מה יותר מציק מבטי הילדים/המבוגרים??

[נשמה הפצועה]

מה יותר מציק מבטי הילדים/המבוגרים??

 

[יטבה לביא]

לשרון יותר מציקים מבטי המבוגרים

הילדים פחות מביטים ופשוט שואלים אותה למה היא הולכת מוזר...

 

[נִירִית]

אצלנו הילדים נועצים מבט ממושך

ההורים לרוב מסתירים את המבטים (או שמגניבים מבט אחרי שאנחנו עוברים אותם). לבת שלי כמעט ולא מציקים המבטים. לי הם מציקים מאוד.

 

[אמא של דן]

לדן לא מציק כלום...

לי מציק ולא משנה מבטים של מי. כל הזמן נועצים בנו מבטים ולא משנה היכן. משתדלת מאוד להתעלם

 

[ת ר י ן]

שאלה נוספת

מה אתם עושים כשברחוב אתם נתקלים באדם עם מגבלה[ילד או מבוגר]- אתם לא מביטים? אתם מתעלמים וממשיכים הלאה? אתם משפילים מבט? חריגות מכל סוג מושכת את העין[גם אם משהו יתלבש שונה הוא ימשוך תשומת לב]- המבטים לא נועדו לפגוע הם פשוט בלתי נמנעים! גם אני בתור אחת עם מגבלה, מוצאת את עצמי במבוכה כאשר עובר לידי משהו שפגוע קשה ממני. אני אישית מעדיפה שיביטו, יכירו בעובדה שאני שם, מאשר שיתעלמו. מי שייקח את הזמן להכיר אותי לעומק כבר יידע עליי יותר אבל מי שמתעלם, נמנע מלהביט בי, אין סיכוי שייקח את הזמן להכיר אותי.

 

[ת ר י ן]

מה תגובתכם

חבר'ה בנוגע לשאלתי- פתחתם דיון ובו אתם דנתם בשאלה מה מציק יותר מבטי הילדים או המבוגרים אני פרסמתי את תגובתי בנושא בהודעה 'שאלה נוספת' אך לא קיבלתי תשובה. נא להתייחס מה אתם עושים כשאתם רואים אדם בעל מוגבלות[ילד/ מבוגר ברחוב]? תודה תרין

 

[נשמה הפצועה]

היי../images/Emo51.gifשענית לשאלתי ואענה לשאלתך

לי מציק יותר מבטיי המבוגרים..וגם התשובחות המוזרות שהם נותנים לילדהם אותי לא מענייו מה אחרים לובשים/עושים לכן אני לא מסתכלת על מוזרים אם טוב להם ככה מי אני שיגיד להם אחרת...וחוץ מזה לבוש-=בחירה נכות=עובדה אילמלא השירים איך הייתי נשאר חיי וקיים"

" אם אתמול היה טוב אז יהיה גם מחר אני מקוה לילה טוב "

"ואהבה גדולה היתה האם אני אמצא אותה

 

[ת ר י ן]

תודה על התגובה

נשמה פצועה תודה על תגובתך הכנה, נכון שלבוש שונה הוא בחירה ונכות לא אבל התוצאה היא ששניהם נחשבים חריגים בעיני המתבונן ומושכים את מבטו. בין אם את בוחרת להסתכל או לא כנראה שעינייך בכל זאת 'קולטות' את כל ה'מוזרים' כהגדרתך ומשייכות אותם לתווית 'מוזר' שכן אחררת לא היית מודעת לקיומם בסביבתך או לפחות לא היית מגדירה אותם כ'מוזרים'. למה המבטים מפריעים לך כל כך היית מעדיפה שייתעלמו וייתחסו כאילו את אויר? כן הם גורמים אי נוחות, ותמיד למשהו מהצד המצב נראה יותר גרוע יותר אבל לפי דעתי את צריכה לדאוג יותר מאלה שנמנעים מלהביט כי הם אלה שגם אף פעם לא יטרחו לשאול ולהכיר אותך באמת.

 

[mmmd]

התייחסנו לשאלה, כנראה, כרטורית.

התשובה ברורה מאליה. נכון. כולנו מביטים באחרים בשל שונותם, ולא משנה אם מדובר באדם שמראהו שונה, המוטוריקה שלו לקויה, או שהתנהגותו חריגה. מה שכן השתנה, לפחות אצלי היא הדרך בה אני מתבוננת על האחר. כאילו שאני מכירה את המקום ממנו הוא בא, ומסוגלת לקבל אותו למרות ריחוקו מהגדרת ה"מושלם", כי כך הייתי רוצה שיתנהגו לבתי. מה שמחזק את הטענה: אם נכיר את האדם ששונה מאיתנו, ולא חשוב כיצד השונות מתבטאת- ניפתח, לא נפחד ונקבל אותו כמו שהוא.

 

[tty2]

משום מה פיספסתי...

את הדיון הזה... ולעצם העניין : אני לא מכיר אף אחד, בריא או חולה, שלא מציקה לו העובדה שמביטים בו ומצביעים עליו... זה אף פעם לא נעים אבל, הנטייה המיידית היא לסלוח לילד קטן כי "הוא לא מבין".... בעוד שעם מבוגרים אנחנו נוטים להחמיר. העניין הוא, שילד שנסלח, הוא ילד שישכח

(יצא לי חרוז...

). אם לא מחנכים ילד מגיל קטן לא להצביע ולא לדבר על זרים, הוא יגדל להיות כזה שמצביע ומדבר.... זה מאוד פשוט והגיוני. הרבה פעמים שאני רואה ילד מצביע עלי והאמא שלו במקום ללמד אותו שזה לא יפה להצביע, מסיברה לו שאני צולע, ומסכן וכו'... לפעמים בא לי להעיר לה על זה... אבל, בגלל הנכות, ועם הזמן לומדים להבליג...

 

[ת ר י ן]

מה אתה עושה כשאתה רואה אדם שונה?

אתה מתעלם? לא מביט? [זו לא שאלה רטורית] כן המבטים לעיתים מעצבנים וגורמים לאי נוחות אבל מה עדיף שלא יביטו שיהיו אדישים? קרא את תגובותיי הקודמות וחחוה דעתך. תרין

 

[tty2]

אני אענה במלא הרצינות...

בעיני, יש הרבה בין מבט למילים. כשמישהו מסתכל עלי ללא מילים מסתכל ומפנה מבט, אין לי בעייה עם זה. מותר להסתכל בדיוק כמו כל אדם אחר "מעניין" ברחוב. אם הוא מגלה בי עניין עד כדי מבט אין לי בעייה עם זה. הבעייה מתחילה בשני מקרים : האחד, כשהמבט מלווה בפרצוף "עקום" או פרצוף של רחמים. והמקרה השני הוא כשילדים מצביעים ברחוב והאמהות במקום להצניע את זה, מתחילות לספק "הסברים מלומדים" לפעוט. ולסיום, רק כי זה מעניין אותי, אני אחזיר לך בשאלה : אם הייתי אדם רגיל, האם גם אז הייתי "מחפש" שיסתכלו עלי ויתעניינו בי כשאני עובר ברחוב? שיצביעו עלי?

 

[ת ר י ן]

בתשובה לשאלתך

תודה על התשובה הכנה. ועכשיו לשאלתך, עד כמה שאני יודעת,למעט האנשים שמתלבשים מוזר או מאמצים התנהגות מסויית מתוך בחירה מודעת שזה נוגדת את הנורמה החברתית אף אדם לא 'מחפש' שיסתכלו עליו ברחוב אבל בגלל שאנחנו שונים ואי אפשר להתכחש לזה אנחנו 'מקבלים' יותר מבטים מאשר אנשים 'רגילים' [לפחות למראית עין]. באשר להצבעות ולפרצופים ילד מצביע לא כדי לפגוע בך אישית, אלא כדי שיבינו למי הוא מתכוון במהירות, בהיעדר מילים כדי לתאר את מה שהוא רוצה להגיד למי שאיתו לפני שאתה תעלם מהשטח והמבוגר לא יידע למי הוא התכוון. ההסברים של האם גם הם לוקים בחסר אבל זה רק בגלל חוסר ידע, היא לפחות מגיבה, ונותנת לילד את המענה הטוב ביותר שהיא יודעת, לשאלה ששאל - למה האיש הזה שונה? אולי היית מעדיף שהילד ייגש אליך ויישאל, אבל מלמדים ילדים מגיל צעיר לא לגשת לזרים ומעל לכל לא לשאול שאלות. למזלך הוא עדיין לא הפנים את הנימוס של המבוגר ובכל זאת הוא עדיין שואל ורוצה לדעת, ולכן הוא שואל את אמו. באשר לפרצופים גם זו תגובה אנושית ולעיתים אף בלתי מודעת של הבעת רגש. לעיתים הרגש שאדם זה או אחר מעורר הוא כל כך חזק, שאחת התגובות של המתבונן, היא פרצוף במקרה הטוב מרחם במקרה הרע נגעל- זה לא נעים אבל זו המציאות. רוצה לנסות לשנות אולי עם תארגן הרצאות להורים ולילדים תפעל לחשיפה של הנכים כחלק מהנוף החברתי התגובות יהיו פחות חריפות ופחות מפריעות.

 

[tty2]

תרין...

ה"כעס" שלי, לא מופנה אל הילד, אלא דווקא אל האמא כי אני ממש לא חושב שצריך ללמד את הילד להצביע על אנשים... זה טוב שילד שואל, מתעניין וחוקר, אבל תפקיד ההורה הוא לרסן את ההתייחסות הזו. אני גם לא מסכים איתך במשפט "היא לפחות מגיבה, ונותנת לילד את המענה הטוב ביותר שהיא יודעת" התגובות כשאתה עובר ברחוב, הן לא תגובות מסבירות או מעשירות ידע... הן תגובות מעליבות כמו "אוי, איזה מסכן" או "זה ילד צולע...חולה"... ואני כבר לא מדבר על מי שנחשבה בעיני לתת-אנושית כשהצביעה עלי ואמרה לתינוק "אוי הוא נפל..." והמשיכה ללכת והשאירה אותי באמצע הכביש... אני לא נבהל בקלות מתגובות כאלו, אבל כשילד בן 10-11 הולך אחרי ברחוב וצועק לי "איזה מצחיק אתה הולך...נמוך וצולע..." ילד כזה הוא לא ילד חוקר, ולא ילד שואל... ובנימה קצת יותר הומוריסטית... לילד כזה, הייתי שוטף את הפה באבקת כביסה...

את כותבת שאם אני רוצה לשנות אז אני צריך לארגן הרצאות אבל ישנה בעייה שאני מגדיר כ"חולי" של החברה הבריאה : הבעייה היא שעד שזה לא מגיע לפתח ביתך, זה לא ממש מעניין אותך... אף אדם בריא, לא יגיע להרצאה על נכים... כי זה לא מעניינו...

 

[ת ר י ן]

לטל

למיטב זכרוני, אין בתשובתי שום דבר שאומר שתגובת האם היא מושלמת. וגם החינוך רחוק מלהיות מושלם ילד בן 10 11 שצוחק על ההליכה שלך יצחק גם אדם קירח, על מוריו או על החברים שלו כשיפלו. זה לא המצב הרצוי רחוק מזה, אבל זה המצב המצוי. כדי לשנות את זה צריך להתחיל תהליך תהליך ארוך של היחשפות לשונה סדנאות לאנשי חינוך, לתלמידים, לתנועות נוער. לא חובה להתחיל דווקא בנכות פיזית אפשר להתחיל בליקויי למידה שזה נושא שרוב הילדים יכולים להזדהות איתו ומשם להמשיך לדיון בנכות פיזית. נכון צריך ללמד ילד שזה לא מנומס להצביע על אנשים אבל גם צריך לקחת דברים בפרופורציות תצא מנקודת הנחהה שאתה בעמדה של כח יש לך את הידע. לאותה אמא אם יש לה מזל אין את הידע על המגבלה שלך וזה מעורר אצלה תחושות שברוב המקרים היא מעדיפה לא להתמודד איתם כמו אי נוחות, גועל, פחד וחשש. היא לא יודעת שלמרות המגבלה החיים שלך בסדר ואולי אפילו יש כמה רגעי אושר... בשבריר שניה שהיא רואה אותך ברחוב, היא רואה רק כמה קשה לך ועבורה אתה מסכן. היא לא יודעת איך קוראים למגבלה שלך- היא רק רואה איך אתה הולך ועבורה אתה צולע. בהיעדר ידע אז כן כל מה שהיא יודעת באותו רגע זה שהיא מרגישה אי נוחות על המצב שלך ומאושרת עד הגג שהבן שלה 'לא כזה' ומאחר והיא לא רוצה רע עבור הבן שלה והרע הכי גדול שבו היא נתקלה זה כשהוא היה חולה אז עבורה המצב שלך הוא מחלה שהיא מאושרת לדעת שלא תצטרך להתמודד איתה. מעבר לעניין הזה, יש גם את העניין הטכני אתה צריך להסביר לילד במושגים שהוא יכול להבין- על פי רוב מגבלה היא לא הדבר הפופולרי והטוב שכולם מבקשים כמתנת יום הולדת, והיא גם לא פצע שנרפא כעבור זמן ונעלם, היא איתך לתמיד. ילד יכול להבין יותר את המושג מחלה מאשר פגיעה אז נכון זו לא המילה הנכונה לתאר את המצב שלך כי אתה יודע אחרת אבל אותה אמא לא וגם אם נצא מנקודת הנחה אופיטימית ואולי אף נאיבית, אני מקווה זה לא ההסבר היחיד שהילד ישמע בחייו. וככל שיגדל, כך ההסבר יוכל להיות קרוב יותר למציאות. ואם זה ההסבר היחיד אז יש לו שם לצורת ההליכה שלך והוא יודע שזה לא דבר טוב, ושצריך לרחם עליך [כי אדם מסכן בדרך כלל מרחמים עליו]. באשר לאישה שלא עזרה לך לקום שוב זו לא ההתנהגות הרצויה, אבל כשמישהו פועל מתוך הרגש, במקרה זה פחד, הוא לא חושב על אחרים. אני לא יודעת איך אתה מגיב למצוקות של אחרים אבל במקרה שלי, לפעמים למרות שאתה יודע מה אתה צריך לעשות אתה לא עושה כי אתה מפחד או מובך או פשוט לא יכול. סיסמאות לחוד ומציאות לחוד וגם אתה לא יודע איך הצד השני [האדם המוגבל] יגיב מבטים מרחמים - הוא יכול להיפגע [למה כל הזמן מרחמים עליי? ולא מתייחסים אליי רגיל...] התעלמות- הוא יכול להיפגע [מה לא ראית שאני צריך עזרה?] הצעת עזרה הוא יכול להיפגע- [מישהו ביקש שתתערב? למה למשוך עוד תשומת לב?-נפלתי אני אסתדר לבד] אז במקום כל הזמן לשפוט את תגובות החברה למצבך שה דבר שדרוש שיעבור שינוי רציני אבל אתה לא יכול לשלוט בו תשלוט באיך אתה מגיב לחברה- תצא מקודת הנחה שכמו שההליכה שלך לא מושלמת כך החברה לא מושלמת בתגובות שלה אליך ואם מתעלמים זה בגלל שזה צורך לא מודע של אותם אנשים להדחיק את כל הרגשות השליליים הפחד שהמצב שלך מייצג עבורם. ואם אתה צריך עזרה ואף אחד לא מתנדב אז יש לך שלוש אפשרויות או לנסות להסתדר לבד או לבקש או להמשיך לשבת לרחם על עצמך ולהרגיש מתוסכל מזה ש'אף אחד לא עוזר ולאף אחד לא איכפת'. מצד אחד אתה רוצה שיתייחסו אליך כמו 'כולם' לא ירחמו לא יצביעו לא ידברו= יתעלמו מזה, שמה לעשות, אתה שונה ומצד שני -אתה רוצה שיעזרו לך בלי שתבקש וידעו תמיד כיצד להתנהג לידך בהתאם לציפיות שלך! אבל אתה שוכח שהם לא מכירים אותך מחנכים מגיל צריך לא לגשת לזרים ולא להביע רגש שהוא שלילי ולא לשאול שאלות כדי לא להביך את האדם השני [במקרה זה- אותך] כי זה לא מנומס; הם צריכים להתמודד עם כל הרגשות והאי נוחות שהמצב שלך מעורר בהם כי הם לא יודעים מכירים את המצב הזה כמוך הם רואים רק את הביטוי הפיזי שמרתיע אותם מספיק ובהיעדר ידע הדימיון עובד שעות נוספות והם לא רוצים לחשוב איזה עוד מגבלות יש לך שהם לא רואים...; ואתך עוד רוצה שהם ינחשו מה אתה מצפה מהם?! - תקח אתה את האחריות ואו שתנמיך ציפיות [הרי כולנו אנושיים ויש לנו את הבעיות שלנו ומעל לכל אנחנו לא קוראי מחשבות בטח לא של מישהו אחר...אם יש לנו מזל, אנחנו מצליחים לעקוב אחרי המחשבות והרגשות שלנו במקרה הטוב!.] או שפשוט תגיד בגלוי מה אתה צריך/רוצה ומתי ותקווה שמישהו יוכל להיענות לך, אך תצא מנקודת הנחה שהיחיד שחייב לעזוך לך הוא אתה בעצמך! רק אתה יכול להגיד לחברה איפה המגבלה נגמרת ואתה מתחיל...-כלומר רק אתה יכול להגיד איפה אתה זקוק לעזרה ואיפה אתה מסתדר לבד ואיך שאתה מציג את עצמך לחברה ומה שאתה מקרין זה מה שהחברה תקבל.

 

[tty2]

תרין היקרה...

תסלחי לי מראש על דברי שאולי יכעיסו כמה אנשים אבל לא זאת הכוונה והסליחה מראש!

אני קורא את תגובתך שאני אכנה אותה תגובה מלומדת, מאוד פסיכו-אנלטית אבל גם מאוד סלחנית! וכדי למקד יותר את הדברים, אז אני אציג כמה קביעות שהן בבחינת "תורת החינוך" על פיה התחנכתי. 1. בשום גיל(!) לא מקובלת עלי ההצבעה והלגלוג על שום אדם! אני מצפה מהורים לילד שמלגלג, לנקוט באמצעי הסברה מאוד חדים וברורים. 2. לא מקובלת עלי, ההתעלמות מאדם שנפגע ולא משנה אם הוא ילד, נער, קשיש או נכה. למרות מימדיי הקטנים ולמרות נכותי, כשאני ראיתי קבוצת ילדים מכה ילד ובועטת בראשו, הגבתי מייד. לא מפנים מבט למישהו שסובל. 3. אולי זה לא היה ברור אבל אני לא מצפה מאף אחד שיעזור לי כי אני נכה וחלש... אני מצפה שיעזרו כי הם (ואני) בני אדם! אני מסכים איתך בנקודה אחת : שכל המבטים האלו מקורם בבורות ובחוסר ידע. אני חייב לציין שבמקרים מסויימים (רק כי אני לא קדוש ולפעמים גם לי אין סבלנות

) כשילד מצביע עלי, או צוחק או מתלחש כשאני עובר ברחוב, אני נעצר, תוקע מבט של "שמעתי אותך...וזה לא מוצא חן בעיני" ולעיתים, אני אף מסביר. למשל, באחד המקרים כשחזרתי לילה אחד מהבסיס, בעודי הולך לכיון ביתי, הצביע עלי ילד בן 9-10, צחק ואמר לי "איזה מצחיק אתה, אף פעם לא ראיתי חייל נמוך וצולע" שוב, באותו "נוהל פעולה"

נעצרתי, נעצתי את המבט, ואז, אמרתי לו, שאני שמח שעכשיו הוא ראה, ועכשיו הוא יודע שיש גם חיילים שהם נכים, ושאני מקווה שאני האחרון שהוא צוחק עליו... תגובת הילד וחבריו הייתה מיידית : סליחה! לא התכוונו! ואחרי שהלכתי, אף גערו בחבר שהצביע ואמרו לו שזה לא מנומס.... זו דרך חינוך, את זה אני יכול לקבל... לפחות הילד נמצא בסביבה שמגנה את המעשה וגם אם הוא עצמו גילה בורות מסויימת, חבריו ריסנו אותו ואני משוכנע שהוא לא יחזור על המעשה! אגב, בחלוף הימים, גיליתי שאותו ילד, הוא לא אחר מאשר בנה של מנהלת בית ספר יסודי... (כחומר למחשבה

) הדרך לשנות את המצב היא אכן לפעול! להקנות ידע לילד הקטן. הדבר הזה יושג בצורה הכי טובה כשהילד הקטן, יוקף במערכת החינוך בילדים שהם שונים ממנו. רק כך הוא ילמד לכבד גם אותם. כל עוד ישנה רתיעה במערכת החינוך לשלב אנשים שמסוגלים לכך שכלית, בגלל מגבלתם הפיזית, כל עוד זה קיים, לא יושג שום דבר בנושא החינוך לקבלת השונה שהינו ערך עליון לפחות על פי תוכניות החינוך במשרד החינוך...

 

[ת ר י ן]

טל

לא אמרתי שזה בסדר- לא בסדר להצביע וללעוג לשונה ולא בסדר להימנע מלעזור-גם לא התכוונתי בתגובתי אף לא לרמוז שאתה מצפה שיעזרו לך ממקום של חולשה! או חס וחלילה נחיתות מה שהתכוונתי שבשל השוני לאנשים יש יותר רתיעה להתקרב ולעזור כי רבים לא יודעים איך לגשת ולהציע את עזרתם מעצם המבוכה שלהם. באשר להתערבות במקרים כאלה- כן זה מאוד חשוב ורצוי אבל לא כל אחד יכול להתערב בכל עניין ונושא לדוגמא אני לומדת במכללה לחינוך שהבניין שלה לא מותאם לא לנכים ולא לאנשים עם עגלות תינוקות בשל ריבוי המדרגות, ראיתי לפני כמה ימים סטודנט מוריד עגלה עם תינוק וידעתי שעזרה הייתה יכולה לעזור לו אבל אני עם החוסר יציבות שלי לא יכולה לעזור לו כי הסיכוי שאני אפול והוא עם העגלה והתינוק יפלו בעקבותיי, הוא גדול יותר מאשר האפשרות שכולנו נרד את המדרגות בשלום [בסוף היה מישהו שהציע את עזרתו] מה שאני מנסה להגיד זה שלכל יש את המגבלות שלו בעולם מושלם כולם היו עוזרים אחד לשני ומקבלים זה את זה ללא כל קושי אבל מה לעשות עולמנו לא כזה. אם נראה בתגובתי שאני סלחנית אולי, אבל זה לא מפני שאני חושבת שזו התנהגות רצויה אלא משום שמניסיוני אתה צריך להיות קודם כל ביקורתי כלפי עצמך ולנסות לראות מה אתה יכול לעשות לפני שאתה בא ביקורת כלפי אחרים [במקרה הזה איך אתה מגיב]. בנוסף אני מנסה לבחון את רוב הסיטואציות בחיי מכמה נקודות מבט כי לנסות להבין מול מי ומה אתה עומד עוזר לך לגבש את העמדה שלך בצורה יותר מבוססת- להבין זה לא אומר להסכים או לקבל באופן מוחלט, בהחלט לא! זה אומר להניח את הרגש שלי רגע בצד, ולנסות לראות את הסיטואציה מנקודת מבטו של האחר. לי זה תורם בכך שזה עוזר לי להחליט מתי להיאבק עד הסוף ומתי לניח לרגע לחלוף. יש כל כך הרבה דברים שצריך להיאבק למענם כדי לחיות ולהנות מהחיים, שאם על כל לעג, מבט או התעלמות אני אכעס או אשקע בדיכאון, אני לא אוכל להתמקד בדברים היפים הטובים שיש סביבי ובדברים הטובים שיש בי, כי אני כל הזמן אהיה עסוקה בלבחון איך החברה מסתכלת עליי ואיך היא מתייחסת. ובאמת רק אתה יכול להגיד לחברה איפה המגבלה נגמרת ואתה מתחיל...-כלומר רק אתה יכול להגיד איפה אתה זקוק לעזרה ואיפה אתה מסתדר לבד ואיך שאתה מציג את עצמך לחברה ומה שאתה מקרין זה מה שהחברה תקבל. אז נכון הרבה צריך להשתנות וזה צריך להתחיל בחינוך [על זה שנינו מסכימים] אבל לא רק החברה צריכה להשתנות אלא גם האנשים עם מוגבלות צריכים להשתנות- באופן התגובה שלהם לסיטואציות כאלה, לנסות להפעיל יוזמה במעורבות קהילתית אם מתאפשר, ולחשוף מעצמם קצת יותר. באימוני ההוראה שלי בשנה א' עבדתי כסטודנטית בביה"ס משלב שהייתה בו כיתת תקשורת לילדים עם בעיות בתקשורת חברתית. הילדים הייתי בכיתה ב' רגילה ויום אחד אחת הילדות שאלה אותי בחשש של מבוכה ובקול שקט האם אני אוטיסטית. עניתי לה לא. וכשיצאתי יותר משהופתעתי משאלה שמחתי שהיא נשאלה ולא נשמרה בלב אותה ילדה בגלל מבוכה ביישנות או נימוס. כי עכשיו אני יודעת שיש ילדה בכיתה שהמידע שלה לגבי מוגבלות מצומצם ביותר ויש מושג שהיא יודעת להגיד אבל לא מבינה- אוטיסט. הפחיד אותי לחשוב כמה ילדים שאלו את עצמם את אותה שאלה בדיוק אבל לא שאלו ולכן דיברתי עם המחנכת וקבעתי לעשות שיעור היכרות -איתי.היה לי חשוב להגדיר בפני הילדים את המגבלה שלי. לפני השיעור פניתי לסטודנטית נוספת שהייתה איתי בכיתה וביקשתי ממנה לשאול אותי בדיון הכיתתי אם אני אוטיסטית. לקחתי סיפור על ילדה שמאוד רצתה שיהיו לה גומות חן אבל לצערה היא נולדה בלי... היא ניסתה בכל מיני שיטות ולא הצליחה היא אפילו ביקשה מקוסם שאמר לה שקסם כזה רק אלוהים יכול לעשות והיא אפילו פנתה לאלוהים אבל היא נשארה בלי גומות ואז היא הבינה שגומות זה לא משהו שאפשר לקבל זה משהו שנולדים איתו. מהסיפור הזה יצאתי ואמרתי שהם בטח שמו לב שאני הולכת מוזר ושזה בגלל שגם אני כמו הילדה בסיפור שנולדה בלי גומות נולדתי עם הליכה כזאת. הסטודנטית שאלה אותי אם אני אוטיסטית עניתי לא אני לא. יש לי בעיה ברגלים שנולדתי איתה והתחלתי לפרט להם מה אני יכולה לעשות ומה אני מעדיפה שלא [שלא ירוצו לידי כי אני יכולה ליפול לא לרדת במדרגות ללא מעקה - אני יכולה אבל אם יש מעקה אעדיף להשתמש בו] ומעל לכל הבהרתי להם שהם יכולים לקרוא לי ואני אגיע זה ייקח קצת יותר זמן כי אני צריכה לשים לב לא ליפול על התיקים שלהם אבל אני אגיע והם יכולים גם לגשת אליי אחרי שאמרתי מה שרציתי שידעו שאלתי אם יש להם שאלות השאלה הראשונה שנשאלה הייתה למה יש לך משקפיים על זה עניתי כתשובת הזאב בכיפה אדומה ואחרי זה הדיון זרם וכלם אמרו שיש להם קרוב זה או אחר עם משקפיים או ששבר את הרגל או נפגע פגיעה זאת או אחרת מאז אותו שיעור לא הייתה הפסקה שהילדים לא התעקשו נמרצות לסחוב לי את התיק למרות שאמרתי שזה בסדר או 'ללמד' אותי לרדת מדרגות על ידי החזקה בידי וספירת הצעדים [הכיתה הייתה בקומה 2] יום אחד היה חשוב להגיע לכיתה מהר ואני זירזתי את הילדים והתחלתי לעלות ואז תלמידה אמרה לי היי את יודעת לעלות לבד! והייתה כל כך נרגשת אמרתי לה כן איך את חושבת אני מגיעה לכיתה שלכם בכל בוקר? אני עולה כמו כולם רק לאט יותר. מה שרציתי להגיד זה שצריך למצוא את ההזדמנות המתאימה ואת הדרך לחנך- זה לא מספיק להגיד חוק צריך להסביר מה עומד מאחוריו - למה לא מנומס להצביע? הרי אתה לא תמנע מלהצביע על בניין או על צמח יפה שאתה רואה ואתה רוצה שגם חברך יסתכל לאותו כיוון... זה לא מנומס להצביע על אנשים כי לאנשים יש רגשות והצבעה ומי שמצביעים עליו יכול להיפגע. באשר לשילוב אתה צודק זה חשוב מאין כמותו והיום המגמה היא לשלב כמה שיותר אבל הנוכחות של בעלי צרכים מיוחדים בחינוך הרגיל היא תנאי הכרחי אך לא תנאי מספיק כדי להוביל לקבלת השונה כחלק מהחברה, אותו אדם 'משולב' בין אם הוא לקוי למידה ובין עם הוא בעל לקות אחרת צריך גם לדעת להגדיר בפני הסביבה את המגבלה שלו לדעת לתת מידע לגבי מה הוא עושה כמו כולם ומה הוא עושה אחרת או לא יכול לעשות את המידע הזה רק הילד יכול ללמד את כיתתו וברגע שהמגבלה מוגדרת הפחד ממנה פחות גדול ויש יותר נכונות לקבל את השוני ואם זה נעשה בסביבה תומכת שבה מעודדים חשיבה ונותנים מקום לכולם אז בוודאי שסיכויי השילוב להצליח הם טובים. יחד עם זאת צריך להבין שישלוב הנעשה בתוך מסגרת מסויימת בין אם לימודית ובין עם תעסוקתית לרוב נשאר בתחומי המסגרת הזאת ולא נשאר עם המעבר למסגרת אחרת כך ששילוב מבחינה לימודית או תעסוקתית, עוד לא מבטיח שילוב חברתי במלוא מובן המילה וקבלה מוחלטת של השונה כשווה.

 

[tty2]

מבין ומפנים הכל...

אני בהחלט מרגיש שאנחנו מסכימים על עיקרי הדברים ואולי בגישה קצת שונה. אבל בדבר אחד נתורה המחלוקת : אני טוען (וההוכחות באות מהשטח) ששילוב הנכה בחברה הבריאה, אם במסגרות החינוכיות ואם במקומות העבודה ואם במקום המגורים ובקהילה, זו תמצית התורה כולה! כשילד מתחנך בכיתה שבה יש גם שונה, אז השונה הופך להיות חלק מה"נוף המוכר" של הילד והילד לא נרתע ממנו וכך גם יהיה בעתידו של הילד לכשיגדל. לכן, אני רואה חשיבות עליונה ב"חשיפה" של השונה בחברה הבריאה כבר מגיל הינקות והמערכת החינוכית. חברי הטוב ביותר היום, הוא ילד, שגדלנו יחד והוא דווקא היה מאלו שנרתעו ממני בתחילה, עד שיום אחד, זרק עלי ילד כסא (כיתה ג') שפגע בראשי, דבר שהוביל לפגיעה במערכת הפנימית המושתלת בגופי ולאשפוז ממושך של כמעט שלושה חודשים. במהלך אותו אשפוז, היו לי "חופשות" מבית החולים בהן הגעתי לבקר לכמה שעות בבית הספר. חברי הטוב היום, (שנרתע ממני עד אותו רגע) היה דווקא זה ש"שמר" עלי בהפסקות כדי שלא יפגעו בי. מאז ועד היום אנחנו החברים הכי טובים והכל בזכות אותו שיעור שבו לא הייתי נוכח ובו הסבירה המורה את החשיבות של קבלת השונה והדאגה לו.

 

[ת ר י ן]

טל

גם אני טוענת שהשילוב הוא תנאי הכרחי בתהליך של קבלת השונה כחלק בחברה. אך אני טוענת שהוא לא תנאי מספיק! זה שתהיה נוכח במקום יגרום לאנשים להתרגל אליך כ'חלק מהנוף החברתי' אבל רק אם יעשה תיווך נכון שבו הילדים ללא המוגבלות יוכלו להכיר את הילדים בעלי המוגבלות, וילמדו להיות רגישים אחד לצרכי השני -לראות גם את הצדדים החיוביים אחד בשני ולהבין את הקשיים אחד של השני אז השילוב הוא שילוב מוצלח אבל אם אין תיווך נכון אז רוב הסיכויים שעצם הנוכחות לא תוביל לקשר ארוך טווח. אפילו במקרה שלך אומנם לא היית נוכח בשל הפגיעה אבל המורה עשתה את הטווח נכון כאשר הסבירה את החשיבות של קבלת השונה והדאגה לו. ובכך פתחה צוהר בנפשו של אותו ילד שאיפשר לו להכיר אותך שכן לפני אותו מקרה אתה בעצמך אמרת שילד זה נרתע ממך.... בשורה התחתונה אני טוענת שחשיפה אינה מספיקה אלא צריכה גם הסברה לצידה.

 

[ת ר י ן]

במילה טווח התכוונתי לתיווך