רוב החיים שלי
ה"נורמה" הייתה ממשית בשבילי, ממש כמו שאתה מתאר, בלי יכולת בחירה באמת אמיתית, וחופשית, אלא כתוצאה מכל מה שאתה כתבת ( בהזדמנויות אחרות ) – תרבות, חברה, חינוך , משפחה, סביבה וכל שאר ה"אוויר" שאנחנו "נושמים" אותו בלי להיות מודעים.
בוא אני אומר לך איך אני רואה את זה כיום, ואני אשאר עם משל ה"נשימה", כי אני היום בדיוק במקום הזה שכתבת עליו – אני מרגיש שתמיד נשמתי את ה"אוויר" הזה, אבל גם ש"משהו" בפנים, משהו שקשה לי להגדיר אותו או אפילו לאפיין אותו, לא יכל יותר "לנשום" אותו, ולכן "סתמתי את האף", כלומר הסתגרתי בתוך עצמי, סוג של הגנה שאין לי מושג מאיפה היא באה ( היא גם קשורה לחוויות טראומטיות שעברתי בילדות ), אבל אני יודע מה היא גרמה – היא גרמה לי להיסגר לעולם, ובעיקר להיסגר לעצמי. חייתי בתוך בועה של "חוסר מודעות", לפעמים הרגשתי חצי מת – חצי חי, כאילו חי רק מבחינה טכנית, אבל לא הייתה לי "גישה" לעולם הפנימי, ואת העולם החיצוני "חסמתי" כי לא יכולתי "להכניס לתוכי את האוויר שלו"...
באיזשהו שלב, לפני כ-9 שנים בערך, “סתימת האף" הזו איימה עליי ממש, מהבחינה הזו שלא הייתה לי ברירה, הייתי חייב "לפתוח את האף" כדי לנשום שוב, כדי לחיות, הייתי חייב את הקשרים האנושיים, להרגיש שיש משמעות לקיום שלי... ואז יצאתי מהעולם הסגור שלי, ועכשיו אני גם פה וגם שם, אבל "נושם" את אותו "אוויר" שבחוץ, את אותה חברה ותרבות כוחנית ואלימה... וזה כל כך קשה ! בדיוק כמו שכתבת...
מצד אחד, לפעמים בא לי "לחזור לפנים ולא לנשום את האוויר הזה יותר", אבל אני יודע שזה לא פתרון אמיתי, ואני יודע שאני כבר לא יכול לחזור ל"שם"... ואני מרגיש שאני "נקרע" מבפנים כי קשה לי להתמודד עם זה, ואני לא בטוח מה נכון בשבילי – קשה לי להבין ולקבל את זה שלאנשים אין בחירה תודעתית "לחיות מחוץ לנורמה”, אבל זו המציאות הקשה שאני נתקל בה שוב ושוב, וקשה לי גם מאוד להתגמש על הערכים האלו, למרות שאני מרגיש שזה מה ש"דוחפים" אותי לעשות ( בשמות קוד, כמו "צריך להסתכל על הדברים בשיקול דעת... לראות גם את האחר, ואת שיקולי המערכת...לראות את המורכבות …" ) ... ומצד שני, איך אפשר ממשית לחיות "מחוץ לנורמה" , כשאתה צריך לעבוד כדי להתקיים ולשלם חשבונות וכדומה... הייתי רוצה, כל כך רוצה, כל כך חולם על מקום כזה, “מקום שאין בו נורמות , ושליטה, וכוחניות, ותחרותיות... ופשוט כל אחד חי את מי שהוא, בקצב שלו... אבל איפה ישנו עולם כזה ?
אני מצטער, לא התכוונתי לפרוס את החיים שלי ( חלק מהם לפחות ) כאן, אבל ההודעה שלך גרמה לי לחשוב על זה, ואני כותב את זה תוך כדי דמעות של כאב, כי זה כל כך מתסכל, וקשה לי, פשוט קשה לי לחיות בעולם הזה, איך קראת לזה - “קיום מדוכא", וזה בדיוק מה שאני חש בימים אלו ( לא תמיד, ובמיוחד בעבודה זה בולט ), ומצד שני אני כל כך אוהב את החיים, וכל כך אוהב אנשים...וילדים... כי הם תמיד "מזכירים" לי מה אני רוצה להיות ובאיזה עולם אני רוצה לחיות, אבל הייתי גם מאוד רוצה יום אחד באמת "לא להכנס לאותם מאבקים אבודים"... כאילו, בעיניי, זה המאבק הכי חשוב שיש, זה שאני הכי מוכן לשלם עליו את המחיר, ואני כבר משלם, כי אני עובר את זה שוב ושוב... איך אפשר להפסיק להלחם על זה, ולא להרגיש שאתה מוותר על מי שאתה, על מי שאני ( או חושב שאני ), על הערכים הכי עמוקים שנמצאים בתוכי, שמנחים אותי בדרך ? אם לא אלחם על זה, על החיים עצמם, על מי שאני, אז על מה כן ? … ומה הכוונה "נבחרנו" ? על ידי מי ובאיזה הקשר ? ...
DD כולל אוסף של הפרעות התנהגות- כן זה מה שהמאבחנים כותבים וזה במקרה הטוב, במקרה הפחות טוב הם עוד מוסיפים אוסף של הפרעות התנהגות כולל תופעות פסיכוטיות,
