כלומר:
שאתה לא עושה לעצמך חיים קלים בזה שאתה בוחר במדיום הזה של פנטזיה נוסחתית. "פנטזיה נוסחתית" זה תיאור של עולם בעל כללים מוכרים שאתה בוחר לספר בתוכו את הסיפור שלך. לפי מה שנשמע מההודעה שלך, אתה בוחר בזה מתוך סוג של כורח פנימי, וזה מצויין. אני אסביר: נקודת-המוצא לסיפור טוב היא "יש לי משהו לספר לעולם שהעולם עוד לא שמע". יש בך איזה גרעין שמחפש לפרוץ. אתה לא כותב כדי להתעשר (הא!) או כדי להרשים בחורות (הא!!), או כדי לשפר את הכושר הגופני. אתה כותב כי אתה רוצה שהעולם יידע משהו שיש לך להגיד. אפשרות אחת היא שהמשהו הזה הוא "תראו כמה אני חכם!!!!" במקרה כזה עדיף לבקש ממישהו שירביץ לך עם לום עד שזה יעבור. האפשרות השניה היא שהמשהו הוא אמיתי. במקרה הזה אתה צריך להיות קשוב ולשאול את עצמך: באיזה מדיום המשהו שלי מרגיש נוח? איפה הוא יתבטא הכי בבהירות? סיפור בלשי? מצחיק? מד"ב? ארוטי? רומן? רומן אירוטי בלשי מצחיק מד"בי? אולי בכלל ספר עיון? או אתר אינטרנט? או תסריט? או מחזה? (אני מכיר מישהו שרצה לבנות אתר חינוכי ברשת ובסוף גילה שזה בעצם ספר) זה העניין של הכנות, או ליתר דיוק שלב א' שלה - להיות קשוב למסר שלך, ללכת איתו לאן שהוא אומר, ולא לנסות לדחוף אותו למקומות שאתה מרגיש בהם נוח, רק כי כבר קראת הרבה מזה או שנראה לך שזה קל יותר או לא-יודע-מה. מההודעה שלך נשמע שאתה נגרר בעקבות הרעיון שלך לכיוון של פנטזיה נוסחתית. היית אולי רוצה משהו אחר אבל הרעיון מכתיב. מצויין!! זה סימן טוב לכנות שלב א'. שלב ב' כרוך בלהגן על הרעיון שלך מפני לחץ חיצוני שמפעיל עליו הז'אנר. כולם יודעים למשל שדרקונים ניחנים בתכונות כאלה ואחרות, שאלפים חיים לנצח, שגמדים אוהבים זהב, בלה בלה בלה. אם זה מתאים למה שאתה רוצה להגיד, יופי, ואם לא, אל תחשוש לזרוק את זה ולקבוע כללים חדשים. אתה מחליט לפי מה שטוב לסיפור שלך, לא לפי מה שנהוג. טרי פראצ'ט (כפי שציינה יולי פה למעלה) עשה קריירה מלפרק את עולם הפנטזיה לפי ראות עיניו. הוא חקר, למשל, נושאים כגון פמיניזם, פונדמנטליזם נושאים של זהות אישית, גזענות, מיליטריזם - וכל זה רק בעזרת גמדים. אל תשאל מה הוא עשה עם המכשפות, עם הדרקונים, עם הטרולים ועם הערפדים. והוא זכה להצלחה עצומה. היה לו מה להגיד על כל הנושאים הללו, והפלוטפורמה הזו שנקראת "פנטזיה" סיפקה לו את הדרך לומר את זה. מי שקורא את ספרי המד"ב המוקדמים שלו רואה כמה מבולבל וחסר-פשר הוא היה לפני-כן. זהו, בערך. להקשיב למה שיש לך להגיד, להבין איך להגיד את זה, ולא לפחד להגיד את זה. לזה קראתי במילה אחת "כנות".