לפי דעתי לכולנו יש הפרעת אכילה. וזה לא קשור
לאמא שלנו, יש לי סיפור על זה. ישבתי בקניון איילון באיזור האוכל, קומה מתחת ליס פלנט. לידי התיישבה בחורה צעירה, שמנמונת. נראה שלבשה מכנסים מספר 42. היא קנתה אוכל סיני, איגרול, ומנת בשר עם נודלס. המנה הייתה ממש גדולה. הסתכלתי עליה וחשבתי שהיא כנראה מגזימה באכילה, ולכן היא שמנמנה. ומצד שני חשבתי גם, שיופי שהיא לא מתביישת לאכול כל כך הרבה אוכל בפרהסיה. כעבור כמה זמן, ראיתי שהיא אכלה את האיגרול, ומהצלחת עם הנודלס ומנת הבשר היא טעמה ממש מעט. כעבור כמה זמן היא קמה וזרקה את רוב האוכל לפח. ההתנהגות הזאת הקפיצה לי את כל הפיוזים. המחשבות רצו לי בראש, למה לזרוק אוכל טוב לפח אם לא אוכלים אותו. למה היא לא קונה רק אגרול ורק נודלס. לא חבל על הכסף? המחשבות האלה מקורן בחינוך בצל השואה שקבלתי בבית, ובנוסף גם החינוך של המדינה בתקופת הצנע, השורה התחתונה של החינוך הזה ש"אוכל לא זורקים". כל המחשבות האלה הם הפרעות אכילה. אין נשים, ועכשיו גם גברים, שנקיים ממחשבות על אוכל. מחשבות על אוכל לא באים רק מאמא, כל החברה המודרנית נגועה בהם. תראו כמה תוכניות אוכל יש בטלוויזיה. כשאנחנו צופות בתוכניות אפייה כמו של קארין גורן, אי אפשר לא לחשוב על כמה חמאה היא מכניסה למתכון. ולעשות מייד חישובים כמה קלוריות וכמה קולסטרול יש בעוגות שלה. עצם המחשבה הזאת היא הפרעת אכילה. כשהייתי קטנה, אף אחד לא חשב מחשבות כאלה. עוגה הייתה עוגה ולא קלוריות כמו היום, מותר היה לאכול עוגות בכייף. דיאטות שונות הן גם הפרעות אכילה. הן מאלצות אותנו לחיות על סף רעב, אם אנחנו רוצים לשמור על רזון. אחד הסימנים להפרעה אכילה של דיאטות היא הופעת חלומות על אוכל נחשק. זה גורם לכך שכל הזמן נצטרך להלחם בחלומות האלה מי שאוכל בכמות שהגוף זקוק לו, לא מפתח חלומות על אוכל.
