מוות.

Shame in you

New member
מוות.

כותרת מפחידה הא? אז בדיוק רצתי לברר למה. האם אתם מאמינים בחיים אחרי המוות? האם אתם פוחדים למות? למה קיים כזה פחד בעיני אנשים למות, לדעתכם?
 

Shame in you

New member
החוויה שלי

אני לא רוצה למות. אני פוחדת למות. אני מרגישה שאני עומדת למות בכל שנייה. הלב שלי מאותת לי שאני עומדת למות.
 
'העבודה'-הלב שלי מאותת לי שאני עומדת למות../images/Emo23.gif

אהובה תודה על האומץ והמוכנות לעשות את 'העבודה' על גבי הפורום יש בפורום הזה אנשים נפלאים שמלאים בעטיפה ואהבה ואני מאמינה שגם הם פה בעבורך
על כל משפט ניתן לעשות את 'העבודה' בנפרד בחרתי את המשפט שרשמת : "הלב שלי מאותת לי שאני עומדת למות" אהובה 1. הלב שלך מאותת לך שאת עומדת למות- האם זו האמת? תהיי בתוך הדממה תקשיבי לו תראי מה עולה מתוך השקט 2.הלב שלך מאותת לך שאת עומדת למות - האם את יכולה לדעת בוודאות שזו האמת? תקשיבי לו תראי מה הוא מאותת לך תתבונני בו ותראי האם זו בוודאות האמת שזה מה שהוא מאותת לך? 3. הלב שלך מאותת לך שאת עומדת למות- מה קורה בך כשאת מאמינה למחשבה זו? מה קורה בתוכך? מה המחשבות שעולות? איך מגיב הגוף שלך כשהוא מאמין למחשבה שהלב שלך מאותת לך שאת עומדת למות? תהיי נוכחת תתבונני תסתכלי על הלב, תראי מה הוא אומר? איך את חווה את הלב שלך כשאת מאמינה למחשבה זו? אהובה מה קורה בלב שלך כרגע כשהלב עובד ואת מאמינה למחשבה שהלב שלך מאותת לך שאת עומדת למות? מה הרווח בלהאמין למחשבה זו כרגע? 4. מי תהיי כרגע ללא האמונה במחשבה שהלב שלך מאותת לך שאת עומדת למות? חומד כרגע - בתוך הרגע הנוכחי - מי את ללא המחשבה הזו? מה קורה בגוף שלך כרגע ללא האמונה במחשבה זו? היפוכים למחשבה : "הלב שלי מאותת לי שאני עומדת למות " אל ההופכי- הלב שלי לא מאותת לי שאני עומדת למות. אהובה תהיי נוכחת בתוך הרגע - תראי מה קורה כרגע בתוכך איך היפוך זה יכול להיות נכון? תראי אם את מוצאת 3 דוגמאות להיפוך זה היפוך אל עצמי- אני מאותתת לי שאני עומדת למות" אהובה האם זה יכול להיות נכון? מה את מספרת לך? או היפוך אל- המחשבות שלי מאותתות לי שאני הולכת למות" האם המחשבות שלך מספרות לך סיפור שכזה? מה הן אומרות לך? מה הן ההוכחות שלהן זו אמת? תראי אם בהיפוכים אלו יש אמת, אולי לפחות כמו במחשבה המקורית, או אולי ההיפוכים אפילו נכונים עוד יותר אהובה תראי אם יש עוד היפוכים שעולים בך
'העבודה' היא מדיטציה ערה מדיטציה של הקשבה פנימה מעבר לסיפור של הפחד, ולחווית הכאב יש בך אמת שכבר נוכחת ומבקשת להישמע אשמח להמשיך איתך תראי מה עולה ונמשיך יחד מתוך השיתוף
טל
 
את תמותי

וזאת עובדה. בואי נקבל אותה. יש שתי דרכים לחיות עם הידיעה הזאת, בקבלה של זה.. או בהתנגדות לזה. תאמיני או לא אבל גם הלידה הייתה חוויה לא פחות טראומתית
דבר מבהיל ביותר.. אף אחד לא הכין אותך ללידה ולמקום שאליו את הולכת, אותו דבר המוות. וזה אירוני.. כי יש תפיסה רווחת בקשר לגלגולים, ואומרים שבמוות המיינד שלך מיד נדחף לגוף חדש. אז זה מעניין שאת עוזבת בפחד וחוסר ידיעה, ונכנסת לאותו עולם ישר בפחד וחוסר ידיעה, כשאת תינוקת, זה כאילו שהמשכת מאיפה שהפסקת. אך אומרים שאם את מגיעה להארה בחיים האלה, ואינך מפחדת יותר מדבר, אפילו לא מהמוות, את לא מתגלגלת יותר. ראית אי פעם תינוק שיוצא מבטן אימו שליו ורגוע? לא משנה הכל סיפורים ותיאוריות.. מה שבטוח, המוות יגיע, והסבל היחיד שאפשר לחוות מתוך הידיעה הזאת נובע מההיצמדות למה שאינו שלך מלחתחילה. את לא החלטת לבוא לפה.. את עכשיו פה, אין לך מושג איך הגעת לפה, ופתאום את מתנהגת כאילו את רוצה להיות פה ותכננת את זה מראש ואת לא רוצה לעזוב. את לא עיצבת את המסלול הזה, מעולם לא החלטת מי תיהיי ולאן תתגלגלי.. את בלונה פארק, והרכבת הרים כבר נבנתה, את רק נוסעת בה. את בסרט קולנוע, והוא כבר צולם.. את רק הצופה.. התנגדות לא תעזור לך
 
אם אני הצופה

אז מה מת? חלמתי לפני איזה שבוע חלום- אני התקלחתי, וידעתי שיש בבית מישהו שהולך להרוג אותי, פחדתי כשפתחתי את הדלת של חדר האמבטיה הוא נכנס, תפס אותי, והוריד אותי על הברכיים, והצמיד לי סכין לצוואר מאחור באותו הרגע הפחד נעלם, והיתה רק מחשבה אחת "אני רוצה לזכור את הרגע הזה", וכל מה שנותר זו עדות שלווה לחווית אותו הרגע ואז התעוררתי
 
המוות

יש משהו במילה מוות שיש בו נופך דרמתי. כמעט ואי אפשר לומר מוות בלי לחוש שמשהו קורה. לרגע הכל נעצר ומשתרר איז שהוא שקט, מין עצירה מסויימת. עבורי המוות הוא מצב של התמסרות טוטאלית. מצב שבו האדם, בעל הגוף הפיזי ובעל האגו, מבטא את היותו חלק בלתי נפרד מהטבע הגשמי. התהוות, התחלה, פריחה בשלות קמילה ומוות, המוליד חיבור חדש עם החומר. כל זה בעולם הגשמי. ואילו בהוויה הרוחנית כלל לא מתקיים מצב זה שאנו נוהגים לקרוא לו מוות, משום שבעולם שכולו טוב (לעומת העולם הזה) לא מתקיימים חיים כמו שאנו מכירים אותם פה. אין התחלה וסוף רק הוויה.
 

ronylee

New member
תוכלי קצת להרחיב?

האם אף פעם לא פחדת מהמוות? ואם כן פחדת, מה שינה את התפיסה, החוויה הרגשות שלך כלפיו? ואיך הגעת למקום שבו המוות עבורך הוא התמסרות טוטאלית? האם את מאמינה שבזמן אמת לא החרדות והפחדים ישלטו אלא האהבה והשלווה? והאם כבר התנסית במצבים שכאלה ואיך פעלת בתוכם? זה לא תחקיר (
), פשוט מאד מסקרן ומרתק אותי לשמוע
 
מוות

פחדתי מהמוות רוב ימיי. פחדתי מהלא נודע רוב ימיי. לפני שני מספר חוויתי חוויה חוץ גופית בעקבות תהליך שעברתי. תהליך זה היה כה פשוט ועוצמתי שבו חוויתי את הגוף הפיזי כפיקציה. חוויתי שלמעשה ההוויה עצומה לעיל ערוך מהגוף הפיזי. זהו מקום שבו מה שאנו קוראים בעולם המושגים שלנו חיים - לא קיים כלל. תחושה/חוויה זו היא התמסרות או היעדר התנגדות טוטאלית. אין שם גבולות הגוף או המחשבה. הכל הוא הוויה. לא בכל רגע אני "זוכרת" חוויה זו ולפעמים כשאני שוגה בדמיונות, כלומר במחשבות אודות המציאות, אותה אני חווה דרך החושים שלי, אז אני שוכחת ושם ישנן חששות. אלא שהדבר מצחיק כי כשאני שוכחת את ההוויה את האמת שחוויתי מתברר שאלה החיים דווקא שמפחידים יותר מהמוות. לפני שנים רבות חליתי ותוך זמן קצר היו התחזיות די קודרות לגבי האפשרות שאני מתעוורת. חשך עלי עולמי. מה אעשה בלי עיניים? זה נראה והורגש כמו מוות של כל מה שהיה עד אז ברור מאליו - הראיה שלי. מה שהורגש אז כמוות היה התחלה של התעוררות של ראייה אמיתית והתעוררות מאשליות לגבי מה יש ומה אין. תודה על השאלות.
 

ronylee

New member
ממשיכה מסוקרנת

איזה תהליך עברת, שיטה, טיפול? מוכנה לספר על כך? וגם כן האם החויה החוץ גופית היתה חד פעמית או משהו שאת יכולה לחזור אליו כרצונך בכוחותיך? תודה שאת משתפת
 
מוות

אשתף בשמחה. הוזמנתי לירושלים אל קבוצה שעבדה עם אשה מדהימה ושמה joan שהביאה איתה שיטת טיפול שאינני זוכרת כרגע את שמה (לפני כ-10 שנים) ומיד כשאזכר אספר לך. את הטיפול העבירה הקבוצה כשכל פעם מישהו עבר את הטיפול והקבוצה הנחתה ותמכה. מהות המפגש שלי עם עצמי הגיעה דרך מדיטציה עמוקה שהנחתה הקבוצה כולה ביחד. בשלב מסויים (הייתי בתוך התהליך כ-5 שעות) הגוף, בתחילה הופיעה תחושה משונה באצבעות הידיים שהלכו והתרחבו עוד ועוד ואז הגוף והתחושה היתה שהגוף נפרד לחלקיו והם מתפזרים למרחקים זה מזה ובמקום אחר התחברו לחלקיקים אחרים שהתפזרו והתרחבו אף הם והכל התחבר לרסיסים של אור אחד גדול. לא היה שם כלום. לא טוב ולא רע. החוייה היתה של אהבה טהורה. חווייה זו חוויתי עד היום 4 פעמים. שלש מתוכן קרו לי ואל האחרונה התכוונתי. כעת, כשאני נשאלת על ידך חוזרת אלי החוויה המתוקה ועל כך תודתי.
 

ronylee

New member
חוויה נפלאה

וואו! לגמרי וואו! - זה מה שהרגשתי כשקראתי את דבריך
יפה בעיני שציינת - שהחויה שלך היא בגדר אמת סוביקטיבית. כי באמת עלתה בי התהיה האם אין זה אלא עוד הפקה מופלאה של המוח כשהוא עובר לתדר גל שונה (תטא למשל). ובכל זאת, אני מכירה בכך שזו נקודת מבט חיצונית. כלומר שאין זה משנה מה מקורות החוויה והאם את "צודקת" או לא בפרשנות שלך. כי מה שקובע הוא השקט הפנימי שיודע לעצמו. לא זקוק לאישור חיצוני. אני כיום במצב של השלמה עם הבלתי נמנע - מקבלת את המוות כעובדה - בעיקר במובן של לא להכנס ללופ לא סימפטי של מחשבות טורדניות וחרדתיות בנושא. מאחלת לעצמי להגיע אל האין פחד תודה רבה לך
 

Shame in you

New member
היי

את צודקת שבמילה מוות עצמה יש נופך דרמתי...בגלל שאנשים כל כך מפחדים מזה, כי זה משהו שאי אפשר להסביר או להבין. אני אישית יודעת שאם הייתי יודעת שיש משהו אחרי המוות, בעיקר אם מדובר בעוד גלגול בעולם הזה, הייתי יותר רגועה. אנשים שלא מפחדים מהמוות הם אנשים שמאמינים שיש משהו אחרי, אבל כמובן שזה משהו שאי אפשר להוכיח.הפחד הוא מלהגמר סופית. וגם, כי אנשים מעדיפים ורוצים להשאר במה שיש להם בעולם הזה. גם אני רוצה להשאר בעולם הזה, כי אני אוהבת את מה שיש לי פה (או את מה שיש לי בלי המחלה)
 
מוות

הרעיון של מוות מתקשר אצלי עם האשליה של מה שאנחנו תופסים כממשי, כגשמי. בתפיסה המצומצמת שלנו, מה שיש ואשר אותו אנו יכולים לתפוס באחד מהחושים שלנו - קיים ומה שלא ניתן לכימות בחושים - לא קיים. משם גם נובע הפחד מה"לא נודע". אבל אם נתבונן רגע בטבע ובעיקר במה שאין לנו קשר ידיעתי איתו, רוב האירועים בטבע מתרחשים מבלי שאנו ערים או יודעים עליהם, התחלות אמצעים וסופים מתרחשים בכל רגע נתון ואנחנו לא מפחדים ממותם מאחר ואנחנו לא מודעים אליהם. פחד המוות כולו נובע מהאשליה הזו, בה אנו אוחזים והיא הקיום הפיזי שלנו. זו האשליה. אני לא פוחדת מהמוות. וכן, הייתי שמחה להישאר ולחוות את האשליה הזמנית של מה שאנו קוראים חיים. אשליית החיים וכל מה שאנו משליכים עליה: טובה, קשה, שמחה וכו'. הכל אשלייתי, בחוייה שלי.
 

ronylee

New member
אני מוסיפה

ומקשה: האם ההבנה שהחיים הם אשליה היא שמרחיקה ממך את הפחד מהמוות, זה מספיק? כי אני, גם אם אני מבינה את ההסבר שלך ברמה התיאורטית, זה נשאר שם, בתיאוריה - בגדר הסבר יפה, אפשרי, אבל לא מאלו שיכולים להביא להקלה באופן רגשי או מעשי כשמגיעים תכל'ס לפחד מוות עצמו. מכאן גם כל השאלות הקודמות שלי האם היה בך פעם פחד ואיננו בעקבות תהליך שעברת והאם התנסית הלכה למעשה ברגעים שבהם רובנו כן נאחזים בפחד מוות ונוכחת שאכן ההבנות האלה משרתות אותך גם בעת צרה שכזו.
 
מוות

אכן, יש פער בין ההבנה לבין החוויה. ההבנה יכולה להקל ואינני מדברת על הבנה כלל.והחוויה היא עצומה ועם זאת פשוטה ביותר. כשהבעיה בעיניים רמזה על כך שיכול להיות שיש לי בעיה מסכנת חיים, הופיע פחד מוות נוראי. בעקבות החוויה שחוויתי ואשר דרכה ראיתי את האמת, הפחד מהמוות פינה את מקומו, מאחר והוא הפך לשקר. היום, כשאני נתפסת לפחד מוות ונזכרת בראיית האמת הסובייקטיבית שחוויתי, גם היום עוצמת האמת גוברת עליו.
 

OrlyAum

New member
תשובה של קייטי

Hello dearest Katie, I've just read your quotes and there is one I don't understand: Until we know that death is equal to life, we live in fear. I personally feel that death is the equal (or the opposite) of birth. Life is regardless of death and birth. Life was and will be after this body of mine disappears. Life is what we all share. For me life has no equal. I often feel life is God. Not reality. Reality is just the stage that we co-created in order for life to unfold. Anyway. I really don't know if what I'm saying is true and I'm not sure if these thoughts bring fear or peace in my heart. They just seem true. Could you shed some light on this subject for me? With gratitude loving you, Dearest, I say that life and death are equal because just as with life, we project death as a future and project into it what we don’t and can’t know. Every thought that you’ve spoken of is projected into life or death, just as you project the rest of life as a future in this moment now. Birth is a story of the past, as you sit or stand in this moment now, born in this moment as fifty, sixty, twenty, ten, or eighty years old. “Life was and will be after you die”—can you absolutely know that that’s true? I understand how you believe your story of birth and death, and that is okay if you love life as it is. Who would you be without that story, in life right now? “Life is God” because you’re believing what you think and that becomes your religion. How could it not be so, in your opinion? If you don’t know whether the thoughts you believe bring fear or peace, I can only assume that you’re confused, and that’s okay. For me, I enjoy just being who and how and what I am right now, without assuming it, doing war with it, trying to figure out what can never be figured out. There’s no confusion in it. It’s very peaceful. I love that you are the mind in my life right now, and that mine isn’t needed, and one of us is finding peace and joy and love through your thoughts (and I like to think that both of us are). Love, kt
 
מוות

טל יקירה האם את שואלת אותי מה זה מוות עבורי? או שנפתח לי משהו שקשור עם מישהו אחר?
 

Shame in you

New member
פרטים.

אני מרגישה כלכך רע שקשה לי לכתוב באינטרנט. הסיפור שלי הוא, שאני סובלת מכאבים חזקים בחזה, ולאחרונה גם ביד שמאל. זה מאוד מאוד חזק ומפחיד ומחשיד. זה לא יכול להיות משהו אחר חוץ מלב. זה בוודאות לא בא מלחצים. קראתי עכשיו את מה שכתבו פה על מה שקייטי אמרה על מוות, ומה שהיא סיפרה על אנשים שטיפלו בהם להתקפי לב. הבדיקות שאני עשיתי מעטות. אני צריכה לעשות עוד, בדיקות יותר מעמיקות אבל עד שזה יקרה לדעתי כבר אמות. הדרך הוודאית היחידה לדעת אם לבנאדם יש חסימה בעורקים שתוביל להתקף זה צינתור, ואת זה לדעתי לא יעשו לי. אני כלכך, כלכך פוחדת. אני לא רוצה לפחד כלכך מהמוות. אני רוצה להשלים איתו, להגיד לעצמי שאם כל הזמן נלחמתי כל כך בשביל לא למות וזה לא עובד אז אולי החיים האלה לא כלכך שווים, למרות שאני יודעת שהם שווים מאוד, ולכן אני רוצה כל כך להחלים. אני מרגישה את המוות בכל שנייה ביום. אני מרגישה כאב עצום בחזה, והתחושה היא שעוד שנייה אני אתמוטט ואמות ושום דבר לא יציל אותי, אפילו אם אני אהיה בבית חולים וינסו להציל אותי. אני רואה את המוות ותוהה לגביו כל הזמן. אני ממש פוחדת ממנו. מה קרה אחרי? הלוואי ויש חיים אחרי, אבל אני לא מאמינה בזה. כל סיפור שאני שומעת על משהו שקשור בבעיות בלב נשמע לי ממש דומה לסיפור שלי. אני פוחדת, אלוהים. ממש פוחדת.
 
למעלה