו כלאחר כבוד להישפט בבסיס המשטרה הצבאית.
אני זוכתי. ומוטי הורשע.
היה לי כל כך לא נעים כלפיו, כי אני אמרתי לו להוריד את הכומתה, ואת הפילפוליסטיקה המשפטית הנחוצה לא לימדתי אותו. קיבל את דברי שמותר, או שלא, והוריד.
זהו.
לא נפגשנו יותר.
שמעתי שנהרג במלחמת לבנון.
בעצם נדייק: שמעתי ששניים מהמחזור נפצעו, ורק אחר כך שמעתי, שמוטי נהרג.
כן, השניים היו ילדים מקובלים הרבה יותר. מוכרים, מופיעים בהצגות השכבה, בולטים.
ומוטי איננו. כך מספרים.
וידאתי.
הייתי בטיול בלטרון עם הילדה. יש שם קיר גדול עם שמות נופלי השריון. הבטתי בקיר העצום המושחר בשמות וחשבתי, את מי אני מכירה מכאן? מוטי. מוטי הירש. ורק כשחיפשתי את שמו נזכרתי, ששמו הרשמי היה בכלל מרדכי. אכן רשום.
אולי אלמד עליו משהו חדש מאתר ייזכור של משרד הבטחון?
"הרבה לקרוא ספרי מדע בדיוני וספרי מתח ופעולה" ?? טוב לדעת.
אותו מוטי, נשמה טובה, מסירות וצייתנות. לא ניסה להתחמק מכלום אף פעם, אפילו לא מפו הדב.
הפתיע אותי לקרוא שבחר ללמוד בטכניון תעשיה וניהול.
"חבר מסור וידיד נפש היה לחבריו" נכתב.
היתה לו חברה?
את מי אהב?
חשבתי לכתוב מילה להוריו.
עבורם הוא היה עולם ומלואו. אני מניחה.
מה אכתוב להם?
שניסיתי פעם ללמד אותו לרקוד "פו הדב"?
שנעצרנו יחד על כומתה?
אתר חברה, אחוז לא קטן מתלמידי השכבה רשומים, ואיש לא טרח לרשום אותו באגף הייזכור.
וטורדת אותי המחשבה, שלו היה מה"מקובלים" יותר, בטח היו שרים לו שירים ומהללים ומספרים.
אבל כנראה ככה זה
בחיים
ובמתים.
מיכל.
יום הזכרון 2004
***********************
בשנה שעברה העברתי לחברה משותפת מהתיכון לקרוא את הקטע דלעיל.
היא שמחה לקרוא ואמרה דבר יפה: שהיא לא חושבת, שמוטי היה אוהב לו קשרו לו כתרים והיללו הילולים לזכרו.
כי הוא פשוט, לא היה כזה.
יום הזיכרון 2009
**********************************
החלטתי לפעול למצוא את המשפחה של מוטי, ולשלוח לה את המילים הללו, שיידעו, ושיידעו שזוכרים אותו.
כי הוא היה כזה.
יום הזיכרון 2010.
ביקשתי מהאחות של מזכירת בית הספר לברר את פרטי אחותו של מוטי, אבל איכשהו זה לא הצליח.
כשחיטטתי השנה באתר של חיל השריון (אליו בני התגייס), מצאתי את המייל של עמותת יד לשריון.
הופה! אולי כך.
פניתי אליהם, ותוך מספר ימים קיבלתי מהם את מספר הטלפון של אמא שלו.
-מה, השתגעתי? לצלצל אליה? אני הרבה יותר טובה במכתבים.
אתר 441 המציא לי את הכתובת של גברת הירש, קיוויתי שאכן זו הכתובת הנכונה,
לאחר התלבטויות רבות כתבתי ושלחתי ברשום את המכתב הבא:
22.01.2011
למשפחת הירש שלום רב.
בתיכון עירוני ג´ למדתי באותה הכיתה עם מוטי ז"ל.
מזה מספר שנים בימי הזיכרון, אני מפרסמת באינטרנט בפורום היצירה בו אני משתתפת כמה מילות זיכרון על מוטי.
מצ"ב הדפסה מהשנה האחרונה.
אם אתם רוצים למצוא את הכתוב באינטרנט, חפשו בגוגל "שונרא" ו"מוטי". (אני כותבת בשם "קולות").
בכבוד רב
מיכל (בצירוף פרטים להתקשרות).
קצר ולעניין. נראה האם זו בכלל הכתובת הנכונה.
יום שישי 28 בינואר בצהריים מצלצל הטלפון, ובקצה השני גברת הירש:
...תודה על המכתב, יפה שאת זוכרת אותו; הוא הורד מהטנק משום שנמצא שהיה עיוור צבעים בלילה; הוא היה טוב לב ועזר במתמטיקה להרבה תלמידים בתיכון; ולמה כתבת שהוא היה "בוק".
אמא של מוטי נשמעה ג´דאית, ישר ולעניין, ואילו אני בצד שני מררתי בבכי.
אחר כך קיבלתי מייל מאחותו:
28.01.11
קראתי את מכתבך, ואני מאד מודה לך על ההתייחסות המיוחדת כל כך...
כתבת דברים כל כך אמיתיים, כל כך מוטי.... לא יכולתי להפסיק להזיל דמעות...
אשמח אם נשוחח,
תודה
ביקשתי תמונות קצת יותר עדכניות. קיבלתי אחדות:
מוטי והוריו, בתמונה היחידה בה צולם כבוגר, והיא למעשה תמונתו האחרונה, וגם תמונה מתוקה מילדותו:
וכן תמונות מבר המצווה.
ובכלל מסתבר כי אחותו ואני היינו בטיול משותף בחו"ל, ושיש לנו תמונות משותפות לא מעטות.
היא כותבת לי:
אלו כל התמונות שיש ממוטי, עשיתי לא מזמן סרט לאימי כשהגיעה לגיל 80, לכן יש את התמונות כך...
לצערי בזמן ההוא לא כל כך צילמו כמו היום.
התמונה היחידה שיש לי ממנו בוגר היא כשנה לפני שנהרג.
אבי נפטר כ 5 שנים אחרי שמוטי נהרג... הוא למעשה הפסיק לחיות כשנודע לו ..
אני שוב ממש מודה לך על תשומת הלב, חזרתי היום אחורה לתחושות המודחקות כל כך... תיארת אותו כל כך נכון, גבוה, קצת גמלוני, קצת בוק וחיוך יפהפה..
היה לו טוב לב שלא קיים, אולי בגלל זה אלוהים לקח אותו כל כך מוקדם, לפני שהייתה לו ההזדמנות לראות את החיים האמיתיים..
והסיפור על הכומתה כל כך מתאים לו,
גם אני, לצערי, תמיד ירדתי עליו, על טוב הלב ללא גבולות..
28.01.11
עניתי:
התמונה עם העלים פשוט נהדרת.
ככה הכרתי אותו, וככה זוכרת אותו, למרות שזה היה בערך 10 שנים אחרי שצולמה.
התמונה עם השפם מעניינת.
צר לי על אבא. ועל מוטי כמובן.
אמא נשמעת כאחת שמתמודדת.
היום בטלפון אני מררתי בבכי, והיא היתה כל כך עניינית.
תגידי, מה הרקע שלכם? מאיפה ההורים?
חשבתי לא פעם, למה בעצם כלל לא שוחחתי עימו. היינו בתנועות נוער שונות. לא יודעת. באמת שלא.
לאחרונה קראתי את הספר "מקומי" שכתב מוטי זעירא בין היתר על שכונתנו נוה שאנן בה גדל גם הוא. זה ספר מעניין, מסיבות רבות, אבל לענייננו זה הפרק על אחיו דדי שנפל אף הוא בתקופת מלחמת לבנון. הוא היה צעיר מאיתנו בשנתיים. מוטי כותב על הקושי להמשיך לחיות את הזיכרון. הוא כותב שהם הכינו סרט עליו, ובקושי רב, עם הרבה פרוטקציה, הצליחו להכניס אותו לטלויזיה בלילה מאוחר ביום הזיכרון. ודדי היה מסמר חברתי אמיתי. אז מה יגידו אזובי הקיר.
האם אתם משתתפים באזכרות בימי הזיכרון בבית ספרנו? גם על זה כותב מוטי זעירא שם בספרו.
כבר שנים קודם שרציתי לכתוב על אחיך, ולא הצליח לי.
רק אחרי שהחלטתי לכתוב עלי, ועל מה שאני זוכרת, הצליח לי. ומסתבר שדברי מבקיעים אל ליבם של הקוראים: הסיפור בעיניים שלי על מוטי אחיך התם והטוב. זכרונו לברכה.
אמא ניסתה להסביר לי, שזה לא שהוא היה בוק, אלא שהיה טוב לב. כאילו היא ניסתה להגן עליו. היה לי קצת לא נעים, כאילו פגעתי בו ובה. הסברתי לה, שעם השנים למדתי את ערכם הטוב של הבוקים טובי הלב, והיום אני אוהבת במיוחד כאילו.
אני שמחה שאת מסכימה לתיאור שלי, של " גבוה, קצת גמלוני, קצת בוק וחיוך יפהפה." ממש לא רציתי לפגוע במיוחד באמא שלכם.
יש לי כל כך הרבה שאלות על חייו של מוטי אחרי הצבא, (שהיו כל כך קצרים). ועל איך הוא נהרג. אנא ספרי מה שמתאים לך.
הרבה חשבתי על אח שלך. ועדיין חושבת.
פחדתי לבוא אליכם. מה פתאום זו באה? היא בכלל כמעט ולא דיברה איתו. שלוש שנים באו
