מה יגידו הפולניות...

regvuv1

New member
גם אני מנסה למנוע ממנו להגיע לחול של החתולה

אפילו קנינו לה ארגז עם פתח עילי, כדי שרק היא תוכל להכנס (ולא הכלב, נניח) - אבל מידי פעם יוצאות חתיכות חול החוצה וקטנצ'יק מייד מוצא אותן באושר רב... מפחיד נורא שהם מפסיקים לנשום! אצלנו הוא כמו אחיו - נחנק רק מאוכל, כי הוא דוחף לעצמו עוד ועוד לתוך הפה עד אפס מקום. אבל הוא מצליח תמיד להקיא את זה ולשחרר. עם אבנים, לעומת זאת, אין בעיה - הוא מכניס אחת ולא מנסה לבלוע אותה.
 
הבעיה היתה עם עלים בעיקר

היינו יוצאים לגן שעשועים ותוך דקות פיו היה מלא בעלים , אדמה ודשא. עם אוכל אין בעיה בכלל.
 
גם אצלי היו כמה התקלויות קשות עם עלים

אני גם מאד לא היסטרית, הילדה מכניסה לפעמים גם אבנים לפה ואני מבקשת שתוציא אותם, אבל אין היסטריה. היא מוציאה די מהר. א-ב-ל היו לי שני מקרים שהיא בלעה עלה (כשהיתה בת פחות משנה) בגן משחקים והעלה נדבק לחיך והיא לא הצליחה להוציא אותו, וזה היה מאד מפחיד. אני תחבתי לה אצבעות לפה עד שבסוף הוא יצא, אבל כמעט היה לי התקף לב, כי זה לא היה פשוט ולא נעים.
 
אז זה בדיוק מה שקרה אצלנו

תחבתי אצבעות והוצאתי את העלים די בקלות אבל אחר כך כשהשתעל חששתי שהוא שאף לריאות , הגענו עד צילום ריאות שהיה תקין למזלינו. אני דווקא פעלתי בשיא הרוגע כשזה קרה , התגובות מהסביבה היו נוראיות (ואני מבינה לגמרי , זה מפחיד). בגלל שזה קרה 3 פעמים אז אני לא הרשתי לו להגיע לעלים יותר בדיוק כמו שכיום אני לא מרשה לו להתעלק על כל כלב שהוא רואה. אני חוששת שאני כן אמא היסטרית באופן כללי אבל אני מבינה שאם אוציא את הדברים מהפה כל הזמן אז בסוף הילדים יעשו דווקא ואז באמת תהיה סכנת בליעה כי הם לא ידעו להתמודד עם דברים בפה. מאותה סיבה אני מרשה להעלות למקומות גבוהים , לטפס ולהשתולל. יש דברים שאני מרשה להכניס לפה ויש שלא - לגו וכו' אני פשוט לא מרשה. אבנים אני גם לא מתלהבת כי חבל לי על השיניים הקטנות.
 
חייבת לציין שאף אחד לא ממש הסתכל עליי

ואולי דווקא היה נחמד אם מישהו/מישהי היו באים ומציעים עזרה או תמיכה... אולי עדיף באמת שלא הציקו כי אולי הייתי נלחצת יותר. האמת שהכל קרה כל כך מהר, אני הייתי לידה והיא תחבה עלה לפה, איך אפשר למנוע את זה? היא היתה אז בגיל זחילה וכל הרצפה בגן משחקים היתה מלאה עלים יבשים...
 
מנשא או ללכת למקום אחר

מגיל מסויים זה כבר לא מפריע יותר. הוא כבר מזמן לא מכניס כ-ל דבר לפה מבלי להוציא (הוא בן שנה).
 
נשגב מבינתי

איך מקפידים כאן על כל פיפס של סוכר לבן או קמח לבן, אבל התנסות באוכל של הכלב היא לגיטימית לגמרי
 

velvet green

New member
העיקר שהכלב יאכל

אם זה נאמר בהומור (מקווה מאוד) אז כנראה פספסתי את החלק המצחיק. מעבר לעניין החנק האפשרי (
) לא מטריד אותך שהוא עלול לשבור את השיניים? את באמת מרגישה בטוחה מספיק כי עברת קורס של טיפת חלב??? יש משהו שאני מפספסת?
 

regvuv1

New member
בוודאי שזה נאמר בהומור


אני לא מרגישה בטוחה מספיק בשום דבר שקשור לילדים שלי. גם לא כשאני מטפלת להם בעצמי בכל מיני מחלות, או מאכילה אותם בדגים שאני ניקיתי או מישהו מקצועי ניקה מעצמות. גם לא כשאני שולחת אותם לגן (אחת כבר חזרה לי עם אצבע כחולה וציפורן שהבוקר נפלה), גם לא כשאני נותנת להם להתנדנד בעצמם על נדנדה "של גדולים" (האמצעי שלי כבר נפל פעם אחת על האף). אז להפסיק את כל אלה??? אני רוצה לתת להם להתנסות ואני מאמינה שגם אם אנסה לעטוף אותם טוב טוב בצמר גפן - הם יברחו ויכירו את העולם הגדול
. אז בינתיים אני מנסה לחשוף אותם לעולם בתנאים שלי, כשאני לידם ומשגיחה והם מתנסים בכל מה שנראה לי סביר לגילם. כן, אבנים בפה נראות לי סביר אחרי שראיתי שהוא יודע להוציא אותן חזרה ולא מנסה לבלוע. (כשהוא ניסה לתפוס קקי של כלב בפארק עצרתי אותו וגם כשהוא מצא בדל סיגריה) בין השאר זה מכיוון שנמאס לי להחזיק אותו כל הזמן עליי, או להכניס לו כל הזמן יד לפה ולהוציא משם דברים בכח.
 

velvet green

New member
אוקי כי כושר ההבחנה שלי ירוד לאחרונה..


תשמעי לאפשר ולהתנסות זה סופר חשוב אבל כל עוד זה לא בא על חשבון בטיחות. זה לא או זה או זה זה צריך לבוא ביחד. דברת על איזה מאמר בהתחלה אז אולי אני בפיגור כי אני לא מכירה. אבל אני ממש לא מאמינה בגישת ה"תינוק יודע מה מסוכן לו" ולהכניס חפצים קטנים לפה זה פשוט מסוכן. זה בכלל לא עניין של אידיאולוגיה (מספיק לראות את הנתונים של בטרם). זה מזכיר לי שבעקרון הרצף היא כותבת על זה שאנחנו מגוננים מדי על התינוקות (מסכימה בגדול) כי הנה עובדה שהיא ראתה איזה תינוק זוחל לשפת בור ולא נופל אז כנראה שיש להם איזה אינסטינקט שמזהה ונמנע מסכנה (סליחה על הפשטנות כן?). אז אני רוצה להגיד לך שהייתי בדרום אמריקה בחורים הכי נידחים עם המקומיים וזה באמת נכון שהם מאפשרים לתינוקות הרבה יותר "חופש להתנסות" וזה גם נכון שלמרבית הילדים שם יש צלקות (לכל הפחות..) שונות ומשונות משלל סוגי פגיעות כי אופס האינסטינקטים שלהם בדיוק לא עבדו בשנייה שהם היו אמורים. אני פשוט לא מבינה (שוב אולי בגלל שלא קראתי את המאמר) מה זה נותן להכניס חפצים קטנים לפה אצל תינוקות. והאם לא ניתן להשיג את התועלת ההתפתחותית הזו (בהנחה ובאמת קיימת) ללא סיכון של הילד. לגבי האוכל של הכלב בעיני זה סתם חוסר טעם (תרתי משמע..).
 

regvuv1

New member
בבקשה

מצרפת שוב את מה שכתבה יונת שרון. בקשר לאוכל של הכלב - הוא מנסה אותו לא משנה מה דעתי על כך (שוב - אלא אם אני מחזיקה אותו בידיים, צועק ומוחה כי זה מעניין אותו, כשהכלב אוכל, ואז זה נמשך שעות, כי הכלב רוצה חברה). אז הפסקתי למנוע ממנו ועכשיו הוא מרוצה, הכלב מסיים מהר ואני משגיחה.
 

velvet green

New member
תודה על ההפניה

לא התרשמתי ולא השתכנעתי. ביחוד לא חיבבתי את הקטע שבו הורים שלא מאפשרים הכנסת חפצים קטנים לפה לא רק מסתבר מפריעים לו לחוות את העולם אלא אף מסכנים אותו באופן פעיל! הגיון מעניין..(ביחוד כשמנסים להחיל אותו על מצבים סיכון נוספים). למעשה בכלל לא ברור לי למה לקרוא לזה "מאמר" ולא "חיבור". אני רואה כאן רק אוסף השערות והנחות לא מבוססות (עם כל הכבוד לאינטואיציה שאת חשיבותה אני לא מטילה בספק פשוט במקרה הזה היא תופסת לטעמי נפח נכבד מדי ביחס לנושא המדובר) שבסופן הסקת מסקנות מוטעות (לא בדיוק המילה שחיפשתי אבל אין לי מילה מתאימה יותר..). באופן אישי אני לא רואה שבן שבעת החודשים שלי מפתח חסכים משמעותיים בגלל שאני לא מאפשרת לו להכניס לפה זרעים, אבנים קטנות, כסף וקרעי עיתונים ובכל מקרה אני מעדיפה שיחווה את העולם (מה זה אומר בכלל??) קצת פחות מאשר יפסיק לחוות אותו באופן מוחלט ובלתי הפיך. גם הבכור ברוך השם משתמש בפה שלו באופן תקין לחלוטין ולפעמים אפילו יותר מדי (עכשיו הכל ברור). כתבת באיזה מקום בשרשור שפעם הדברים היו יותר חופשיים כולנו רצנו נפלנו פתחנו את הראש והנה רובנו שרדנו ואפילו לא רע. אבל אני מאמינה שההורות של פעם אולי אכן היתה פחות חרדתית במונחים שאנחנו מגדירים היום אבל גם נראה לי שהיא היתה יותר מבוססת על כושר שיפוט בסיסי ופשוט יותר- זה קטן מדי+בפה שלך=להוציא תכף ומיד. לא נראה לי ש"ההורים של פעם" (או לחילופין האינדיאנים משבט האפאצ'י) שאלו את עצמם בכל פעם שהוציאו גולה מהפה של התינוק האם הם לא מפריעים לו "לחוות את העולם" אלא נשמעו לקול ההגיון הפשוט וניסיון החיים כי מה שבאמת עוזר לתינוקות לשרוד זה לא חושיהם הטבעיים להתגבר על סכנה אלא חושיהם הטבעיים של הוריהם לגונן על ילדיהם ולהרחיק אותם מסכנה במידת האפשר. וכל זה אגב מתקשר אצלי בדיוק לבעייתיות שאני מוצאת בנהירה העיוורת בימינו אחרי שלל "תיאוריות" והנחות "ניו אייג'" שמנסות להשיג את התוצאה "הטבעית/של פעם/של האינדיאנים" באמצעים מלאכותיים (או במילים אחרות קשקוש בלבוש).
 

velvet green

New member
ובקשר לאוכל של הכלב

תינוק צועק ומוחה (בצדק מבחינתו) זו פשוט לא נראית לי סיבה מספיק טובה כדי לעשות דבר מסוים שאנחנו מאמינים שלא לטובתו.
 

regvuv1

New member
מקובל עליי

זכותך המלאה לא להשתכנע... אני לא חושבת שניתן להשוות את מה שהיא אומר למצבי סיכון נוספים, מכיוון שהיא מסבירה שלדעתה צריך לתת לתינוק לנסות חפצים קטנים בפה בגיל שבו יש לו רפלקס של דחיפה עם הלשון והוא עדיין לא מנסה לבלוע כל דבר שמגיע אליו. אני די בטוחה שאם היה לי עוד תינוק (מה שלא יקרה!!!
) לא הייתי נותנת לו לנסות את זה בגיל 3 חודשים, זה נראה לי מסוכן מדי. אבל לעומת זאת, לתת לתינוק שלי בגילו הנוכחי, אחרי שכבר ראיתי שהוא מסוגל להכניס דברים לפה ולהוציא אותם בחזרה (כי מה לעשות, שמרתי שמרתי, אבל הוא מצא משהו בכל זאת בלי שראיתי. יש עוד שני אחים צעירים...) - דווקא נראה לי מאוד סביר. שוב, כל עוד אני או אבא שם ושומרים עליו. כשאנחנו לא צמודים לידו אנחנו דואגים שהסביבה תהיה נקיה ככל הניתן וגם מגייסים את האחרים שיקראו לנו אם הוא מכניס משהו לפה.
לגבי ההגדרה "מאמר", הנה ההגדרה ממורפיקס (לצערי אין לי אבן שושן): "מאמר הוא יצירה עיונית כתובה, קצרה יחסית (יצירה ארוכה כזו קרויה ספר). מאמר חדשות הוא מאמר המפורסם בדפוס או במדיום האינטרנט, שיכול להופיע בעיתון, מגזין או אתר חדשות, ועיסוקו בחדשות אקטואליות או עניין כללי או ספציפי אחר. מאמר המערכת הוא מאמר שבו מוצגת עמדתה של מערכת העיתון בנושא הנמצא על סדר היום הציבורי." נראה לי שמה שהיא כתבה עונה להגדרה הזו, לא? ולגבי האוכל של הכלב - לי הוא לא נראה כל כך נוראי כמו שכנראה את וכמה אחרים פה תופסים אותו, אולי אני טועה, אבל לדעתי זה בסך הכל בשר מעורבב עם פחמימות ותבלינים. לא מה שהייתי בוחרת להאכיל את ילדיי בו, אבל לא יותר גרוע מחול, עלים ואבנים - כל עוד הוא יורק את זה בסוף הבדיקה. דרך אגב, אני מעדיפה להשוות את מה שאני עושה למה שחיה בטבע עושה ולא למה שעשו האנשים של פעם, נראה לי יותר הגיוני אם מנסים לחזור למקורות. (אבל זה לא אומר שאתן לילדיי להתפלש בחול או בקקי
ובוודאי שארחץ אותם אם כן עשו זאת...)
 

velvet green

New member
אז רגע אני רוצה להבין

כי באמת תהיתי לגבי זה. לדעתה ההורה אמור לשים לתינוק חפצים באופן פעיל?? כי כשיש לו את רפלקס הדחיפה עדיין זה בד"כ טרום זחילה אז איך בכלל אמורים להגיע אליו החפצים האלה? לגבי הגדרת מאמר מקבלת את התיקון שלך. שיהיה מאמר. (או נתפשר על מאמר חיבורי..:)) חוצמזה never say never
 

regvuv1

New member
לא נראה לי שבאופן פעיל


אני הבנתי שלא למנוע מהתינוק להכניס דברים לפה ולא לתת לו לשחק רק עם חפצים גדולים מדי בשביל זה. הם הרי כן משחקים עם דברים וכן מושיטים אליהם יד. אבל מודה שלא התעמקתי...
 
לדעתי זה מתחיל מהאוכל

אני לא זוכרת בדיוק באיזה גיל הבאתי לה פעם ראשונה חצי תפוח/אפרסק/אגס (מול חמותי שכמעט התעלפה) ונתתי לה להתמודד עם הביסים (שלא היו כאלו גדולים כי עדיין לא היו לה שיניים, אבל עדיין להתמודד עם משהו לא מוכר ולא טחון) באותו זמן בדיוק, מישהי מהמשפחה עם תינוקת בערך בגיל של הבת שלי (הפרש של חודש וחצי) נתנה לה לנגוס באגס ותוך כדי גם הוציאה לה את הביסים מהפה נכון להיום הבת שלי (שנה וחודש) אוכלת אוכל רגיל לגמרי, לא טחון ולא מרוסק, וזה כולל חתיכות עגבניה, בננה, מלפפון עם קליפה (הנטיה שלי לקלף אבל לפעמים שוכחת) "ממרומי" שנה וחודש קצת שכחתי איך הם מגיעים לחפצים שיכולים להכנס לפה שלהם, אבל את עניין האוכל אני זוכרת היטב
 

ללילילל

New member
אפילו בעקרון הרצף

היה נראה לי שרוצים שהיא תשאר שם (או בשלב מסוים נרמז שכמעט מחזיקים אותה שם אם היא רוצה או לא רוצה) במידה רבה בגלל הידע והציוד שלה בטיפול בפציעות קטנות ובמצבי חירום קטנים למיניהם. אני יצאתי בתחושה שנכון שסמכו על הילדים ונטעו בהם בטחון, אבל גם הסיבולת לפגיעות של הילדים יותר גבוהה מאשר אצלנו - וגם אז, כשהזדמנה להם מישהי שיכולה לשפר את ההחלמה הם לא דחו אותה בנימוס כדי לשמור על דרכם המסורתית אלא קפצו על המציאה... וזה בעצם הגיג כללי שלי על יכולות ההשרדות המולדות (לאו דווקא בהקשר לילד שחוקר אבן בפה עם השגחה צמודה, אני מתייחסת באופן כללי לתפישה שהם אמורים לדעת לדאוג לעצמם) - אני נוטה להאמין שגם בחברה הטבעית והאידילית ביותר יש תהליך מאד טבעי שבו חלק מהילדים, אולי אלה שנולדו עם אינסטינקטים פחות מחודדים או חושים פחות מדויקים או יותר אימפולסיביות או מה שזה לא יהיה, נפגעים או שפשוט לא שורדים. מכיוון שבתרבות שלנו, שאני לגמרי חלק ממנה, הסיבולת לאובדן של ילדים עומדת על אפס, אני לא יכולה להרשות לעצמי להניח לטבע לעשות את שלו בתחום הזה עם הילדים הפרטיים שלי.
 
למעלה