מה קרה לילד "המלאך" שלי?!
שלום כולן, אני אמא בפעם הראשונה ואשמח מאד להיעזר בניסיונכן. בני, בן השנה וחצי, היה עד לאחרונה תינוק רגוע ונוח מאד. לאחרונה האידיליה השתנתה. הוא מגיב בעצבנות והתנגדות כמעט לכל דבר - להחליף חיתול הפך למלחמת עולם,כך גם לשבת בכיסא האוכל או לצאת ממנו, ללכת או לבוא, שלא לדבר על לצאת מהאמבטיה. כל דבר מלווה בצעקות "די!" (הוא כבר מדבר יפה), כאילו אני לא יודעת מה עושים לו, וגם בהתנגדות פיזית (הוא ילד גדול וחזק, קשה מאד להלביש לו חיתול כשהוא מתנגד). לא נעים להודות, אבל השהות איתו הפכה בחלק גדול מהזמן למלחמת התשה מעצבנת. אני מנסה להסביר ולשכנע, אבל המו"מ לא באמת עולה יפה. הוא כאילו הכריז מ-ל-ח-מ-ה! אני מכירה את ההסברים והתיאוריות, כמו גם את המונח "גיל 2 הנורא". השאלה היא מה עושים, ובעיקר איך מתמודדים עם העובדה שאני כל כך מתעצבנת וכועסת עליו. אני כמובן שולטת בעצמי אבל בכל זאת, לא נעים להרגיש כזה זעם כלפי ילד כל כך קטן.מה עושים?
שלום כולן, אני אמא בפעם הראשונה ואשמח מאד להיעזר בניסיונכן. בני, בן השנה וחצי, היה עד לאחרונה תינוק רגוע ונוח מאד. לאחרונה האידיליה השתנתה. הוא מגיב בעצבנות והתנגדות כמעט לכל דבר - להחליף חיתול הפך למלחמת עולם,כך גם לשבת בכיסא האוכל או לצאת ממנו, ללכת או לבוא, שלא לדבר על לצאת מהאמבטיה. כל דבר מלווה בצעקות "די!" (הוא כבר מדבר יפה), כאילו אני לא יודעת מה עושים לו, וגם בהתנגדות פיזית (הוא ילד גדול וחזק, קשה מאד להלביש לו חיתול כשהוא מתנגד). לא נעים להודות, אבל השהות איתו הפכה בחלק גדול מהזמן למלחמת התשה מעצבנת. אני מנסה להסביר ולשכנע, אבל המו"מ לא באמת עולה יפה. הוא כאילו הכריז מ-ל-ח-מ-ה! אני מכירה את ההסברים והתיאוריות, כמו גם את המונח "גיל 2 הנורא". השאלה היא מה עושים, ובעיקר איך מתמודדים עם העובדה שאני כל כך מתעצבנת וכועסת עליו. אני כמובן שולטת בעצמי אבל בכל זאת, לא נעים להרגיש כזה זעם כלפי ילד כל כך קטן.מה עושים?