מה למדתי בחג הזה...

[shira323]

מה למדתי בחג הזה...

שאווירת החג איננה עוד כשהיתה מאז לכתך - אמא יקרה שלי,
שהדמעות באמת זולגות מעצמן, אפילו בחדר אוכל בבית מלון הומה אדם...
שהטעמים והריחות אינם עוד כשהיו,
שלא כיף בלעדייך,
שאני כך-כך אוהבת ומתגעגעת אליך,
שהיד מושטת אל הטלפון כדי לשוחח איתך ואין מענה,
שהחיים אינם עוד כשהיו, הם השתנו ללא היכר ואני עדיין לא מכירה את חוקי המשחק,
שאפשר להרגיש בודדה לגמרי גם כשאני מוקפת אנשים שאוהבים אותי כי את אינך,
שלא בישלתי את מאכלי החג האהובים עלינו ולא קראתי אפילו אות אחת בהגדה כי זה כבר לא מעניין...

הייתי חייבת קצת לפרוק - עוד אחד מאותם הימים, מאותם הערבים שהאובדן שלך מכה בי חזק בבטן ובלב וכל מה שאני רוצה הוא שיחה איתך כי את תמיד ידעת איך לתקן אותי...

 

[אשבל1]

 

[אור העצובה]

shira יקרה

חנוכה עבר איכשהו בתוך ההכחשה, גם פורים, אבל פסח- פסח זה טפיחת המציאות על הפנים. פסח בלי אמא הוא חסר משמעות- מבחינתי היה התפרצות האבל אחרי 6 חודשים של תחושות עמומות מוזרות. הבכי פרץ ללא הפסקה. הבדידות. הזרות אפילו בתוך המשפחה המוכרת- איך החיים ממשיכים בלעדיה? בתוך שירת הפסח חסר לי כל כך קולה, רק לפני שנה ישבה לשולחן ואפילו לא ידענו על המחלה הארורה ופתאום- ששה חודשים באדמה. זה פסיכי!!!!! לא אכפת לי חמץ, לא אכפת לי כרגע מכלום. יש לי המשך- שלושה ילדים שהם מהות קיומי והסיבה לחיי. אבל- לא פוחדת יותר למות. אם יש שמץ של סיכוי שיש שם משהו אחרי או שנפגשים איכשהו אז אין בי פחד יותר, הוא התחלף ברצון להתאחד עם אמא. אז גם אני מרגישה את הצורך הזה לפרוק ומן הסתם מחר יתחיל יום חדש עם כל השגרה שבו והתפקוד היום יומי אבל אין ספק שאבדן אם הוא חוויה מטלטלת כל כך למרות שהיא דרך הטבע בסופו של דבר. מאחלת לך שירה למצוא את רגעי האושר. מאמינה אתך שמי יודע אולי הן רואות אותנו מאי שם ומשגיחות. אמן.