מה יהיה בנטיטו , מתי תשתחרר מתסמונת ביביהו ?

סתוונית333

Well-known member
הדרמה בשידור חי החלה כשחברי הכנסת מהאופוזיציה הטיחו ביו"ר סיעת ימינה ח"כ ניר אורבך: "אתה לא דואג להתיישבות הצעירה, תתבייש לך!". אורבך, שמזמן עבר טירונות קשוחה מול פעילי הימין, מהתוקפניים ומהקולניים שבהם, שהפגינו ברמקולים ובכרזות במשך שעות וימים מול ביתו בעת שנבנתה ממשלת השינוי, לא נראה מתרגש במיוחד. כלומר, לא קרן מרוב אושר אך גם לא שידר מצוקה. ראש הממשלה, לעומתו, דווקא כן.

זה התחיל בקריאות ביניים שבנט קרא לעבר ספסלי האופוזיציה, וזה לא הטריד איש מחברי הממשלה, כי קריאות ביניים מפי ראש ממשלת ישראל הם בגדר שגרה, לפחות במקרים של התחממות ניכרת במליאה. תוך שניות התברר כי זה היה פרומו בלבד. לתדהמת השרים שישבו בקרבת בנט, קם ראש הממשלה ממקומו בראש שולחן הממשלה וצעד נמרצות לכיוון חברי הליכוד המצטופפים במעבר והצועקים ללא הפסקה "בושה! בושה!".

"לא דאגתם להתיישבות, נתניהו הצביע בעד ההתנתקות. איך אתם מתנהגים, תתביישו!" – צעק להם בנט, שבשלב מסוים אף הוריד את המסיכה העטויה על פניו, לפי כללי הקורונה, כדי שמילותיו יישמעו היטב גם בפינה שבה נעמד הנמען הראשי בנימין נתניהו. הלה עקב אחר המתרחש, ונראה כי הבין שאין צורך להשתתף בסצינה, הרי בנט הורס לעצמו בכוחות עצמו ואינו זקוק לסיוע נוסף. על כן הסתובב נתניהו, השיב בתנועת יד מבטלת ועזב את המהומה בשיאה.


נתניהו, לעומת בנט, לא הוריד את המסיכה, אבל עיניו שידרו שביעות רצון מוחלטת. ובצדק: האופוזיציה נכשלה מספרית, הסתייגויותיה לא עברו ו"חוק החשמל" אושר. אך אלקטורלית, היא ניצחה ניצחון מוחץ. ספק אם הציבור מודע למאמצי־העל של עידית סילמן ושל בועז טופורובסקי לגייס רוב, לאתר ולטרפד את מזימות האופוזיציה ולהביא לתוצאה מיטבית. מה שבטוח יישאר מוטבע בזיכרון הקולקטיבי (ובעיקר האלקטורלי) הוא הרגע שבו בנט, בלי מסיכה, מתקרב לחברי הליכוד וש"ס וצועק עליהם תוך איבוד עשתונות מופגן.

חברי ימינה צפו במחזה והתקשו לנסח איזו תחושה מרגשותיהם המעורבים גוברת בכל זאת על השאר. "נפתלי לא אדם עצבני או היסטרי, הוא עשה את זה מתוך כוונות טובות: הוא קם להגן על ניר אורבך המבוזה, גם במחיר של איבוד נקודות תדמיתיות ואולי גם פוליטיות" – דאג לפרש את אירועי העימות אחד מאנשי ימינה.

ובכן, אם אכן זה היה המניע של בנט, יש לציין כי דאגתו להלך הרוח בתוך סיעתו היא מוצדקת ומבוססת. מבין כל סיעות הקואליציה, ימינה ורע"ם נמצאות במצב דומה מאוד ומורכב מאוד. שתי הסיעות מאותגרות על בסיס יומי על ידי מתחריהן מהאופוזיציה, אשר אינם מרפים ואינם מוותרים.

כמה מחברי ימינה אמרו בעקבות "מחזה חוק החשמל" כי חשו אי־נוחות ניכרת: "בנט הביך את עצמו ואת כולנו. אולי חשב שהוא מעביר מסר לנתניהו כי אינו מפחד ממנו ומהטריקים שהוא ויריב לוין ממציאים כל פעם מחדש, אבל בפועל זה גרם לפגיעה תדמיתית לכל הממשלה. כשראש הממשלה מאבד שליטה, זה מצביע בעיקר על חוסר יציבותה של כל הממשלה. נזק טהור ואפס תועלת".

לא, הם לא כפויי טובה. אותם חברי ימינה שביקרו את ראש מפלגתם הם פשוט פוליטיקאים, ועל פוליטיקאי להיות פרגמטי ושקול אם ברצונו להיות גם מצליח.

ובכן, מילת המפתח היא "שליטה". ובשתי מילים – "איבוד שליטה". זה מה שקרה לראש הממשלה, וזה מה שמבדיל בינו לבין קודמו וגם בינו לבין כל שאר ראשי ממשלת ישראל לדורותיהם. לא נלך יותר מדי אחורה, הארכיון מלא בדוגמאות טריות יחסית. נתניהו אינו מכונה פוליטית נטולת טעויות. הוא איבד עשתונות בהרבה סיטואציות שונות, לרוב גם מול המצלמות ולעיני הקהל הרחב.

בנט, לעומת נתניהו, מאז ומתמיד לא ידע להפריד בין נראוּת ומהות ברגעי הלחץ ובעתות הכעס. לאבד עשתונות בלי לאבד שליטה. "בעניין הזה בנט הוא קצת כמו דונלד טראמפ" – אומר לי איש ימין ותיק שעשה בחייו שעות רבות של בנט. "הוא נפגע ברמה אישית מאוד, כמו ילד כמעט, הוא לוקח ללב ולא תמיד יודע להסתיר את זה. לפני כמה שנים, בתקופת הבית היהודי, היה ח"כ ברשימתו, יוני שטבון, שאיתו בנט התקשה להסתדר. שטבון הוא בחור לא קל, היו שם הרבה ויכוחים קולניים, ובנט, ראש מפלגה ושר, לא ידע לשמור על פוקר פייס - ופשוט ירד לרמה של ריב אישי, ענה לשטבון באותו הסגנון, כאילו שני שכנים רבים על החניה".


אנשים שהכירו את בנט בהיותו ראש מועצת יש"ע, מצביעים גם הם על "הפתיל הקצר" של ראש הממשלה: "בעיקר, היה זה חוסר עקביות. נפתלי הוא איש מבריק, יודע להרשים ולהקסים. הוא מהיר מאוד, תופס דברים מהר והיטב, יודע לבנות מערכת יחסים חמה. אבל הוא לא מסוגל להחזיק ולתחזק את מה שבנה לאורך זמן. עשה רושם שבשלב מסוים נמאס לו לדאוג לנראוּת ולשמר את ההישגים. ואז הגיעו ריבים, ויכוחים ואיבוד עשתונות".

ואחרי כל הנאמר, כדאי לשים לב להיבט נוסף, שאולי הוא המניע העיקרי שדחף את ראש הממשלה לקונפליקט עם חובשי ספסלי האופוזיציה. ההיבט הזה הוא הנטייה של בנט להוכיח לציבור, לעצמו ולקודמו, כי הוא "לא פחות ראוי מנתניהו/ לא כמו נתניהו/ לא נגרר אחרי נתניהו".

הדחף הבלתי פוסק והלא תמיד נשלט הזה של בנט לשכנע את כל העולם כולו כי כל טענות הליכוד נגדו הן טענות סרק, והוא, בנט, לא בגד במחנה הימין – מוכיח יותר מכל את העובדה שגם עכשיו, חצי שנה אחרי הקמת הממשלה, בנט לא נגמל מ"תסמונת נתניהו" ואולי גם לא לגמרי בטוח בצעד שעשה כאשר החליט לעמוד בראש ההרכב שחברים בו, בין היתר, אנשי שמאל מובהקים, הכי רחוקים מכל מה שהוא קידם והאמין בו לאורך הקריירה הפוליטית שלו.

אם האבחון הזה נכון, הדבר הטוב ביותר שבנט יכול לעשות למען עצמו הוא להפסיק את הוויכוח הפנימי הלא בריא הזה עם נתניהו, גם אם יישאר עם תחושת ההפסד, ולהתקדם בתור רה"מ גרידא, שלא חייב לעמוד במבחן ההשוואה. אם לא ההישגים הפוליטיים שקשה להשיגם בהרכב של שמאל־מרכז־ימין בתוך ממשלה אחת, אז לפחות ביטחון עצמי שאף פעם לא מזיק לראש ממשלה, גם ברוטציה.

מאחורי שבירת הכלים של בנט: ראש הממשלה עדיין סובל מ"תסמונת נתניהו" (msn.com)
 
למעלה