מהי דרך הטיפול המתאימה לבחורה שסובלת מסיוטים בלילה

תומאס

New member
מהי דרך הטיפול המתאימה לבחורה שסובלת מסיוטים בלילה

בעקבות חוויה טראומטית שעברה?
היא מטופלת בטיפול פסיכולוגי (מפגשים של פעם בשבוע), אבל השאלה שלי אם יש טיפול ספציפי שיוכל לעזור להפסיק או להפחית את הסיוטים.
הסיוטים חוזרים כמעט כל לילה, והיא בקושי ישנה.
גם קשה לה להירדם, וגם כשהיא כבר נרדמת אז יש חלומות זוועה שמיד היא מתעוררת באימה.
בנוסף: היא עצובה ובוכה כמעט כל יום, יש לה התקפי חרדה כל כמה ימים, קשה לה ללכת ברחוב בלילה, ויש לה לפעמים מחשבות אובדניות.
אבל אני בכוונה ממקד את השאלה לגבי הסיוטים בלילה, כי זה הדבר שהכי מפריע כרגע (קשה לאדם לתפקד ללא שינה).
האם דרוש טיפול נפשי אחר? אולי קוגניטיבי התנהגותי?
האם כדאי לשלב טיפול תרופתי?
האם כדאי להשתמש בכדורי שינה?
 
בטיפול בסיוטים בעקבות טראומה

יש שיטה שהיא סוג של סיביטי שנקראת
Imaginal Rehearsal Therapy
שפותחה ע"י Barry Krakow
 

תומאס

New member
תודה רבה! האם חובה למצוא פסיכולוג שמטפל בשיטה הזאת?

או שגם פסיכולוג "רגיל" שאולי מכיר את השיטה הזאת, יכול לטפל בזה?
אני שואל כי הבחורה כבר מטופלת אצל פסיכולוגית.
או שהיא צריכה גם להמשיך עם הטיפול הפסיכולוגי וגם ללכת למטפל בשיטה הספציפית הזאת?
 
טיפול במקביל יכול להיות בעייתי

כדאי לברר באיזה סוג של טיפול היא נמצאת,
האם טיפול דינמי שאיננו ממוקד בפוסט טראומה
או טיפול סיביטי ממוקד, והאם המיקוד הוא בפוסט טראומה

וגם כדאי לברר אם הטיפול הנוכחי לקראת סיום
 
כי אז אפשר לתת לטיפול הראשון להסתיים בצורה טבעית

ואחריו להתחיל בטיפול הממוקד בסיוטים
בלי להכניס את הבחורה לנאמנות חצוייה בין שני המטפלים
 

תומאס

New member
הטיפול שלה הוא ממוקד בפוסט טראומה

אני לא יודע להגיד אם הוא דינמי או סיביטי - למיטב ידיעתי הוא לא אף אחד מהם.
הפגישות הן פעם בשבוע.
הטיפול הוא לא לקראת סיום, להיפך - הוא רק התחיל לפני מספר שבועות.
(החוויה הטראומטית הייתה לפני כחצי שנה).
המטפלת שלה אמרה לה שלדעתה היא צריכה להיפגש איתה פעמיים בשבוע, אבל אין לה יכולת כלכלית לממן את זה (למרות הנחה כספית משמעותית שהמטפלת הציעה מיוזמתה).
עד כמה שהצלחתי להבין, המטפלת מקצועית. אם כי יש משהו קטן שמפריע לי - לדעתי הבחורה זקוקה בנוסף לטיפול גם לתרופה פסיכיאטרית (כמובן לאחר פגישה עם פסיכיאטר) אבל המטפלת אמרה לה שאין צורך בזה - ולא ברור לי למה.
הבחורה בוכה שעות בכל יום, עם התקפי חרדה, עם חלומות זוועה בכל לילה כך שהיא בקושי ישנה, היא בקושי אוכלת, ויש לה מדי פעם מחשבות אובדניות.
כך שברור שפגישה שבועית עם המטפלת אינה מספיקה, אז למה לא להוסיף כדורים? זה לא ברור לי.
 
אפשר לדבר כאן רק ברמה העקרונית

יש מקרים רבים שהטיפול בהפרעה פוסט טראומטית
מבוסס על 2 "רגליים" -
"רגל" שיחתית/פסיכותרפית ו"רגל" תרופתית/פסיכיאטרית.

מה הקשר או היחסים בינך לבין הבחורה שאתה מתאר?
 

תומאס

New member
הניסוח שלך הוא בדיוק מה שהתכוונתי.

לא ברור לי למה אין שימוש בשתי "הרגליים" האלה.
הקשר שלי איתה? קשר ידידותי.
היא גרה בחו"ל . הכרנו באינטרנט לפני מספר חודשים, ונפגשנו כשהיא באה לישראל לביקור קצר (הייתה אמורה לבוא ממילא לביקור. לא באה במיוחד בשבילי).
ומאז אנחנו שומרים על קשר.
אני מרגיש שהפכתי להיות הגורם היחיד שאליו היא מתקשרת כשהיא עצובה ובוכה (וזה קורה כל יום ולפעמים כמה פעמים ביום) ואני מנסה לעזור ככל יכולתי (גם תמיכה רגשית וגם תמיכה כלכלית). אבל המשאבים שלי הם לא בלתי מוגבלים.
וגם לי יש לפעמים התמודדות לא קלה כמו בסיטואציה שהיא מתקשרת ואומרת שיש לה רצון למות או להכאיב לעצמה.
 
לפי מה שאתה מתאר - מדובר במצב מורכב ולא רק בסיוטים

שלום תומאס,
אתה כותב
"הבחורה בוכה שעות בכל יום, עם התקפי חרדה, עם חלומות זוועה בכל לילה כך שהיא בקושי ישנה, היא בקושי אוכלת, ויש לה מדי פעם מחשבות אובדניות".
אז זו תמונה מורכבת יותר מאשר בעיית הסיוטים.

לא ברור לי איך מערכת בריאות הנפש פועלת בארץ שבה היא גרה.
.
 
ועוד נושא חשוב - מערכת תמיכה

לא הבנתי אם היא ישראלית שגרה בחו"ל, רחוקה ממשפחתה ומחברות,
או שהיא ילידת אותה ארץ בה היא גרה, ומשפחתה לידה.
כי במצב קשה ומורכב - חשוב שתהיה מערכת תמיכה, ולא ברור אם לה יש מערכת תמיכה כזו.
 

תומאס

New member
אין לה מערכת תמיכה כזאת. היא גרה כבר שנתיים במדינה אחרת

כי היא סטודנטית באותה מדינה.
יש לה הרבה חברות אבל היא לא רוצה לשתף אותן בחוויה הקשה שהיא עברה, וגם לא בקשיים שהיא חווה ביומיום.
לגבי משפחה - הוריה גרושים, ואביה הביולוגי היה מתעלל בה כשהייתה ילדה, וגם היום כשהיא הולכת לבקר אותו, מפגין כלפיה אלימות מילולית וגם פיזית.
אז משפחה תומכת זה לא בדיוק משהו שיש לה.
אני הצעתי לה להפסיק לבקר את האבא ולשמור איתו על קשר מינימלי ככל שאפשר. (היא מסרבת להתלונן עליו במשטרה או ברשויות הרווחה).
 
אתה ידיד מקסים וחבר טוב

ואתה מנסה לעזור בתמיכה כמיטב יכולתך, אבל זה קשה להיות היחיד ששומע ותומך.
אז אולי היא תסכים לשתף בקשיים שלה (אפילו בלי לספר בדיוק מה הטראומה שעברה), כמה חברות באמת טובות, שייצרו מסגרת תמיכה יותר רחבה,
ואולי גם יהיו עם ידע לגבי האפשרויות הקיימות באותה מדינה.
 

תומאס

New member
תודה על המילים החמות. הצעתי לה מספר פעמים לשתף אחת מהחברות

והיא לא מוכנה בשום אופן, גם בלי לספר על החוויה שעברה.
לטענתה לא נעים לה שאפילו יידעו שהיא עצובה ובוכה.
הצעתי לה שבמקרה חירום (למשל שהיא מרגישה שהיא רוצה להכאיב לעצמה) שתיצור קשר טלפוני עם המרכז סיוע - וגם לזה היא מסרבת. לא רוצה לדבר עם אנשים זרים.
אני באמת מרגיש שיש אחריות כבדה (לפעמים כבדה מדי) על הכתפיים שלי.
היא רוצה לדבר איתי כל פעם שהיא עצובה ובוכה (שזה כמעט כל יום) ואם אני לא יכול איזה יום (עסוק, עייף, וכו') היא ממש מתחננת, ואז אני מרגיש שאני לא יכול לסרב. וגם תמיד יש לי את החשש שבגלל סירוב שלי היא תזיק לעצמה.
יש לי עוד שאלה (סליחה מראש אם אני מגזים עם השאלות).
המטפלת שלה מתנגדת שהיא תיקח טיפול תרופתי. אני לא מצליח להבין את הסיבה להתנגדות - אם זו השקפת עולם נגד כדורים או שהיא חושבת שזה לא נחוץ או סיבה אחרת.
"מותר" ללכת נגד רצון המטפלת, ושהיא פשוט תקבע פגישה עם פסיכיאטר? למרות דעת המטפלת שלה?
כי לא נראה לי שזה יפריע לטיפול עם הפסיכולוגית אם היא תתחיל לקחת כדורים נגד דכאון.
 
קשה לדעת מה הסיבה להתנגדות של המטפלת לטיפול תרופתי

בלי לשאול אותה.
אולי המטופלת תשאל אותה מה הסיבה ותספר לך, תומאס, מה היא ענתה.
 

תומאס

New member
יש עדכון - היא שאלה את המטפלת למה היא מתנגדת לתרופות

המטפלת אמרה לה שהיא לא חושבת שיש לה צורך בתרופות (למרות שהיא הדגישה לה שהיא עצובה ובוכה כל יום, לפעמים כמה פעמים ביום, ויש לה לעיתים מחשבות אובדניות).
המטפלת אמרה לה שאם היא ממש מתעקשת אז היא יכולה ללכת לרופא משפחה ולבקש מרשם (לדבריה אין צורך בפסיכיאטר) אבל היא אומרת שממילא ייקח כמה שבועות עד שהיא תצליח להיפגש עם רופא ושלתרופות יש תופעות לוואי כמו איבוד תיאבון.
בשורה התחתונה - היא לא ממליצה.
אני אמנם לא גורם מוסמך בשום צורה, אבל אני לחלוטין לא מסכים עם המטפלת.
אמרתי לבחורה שלדעתי היא צריכה טיפול תרופתי ועדיף לעשות את זה דרך פסיכיאטר ולא רופא משפחה. אבל אני כמובן רק מביע את דעתי וההחלטה היא שלה.
 
אפשר להציע לה לא להחליט ישר על טיפול תרופתי

אלא להתייעץ עם רופא המשפחה
ולדון איתו על הפלוסים והמינוסים של טיפול תרופתי
 
למעלה