טוב, ממש ביקשת את זה ....
טעם החיים - 2 פיית´ היתה נחושה כברזל בדעתה - היא תגיע לחופתה בתולה. בתור מתבגר שנות השישים והשבעים העליזות הרעיון הזה היה זר ומוזר לי. אם לדייק בעניין הזה אצטרך להודות שהיא נראתה לי אי של אי-שפיות. אפשר להגיד בבטחון מלא שפיית´ היתה חתיכה. בעצם פצצה. תמירה די הצורך, ללא טיפת שומן מיותר, פנים בהירים וחטובים, שיער שחור גולש לה אל כתפיים ענוגות. חזה מזדקר ומתריס, פופיק חמוד, רגליים נאות, והעיקר העיקר - הישבן. לא-מהעולם-הזה, יופי מתמטי מושלם. האמנם ניתן היה לתאר את ישבנה של פיית´ כמשוואה? כדור פרבולי? סינוסואיד מרחבי? דומני שלא, ישבנה בפירוש דחה כל תיאור של בני תמותה. ישבן אלוהי. נקודה. עובדיה "העביר" לי אותה. אמר שהיא חמה, אבל "לא נותנת". והוא גבר במיטב שנותיו, בעל נסיון קרבי עשיר במלחמת המינים. הגורו שלי לענייני בינו לבינה. הייתי מתייעץ איתו - איך להכניע את זאת ומה לעשות עם ההיא. עצותיו נראו לי לעיתים שוביניסטיות מדי לעידן הפמיניזם המתרקם. "עזוב" , אמר לי, "אישה היא אישה היא אישה - תחניף לה והיא שלך". לא התאים להלך הרוח של התקופה, אבל עם עובדות לא מתווכחים - לעובדיה היתה כיפת זהב. "תגיד לי עובדיה, הפיית´ הזאת, אם היא ´לא נותנת´, אז איך אתה יודע שהיא חמה?" "ילד", אמר בלעג מוסווה "אתה עדיין צריך ללמוד כמה דברים". עובדיה היה איש-כוס בעיקר. היה שוגלן במרץ. כל המשחק המקדים היה בחזקת הכרחי, לאו דווקא רע, אבל בפירוש לא תכלית דבר. המנה העיקרית היתה תמיד אותה - זין בתוך כוס. הסיטואציה היתה עושה לו את זה. הוא אהב אותן מלאות. שיהיה מה לתפוס, נהג לאמר. ופיית´ היתה דקה מדי עבורו. לעומת זאת, אני, ברוב טפשותי, מתביית רק על חתיכות ז´ורנלים. היה אך טבעי, אם כך, שפיית´ תעבור אלי. לא זו בלבד שלדעת עובדיה לא הסיטה את מחט המשקל דיה, גם כוסה היה חתום ונעול בפניו. לא נעים לראות גן סגור. היא למדה בבית ספר לאחיות סיינט אוגסבורג - מקום בו היינו, עובדיה ואני, דגים דגיגות. אחות רחמניה, רחמנא לצלן, חשבתי לעצמי, אולי גם תרחם עלי ותפתח לי את הגן. ידעתי שאין סיכוי. זאת לדעת, פיית´ פרוטסטנטית מהסוג האדוק, מאמינים דגולים בטוב הלב האנושי כהשתקפות של השילוש הקדוש על פני האדמה. או איזה מין קשקוש דומה - תהרגו אותי - לא זוכר את הפרטים האלה. הרבה יותר התרכזתי בצורה מאשר בתוכן. העניין הדתי הזה גם היה מקור נחישותה לשמור על בתוליה עבור הנסיך המיוחל. מכל מקום, בתור דתיה נוצרית מסוג א´ או ב´, רצתה להעמיק בידיעת התנ"ך. ומה יועיל לה יותר מלהכיר את שפתו - שפתנו. בינגו, בתור סיפור כיסוי שלח אותה אלי עובדיה ללימודי שפת קדשנו. התחלתי ללמדה. אני, אתה, את (נוגע בה בטפיחה שובבית), הוא, היא, אנחנו (חיבוק קל). עברנו לשבת על הספה. ומעבר טבעי לחלקי הגוף. ראש, שיער, אף, שפתיים (כבר התחיל לזוז לי). היה לה קשה להגות את המילה הזאת. שפתיים. תירגול נוסף - נגיעות נוספות. ואם כבר בנושא שפתיים, איך אפשר לדלג על שם העצם ´נשיקה´. וגם על צורת הריבוי שלו. מן הון להון, כבר היינו די עסוקים, אפשר לומר. פיית´ עצמה עיניה למגע שפתותיי בשלה. ידיה ניתקו מצדי גופה ועברו אל ערפי. וגם אני טמנתי ידי בצלחת - זאת אומרת ניסיתי, אבל ידיה דחו את ידי הדוחקת. דרוש פה סיבוב נוסף. נגלת נשיקות נוספת. "לא", היא מסרבת לי, "לא שם, אני לא מרשה. אני שומרת על עצמי". "מי? מה?", התממתי, כאילו לא ידעתי מכל הסיפור הזה. קיבלתי גירסא מלאה על סדר היום של בתולות הפרוטסטנט. "רק לאחר טקס הכלולות בכנסייה", הסבירה. הצליחה לצנן קצת את האוירה. עברנו לאיברי גוף נוספים. יד, בטן, רגל, תחת. ניסיתם פעם ללמד אמריקאית להגות ח´ ? עניין התחת הפך עכשיו לעניין העיקרי. לפקודתי, השתרעה פיית´ על בטנה, ידי על ישבנה, וכל אימת שהיא הוגה ´תחת´, בהיגוי מתקבל על הדעת של ח´ , היא מקבלת חיזוק חיובי. עיניה נתערפלו שוב ונסגרו לאיטן. פיית´ המשיכה להגות ´תחת´ בווליום הולך ודועך. בד בבד ידי גולשות אל מתחת לבד. בקרוב החיזוק החיובי יהפך לחזוק חיובי, הרהרתי, ממולל את השפה העברית בראשי ואת גבעותיה האחוריות בידיי. נשימותיה הלכו וכבדו. כחתולה ביום שמש נעים רבצה לה פיית´ על ספת הקטיפה הכחולה. מגרגרת מדי פעם אנחות חרישיות. ידי שטו במעגלים איטיים מערפה לצידיה ומשם אל חוליות זנבה. וואו, חתיכת זנב. גם מבעד לתלבושת הנעורים האמריקנית האחידה, ג´ינס מהוה וטישירט, ניכרה צורתו של הקמור האלוהי. קרבתי פני לאחורי ראשה. נקברתי מרצון בשערה. ליקוק באוזן ונשיכה קלה בתנוכה. "תגידי ´זין´", לחשתי. "What? What?", החזירה כמתוך חלום. "תגידי ´זין´", לחשתי שוב. "What is tagidi?", היא שואלת. העברתי-הובלתי ידה אל המקום. כבר עמד בסטנדרטים המחמירים ביותר של מכון התקנים הבינלאומי לחוזק חמרים. פיית´ פתחה את כפתור הג´ינס. את ההוא מנחושת. גם הריצ´רץ´ הורץ במסילתו. האני השני שלי קפץ החוצה, משתרבט למול פניה. לא נאריך פה בתיאור, נסתפק באמירה שפיית´ כנראה השתתפה בשיעורי מלאכה. גם אני לא נשארתי חייב. פרזולי נחושת הג´ינס שלה פינו דרך אף הם. ומתחתם נגלתה כותנה סגולה. דחפתי יד. "לא, לא, אסור", לאטה. נסוגותי מעט. אל קו התפר שבין הגומי והכותנה. "Listen,", אני אומר לה, "קדוש זה קדוש. אני מבין. רק תני לי להחזיק אותך". רכשתי את אמונה. ידי פילסה דרכה אל מעבר לגבעת העצם השעירה. כמה סנטימרים נוספים ולחיצה מכוונת היטב. פיית´ השמיעה מיאו עמום. עוד כמה לחיצות. כל האגן עלה לקראתי. בתנועה מהירה צללה ידי כל הדרך וחפנתי, והחזקתי. את כולה. ידי השמאלית הסירה את הג´ינס ואת הסגולים. ואני בכלל לא שמאלי. הצטרפתי אליה על הספה. "חכה רגע", היא אומרת לי. "מה עכשיו?" היא קמה. "Lie on your back", פקדה. נו טוב, חשבתי, הנה זה בא. פיית´ התיישבה מעלי, גווה זקוף, שתי רגליה פשוקות לצדדיי. משכה קצת רטיבות משפתיה ומשחה על כיפתי. בתנועה מדודה שקעה ושיקעה אותי בתוכה. לאחר חצי שנה קיבלתי הזמנה לחתונה. "את עדיין בתולה?", שאלתיה בפינת אולם השמחות הקרוב לכנסייה. "כמובן", ענתה בחיוך כובש, "עד הלילה!".