מד"ב למתחילים
הרישרוש היה מטריד כל כך שלא יכולתי להסיר את העיניים מהיצור הקטן. הוא לא נראה לי כמו חייזר בכלל, למרות מה שבני אמר וחזר ואמר כל הזמן. זה חייזר! זה חייזר אתה לא רואה? לא ראיתי. אבל הרישרוש המתכתי. יש אנשים שמגיבים למראה עיניים, אני מגיב לצלילים וקולות. שמעתי את הורי מתגרשים הרבה הרבה לפני שהושיבו אותי ואני בן עשר מולם הרציניים, ובקולם שמעתי שבירה וסדק כשאמרו יש לנו משהו לספר לך. וידעתי מהלחישות הישנות ששמעתי כשאמור הייתי בעצם לישון, כל מה שהתכוננו להגיד לי. אני מפענח הלחישות הכי טוב שתמצאו אם תחפשו. אני יודע, אני יודע כבר אמרתי לאימא ואבא העצובים רציניים אך נחושים שישבו מולי על הספה בסלון, אימא החזיקה לי את היד ואבא ליטף את ראשי. צליל הליטוף היה באזניי כמו ניסור. ואז אבא הלך ואימא נשארה איתי, ובכל סופ"ש שני הייתי שומע ציפצוף מכונית בצהריים ויוצא עם תיק קטן, ואומר לאימא שלום והולך קצת לאבא. בני חבר שגר ליד אבא בכלל, ואני איתו עכשיו כי אני אצל אבא. אני לא ממש אוהב אותו. אבל זה מה שיש. אפילו לא הספקתי להחליף עם אבא את הכמה מילים הרגילות: - מה קורה בבית הספר? - בסדר, - ואיך המורה? - מעצבנת, - ומה שלום בובי? - בסדר, הוא כבר למד לא לעשות בבית. - וגם אימא בסדר, הייתי מוסיף, למרות שהוא לא שאל. תמיד, ואף פעם, בהתאמה. לא הספקתי מפני שהיום בני כבר חיכה לנו כשהאוטו הגיע וגרר אותי איתו לפני שבכלל עברתי בבית, יכולתי לשמוע את אבא מרים את התיק שלי עם הדברים למחר וללילה וצועד אל הבית בעודי נגרר אחרי בני לסככה. ושם, בסככה, בני נעצר. הינה תראה, אמר לי. אתה לא תאמין בחיים. מצאתי חייזר. זה היה טפשי, ואני ישר אמרתי לו. איןדברכזהחייזריםכלאחדיודע. תסתכל כבר! הוא צעק. ואני ראיתי רק מין זבוב. והסרתי ממנו את המבט ואז שמעתי את הרישרוש ההוא שסיפרתי עליו. הייתי צריך להפנות את המבט בשביל זה כי צריך הייתי לסלק את הראיה כדי לפנות מקום לשמיעה. כנראה. והקשבתי לרישרוש כמה זמן בחוסר סבלנות, ואז, המפענח הזה התחיל לפעול. והרישרושים חסרי הפשר התחילו להתפרק למילים מוזרות. כאילו מישהו ניסה ללמוד את השפה שלנו בלי לדעת איך מדברים באמת, וזה יצא לו מצחיק. איש אני מכוכב אחר ואיש אני צריך מוצא פלנטה שלי בחזרה טעות איש קרה. בני אמר נו מה לדרוך עליו? אמרתי לו חכה שניה הוא מדבר. הוא אומר שהגיע לפה בטעות וצריך לעזור לו לחזור. בני הסתכל עלי במבט המעצבן שלו. אתה עובד עלי, הוא אמר. אתה אמרת לי שזה חייזר בכלל מה פתאום אתה מתחרט? שאלתי. הוא כעס כאילו זה שלקחתי לו את החייזר שלו שהוא מצא והתחלתי להבין אותו, כאילו זה פשע נגדו במיוחד. טיפש. אמרתי לו שתוק אני רוצה להבין מה הוא אומר. בני התעצבן. הוא מלמל מי רוצה בכלל לדעת, שמן אחד. בגלל שלא ידעתי איך לפנות לחייזר יכולתי רק להקשיב ולנסות לחפש, חשבתי שאם אני אמצא אני אוכל פשוט לשים אותו במקום שאני חושב שהכי יכול לעזור לו, ולקוות שהוא יסתדר משם. איש רוצה מקום גבוה להיות עין לשמיים לשלוח איש רואה רחוק מדי בשביל איש לחזור לכוכב. הוא רוצה ש...התחלתי לתרגם לבני, אבל בני נעלם לי פתאום ונשארתי שם לבד. גבעה. איפה אני מוצא גבעה? האזור היה חדש בשבילי, ולא ממש הסתובבתי פה הרבה. אבל זכרתי שהרוח כשאני ואבא נוסעים לכיוון הבית שלו נשברת קצת לפני הפניה האחרונה. נשברת כאילו יש משהו שעוצר אותה, מחסום, או גבעה. היה לי בכיס פתק עם הוראות מאימא ששכחתי לתת לאבא, לקחתי את הפתק ולקחתי את החייזר המרשרש, עטפתי אותו בעדינות בפתק ויצאתי לשם. לגבעה. לא ידעתי איפה בני, ובגלל שהרישרוש המשיך כל הדרך, לא יכולתי לשמוע דברים אחרים. עד שהגעתי לגבעה. היא באמת הייתה בדיוק איפה שזכרתי את הרוח נשברת. עליתי עליה לאט, כי אני קצת שמן, וקשה לי. עצרתי כמה פעמים להתנשף וזה גרם לרשרוש להתלהב. איש עולה טוב מאוד ככה גבעה איש רואה עין טלסקופית מוסרת לו איך איש איפה. היה לי קשה לנשום והוא מברבר. איש איש איש. כשהגענו לפסגה החייזר ואני נעמדתי ונדהמתי כמה רחוק העין יכולה לראות אבל רק כשהורדתי את המבט למטה יכולתי לתפוס כמה רחוק, במקום כזה, האוזן יכולה לשמוע. שמעתי ריב בין שני הורים אחרים לגמרי, במקום אחר, וילד ישן ולא יודע, לא כמוני, ושמעתי טלפונים מחייגים וצוחקים ושמעתי מישהי שרה במקלחת ובדיוק כשהתחלתי לפתוח את הפתק שמעתי את הצעדים של בני והוא לא היה לבד, נעצרים ממש לידי. הינה הוא תראו אותו, אמר בני, ויכולתי לשמוע את הלעג בקול שלו, מלא שנאה. יש לו חייזר ביד, נכון? תראה לנו את החייזר. הם דרשו. לא הייתי צריך לראות אותם כדי לדעת שהם סביב במעגל, ושהם עויינים. הם נשמו בעויינות. יופי, חייזר. הם אמרו, לשמן יש חייזר. דויד השמן בבטן יש לו חייזר. הם שרו וצחקו, ובני צחק הכי חזק. חשבתי שאתה חבר שלי, אמרתי לו. הייתי הוא אמר, עד שהעדפת את החייזר ולא אותי. אתה רוצה שנהיה שוב חברים? אמרתי כן, ברור. אז תדרוך על הג'וק, הוא אמר. תדרוך על הג'וק, תדרוך על הגו'ק! הרישרוש כמעט נבלע בתוך הקריאות החוזרות האלה, אבל אני השתדלתי כל כך לשמוע. רציתי לדעת איפה הכי טוב לשים אותו. ובני לא עניין אותי באמת. הוא היה חבר למצב - חבר לזמן של אבא. ואני רוב הזמן לא הייתי צריך אותו באמת. איש גבוה בעץ אפשר לראות אפשר גם להמריא איש לחזור לכוכב. הסתכלתי עליהם שניה והתחלתי לרוץ לכיוון העץ הכי גבוה שם, עץ אלון מקופל קצת, קפצתי על הענף הנמוך והשתדלתי להגיע למעלה כמה שאפשר, הרגשתי איך המשקל של הגוף שלי מושך אותי למטה, או שאולי הייתה זו היד של בני, שנתלה עלי. לפני שבני הצליח למשוך אותי למטה הנחתי את הפתק עם המרשרש על הענף הכי גבוה שיכולתי ורק אז נפלתי על בני ועל כל הילדים האחרים הם מיד התחילו להרביץ לי וזה עשה רעש גדול, אבל לא מספיק גדול כדי להסתיר ממני את זה שלא כולם הרביצו לי. אחד מהם טיפס על העץ. מצאתי אותו! הוא צעק. וכולם הפסיקו לבעוט בי. בני אמר: תביא אותו, תביא! הילד, אני לא מכיר אותו הביא את הפתק המקופל, ובני הניח אותו על האדמה. אתה אוהב את החיים שלך? אז תדרוך. אמר בני. תדרוך תדרוך תדרוך! הרשרוש היה חזק וברור, הוא נשמע מבוהל. עמדתי קפוא לרגע, מקשיב לצעקות מקשיב לרשרוש המבוהל. לא יכולתי לזוז ופתאום בני אמר: עזבו הוא פחדן. זוז הצידה. הוא דחף אותי ולפני שהספקתי לעשות משהו הוא הרים את הרגל ודרך בחוזקה על הפתק. הרשרוש פסק. החייזר מת! החייזר מת! הם שרו. אחד מהם נתן לי בעיטה בבטן ואני התקפלתי. ובני אמר תעזוב אותו כבר! בואו נעוף מפה. והם הלכו. אני הייתי מקופל ושכבתי ככה, מקשיב לבטן שלי שמדברת בעצבים. וכשעבר לי הרמתי את הראש וכמו שאני על האדמה שלחתי יד לקחת את הפתק. היה עליו סימן של נעל התעמלות. פתחתי אותו. ונתתי לכל הפירורים ליפול בדממה. ניערתי את הידיים וישבתי על הגבעה עד הערב כמעט, מקשיב לקולות מהבתים האחרים. אימא שקוראת בו-או- הביי-תה! וילדה שמשחקת בבובה ומסבירה לה מה היא מלבישה לה. ומוסיקה. רציתי שתבוא החללית של החייזר ושתיקח אותי במקומו, אבל גם פחדתי מהם שלא יכעסו עלי. כי אני שמן וחלש ופחדן ולא הצלחתי להגן על החייזר שהלך לאיבוד, למרות שניסתי. מה אני יודע אם הם יגידו כמו אבא, העיקר שניסית? זה לא תמיד ככה. בסוף חזרתי הבייתה. אני המפענח רישרושים הכי טוב שתמצאו, אבל עם השקט אני אף פעם לא יודע מה לעשות.
הרישרוש היה מטריד כל כך שלא יכולתי להסיר את העיניים מהיצור הקטן. הוא לא נראה לי כמו חייזר בכלל, למרות מה שבני אמר וחזר ואמר כל הזמן. זה חייזר! זה חייזר אתה לא רואה? לא ראיתי. אבל הרישרוש המתכתי. יש אנשים שמגיבים למראה עיניים, אני מגיב לצלילים וקולות. שמעתי את הורי מתגרשים הרבה הרבה לפני שהושיבו אותי ואני בן עשר מולם הרציניים, ובקולם שמעתי שבירה וסדק כשאמרו יש לנו משהו לספר לך. וידעתי מהלחישות הישנות ששמעתי כשאמור הייתי בעצם לישון, כל מה שהתכוננו להגיד לי. אני מפענח הלחישות הכי טוב שתמצאו אם תחפשו. אני יודע, אני יודע כבר אמרתי לאימא ואבא העצובים רציניים אך נחושים שישבו מולי על הספה בסלון, אימא החזיקה לי את היד ואבא ליטף את ראשי. צליל הליטוף היה באזניי כמו ניסור. ואז אבא הלך ואימא נשארה איתי, ובכל סופ"ש שני הייתי שומע ציפצוף מכונית בצהריים ויוצא עם תיק קטן, ואומר לאימא שלום והולך קצת לאבא. בני חבר שגר ליד אבא בכלל, ואני איתו עכשיו כי אני אצל אבא. אני לא ממש אוהב אותו. אבל זה מה שיש. אפילו לא הספקתי להחליף עם אבא את הכמה מילים הרגילות: - מה קורה בבית הספר? - בסדר, - ואיך המורה? - מעצבנת, - ומה שלום בובי? - בסדר, הוא כבר למד לא לעשות בבית. - וגם אימא בסדר, הייתי מוסיף, למרות שהוא לא שאל. תמיד, ואף פעם, בהתאמה. לא הספקתי מפני שהיום בני כבר חיכה לנו כשהאוטו הגיע וגרר אותי איתו לפני שבכלל עברתי בבית, יכולתי לשמוע את אבא מרים את התיק שלי עם הדברים למחר וללילה וצועד אל הבית בעודי נגרר אחרי בני לסככה. ושם, בסככה, בני נעצר. הינה תראה, אמר לי. אתה לא תאמין בחיים. מצאתי חייזר. זה היה טפשי, ואני ישר אמרתי לו. איןדברכזהחייזריםכלאחדיודע. תסתכל כבר! הוא צעק. ואני ראיתי רק מין זבוב. והסרתי ממנו את המבט ואז שמעתי את הרישרוש ההוא שסיפרתי עליו. הייתי צריך להפנות את המבט בשביל זה כי צריך הייתי לסלק את הראיה כדי לפנות מקום לשמיעה. כנראה. והקשבתי לרישרוש כמה זמן בחוסר סבלנות, ואז, המפענח הזה התחיל לפעול. והרישרושים חסרי הפשר התחילו להתפרק למילים מוזרות. כאילו מישהו ניסה ללמוד את השפה שלנו בלי לדעת איך מדברים באמת, וזה יצא לו מצחיק. איש אני מכוכב אחר ואיש אני צריך מוצא פלנטה שלי בחזרה טעות איש קרה. בני אמר נו מה לדרוך עליו? אמרתי לו חכה שניה הוא מדבר. הוא אומר שהגיע לפה בטעות וצריך לעזור לו לחזור. בני הסתכל עלי במבט המעצבן שלו. אתה עובד עלי, הוא אמר. אתה אמרת לי שזה חייזר בכלל מה פתאום אתה מתחרט? שאלתי. הוא כעס כאילו זה שלקחתי לו את החייזר שלו שהוא מצא והתחלתי להבין אותו, כאילו זה פשע נגדו במיוחד. טיפש. אמרתי לו שתוק אני רוצה להבין מה הוא אומר. בני התעצבן. הוא מלמל מי רוצה בכלל לדעת, שמן אחד. בגלל שלא ידעתי איך לפנות לחייזר יכולתי רק להקשיב ולנסות לחפש, חשבתי שאם אני אמצא אני אוכל פשוט לשים אותו במקום שאני חושב שהכי יכול לעזור לו, ולקוות שהוא יסתדר משם. איש רוצה מקום גבוה להיות עין לשמיים לשלוח איש רואה רחוק מדי בשביל איש לחזור לכוכב. הוא רוצה ש...התחלתי לתרגם לבני, אבל בני נעלם לי פתאום ונשארתי שם לבד. גבעה. איפה אני מוצא גבעה? האזור היה חדש בשבילי, ולא ממש הסתובבתי פה הרבה. אבל זכרתי שהרוח כשאני ואבא נוסעים לכיוון הבית שלו נשברת קצת לפני הפניה האחרונה. נשברת כאילו יש משהו שעוצר אותה, מחסום, או גבעה. היה לי בכיס פתק עם הוראות מאימא ששכחתי לתת לאבא, לקחתי את הפתק ולקחתי את החייזר המרשרש, עטפתי אותו בעדינות בפתק ויצאתי לשם. לגבעה. לא ידעתי איפה בני, ובגלל שהרישרוש המשיך כל הדרך, לא יכולתי לשמוע דברים אחרים. עד שהגעתי לגבעה. היא באמת הייתה בדיוק איפה שזכרתי את הרוח נשברת. עליתי עליה לאט, כי אני קצת שמן, וקשה לי. עצרתי כמה פעמים להתנשף וזה גרם לרשרוש להתלהב. איש עולה טוב מאוד ככה גבעה איש רואה עין טלסקופית מוסרת לו איך איש איפה. היה לי קשה לנשום והוא מברבר. איש איש איש. כשהגענו לפסגה החייזר ואני נעמדתי ונדהמתי כמה רחוק העין יכולה לראות אבל רק כשהורדתי את המבט למטה יכולתי לתפוס כמה רחוק, במקום כזה, האוזן יכולה לשמוע. שמעתי ריב בין שני הורים אחרים לגמרי, במקום אחר, וילד ישן ולא יודע, לא כמוני, ושמעתי טלפונים מחייגים וצוחקים ושמעתי מישהי שרה במקלחת ובדיוק כשהתחלתי לפתוח את הפתק שמעתי את הצעדים של בני והוא לא היה לבד, נעצרים ממש לידי. הינה הוא תראו אותו, אמר בני, ויכולתי לשמוע את הלעג בקול שלו, מלא שנאה. יש לו חייזר ביד, נכון? תראה לנו את החייזר. הם דרשו. לא הייתי צריך לראות אותם כדי לדעת שהם סביב במעגל, ושהם עויינים. הם נשמו בעויינות. יופי, חייזר. הם אמרו, לשמן יש חייזר. דויד השמן בבטן יש לו חייזר. הם שרו וצחקו, ובני צחק הכי חזק. חשבתי שאתה חבר שלי, אמרתי לו. הייתי הוא אמר, עד שהעדפת את החייזר ולא אותי. אתה רוצה שנהיה שוב חברים? אמרתי כן, ברור. אז תדרוך על הג'וק, הוא אמר. תדרוך על הג'וק, תדרוך על הגו'ק! הרישרוש כמעט נבלע בתוך הקריאות החוזרות האלה, אבל אני השתדלתי כל כך לשמוע. רציתי לדעת איפה הכי טוב לשים אותו. ובני לא עניין אותי באמת. הוא היה חבר למצב - חבר לזמן של אבא. ואני רוב הזמן לא הייתי צריך אותו באמת. איש גבוה בעץ אפשר לראות אפשר גם להמריא איש לחזור לכוכב. הסתכלתי עליהם שניה והתחלתי לרוץ לכיוון העץ הכי גבוה שם, עץ אלון מקופל קצת, קפצתי על הענף הנמוך והשתדלתי להגיע למעלה כמה שאפשר, הרגשתי איך המשקל של הגוף שלי מושך אותי למטה, או שאולי הייתה זו היד של בני, שנתלה עלי. לפני שבני הצליח למשוך אותי למטה הנחתי את הפתק עם המרשרש על הענף הכי גבוה שיכולתי ורק אז נפלתי על בני ועל כל הילדים האחרים הם מיד התחילו להרביץ לי וזה עשה רעש גדול, אבל לא מספיק גדול כדי להסתיר ממני את זה שלא כולם הרביצו לי. אחד מהם טיפס על העץ. מצאתי אותו! הוא צעק. וכולם הפסיקו לבעוט בי. בני אמר: תביא אותו, תביא! הילד, אני לא מכיר אותו הביא את הפתק המקופל, ובני הניח אותו על האדמה. אתה אוהב את החיים שלך? אז תדרוך. אמר בני. תדרוך תדרוך תדרוך! הרשרוש היה חזק וברור, הוא נשמע מבוהל. עמדתי קפוא לרגע, מקשיב לצעקות מקשיב לרשרוש המבוהל. לא יכולתי לזוז ופתאום בני אמר: עזבו הוא פחדן. זוז הצידה. הוא דחף אותי ולפני שהספקתי לעשות משהו הוא הרים את הרגל ודרך בחוזקה על הפתק. הרשרוש פסק. החייזר מת! החייזר מת! הם שרו. אחד מהם נתן לי בעיטה בבטן ואני התקפלתי. ובני אמר תעזוב אותו כבר! בואו נעוף מפה. והם הלכו. אני הייתי מקופל ושכבתי ככה, מקשיב לבטן שלי שמדברת בעצבים. וכשעבר לי הרמתי את הראש וכמו שאני על האדמה שלחתי יד לקחת את הפתק. היה עליו סימן של נעל התעמלות. פתחתי אותו. ונתתי לכל הפירורים ליפול בדממה. ניערתי את הידיים וישבתי על הגבעה עד הערב כמעט, מקשיב לקולות מהבתים האחרים. אימא שקוראת בו-או- הביי-תה! וילדה שמשחקת בבובה ומסבירה לה מה היא מלבישה לה. ומוסיקה. רציתי שתבוא החללית של החייזר ושתיקח אותי במקומו, אבל גם פחדתי מהם שלא יכעסו עלי. כי אני שמן וחלש ופחדן ולא הצלחתי להגן על החייזר שהלך לאיבוד, למרות שניסתי. מה אני יודע אם הם יגידו כמו אבא, העיקר שניסית? זה לא תמיד ככה. בסוף חזרתי הבייתה. אני המפענח רישרושים הכי טוב שתמצאו, אבל עם השקט אני אף פעם לא יודע מה לעשות.
